בתיאבון, אדוני ראש הממשלה

מסעדת "צ'רצ'יל", הממוקמת במרכזו של הפרלמנט הבריטי, מאכילה את נבחרי העם האנגלי. שגיא כהן הסתנן פנימה וגילה ציורי שמן שיצר צ'רצ'יל עצמו ומנות מהמטבח הבריטי המסורתי. היה מאופק

שגיא כהן | 16/12/2007 8:20

בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת אנגליה בתקופת המלכה ויקטוריה, סיפר פעם כי לואי פיליפ, מלך צרפת, אמר לו שהוא מייחס את ההצלחה הפוליטית הגדולה של האומה הבריטית לכך שהאנגלים נוהגים לנהל את הפוליטיקה שלהם אחרי ארוחת הערב.

מסתבר ששום דבר לא השתנה מאז ימי לואי פיליפ. כאז כן היום, הפרלמנט הבריטי הוא בראש ובראשונה מועדון החברים הנוח ביותר בבריטניה. וכאז כן היום, המסעדות של בית הנבחרים, ובראשן מסעדת "צ'רצ'יל", הן המקום שבו הבריטים מנהלים את הפוליטיקה האמיתית שלהם.

כאן מסתובבים פוליטיקאים שבעים לאללה. צילום: יחסי ציבור יחצ

"רבותיי, צפוי לנו לילה ארוך"

אלה מקומות נעימים להפליא, שאחת ממעלותיהם הגדולות היא שהם נשארים פתוחים - כמו כל דבר אחר בבית הנבחרים, כולל סניף הדואר, אם אי פעם אתם נתקעים בלונדון עם גלויה דחופה - עד ש"הבית נח". כלומר, עד שמסתיימת ישיבת הלילה של הפרלמנט.

קל להיות ציניקן לגבי מקומות מהסוג הזה, אבל צריך להיות ציניקן מיומן ביותר כדי שלא להתרגש במסעדת "צ'רצ'יל": על הקירות תלויים ציורי שמן שצ'רצ'יל עצמו צייר, וציורים אחרים, שהוזמנו על ידיו, מתארים את לונדון במהלך המלחמה. על שולחן אחד בחדר הזה יודעים להצביע ולספר שזה השולחן שלידו ישב צ'רצ'יל בזמן שצפירות האזעקה נשמעו בתחילת הבליץ על בריטניה.

צ'רצ'יל, על

פי האגדה, סיים את המשקה שבכוסו והפטיר לעבר המסובים: "רבותיי, צפוי לנו לילה ארוך". מן הסתם, אפילו הוא לא שיער עד כמה. אבל מאחר שזו אנגליה, אי אפשר לשבת לשולחן סתם ככה, ולנוחיות חברי המועדון (סליחה, הבית) עומדים גם כמה וכמה ברים.

אחד מהם שוכן בחדר המכונה "חדר פוגין". אוגוסטוס וולבי פוגין, האיש שעל שמו נקרא החדר, היה הארכיטקט שעיצב את פנים בניין הפרלמנט מחדש, אחרי שזה נשרף כמעט כליל באוקטובר 1834. הסגנון שבחר היה שילוב בין מוטיבים טיודוריים (כלומר, כאלה שיזכירו את ימי הנרי השמיני ואליזבת הראשונה) לבין מוטיבים ניאו-גותיים, שהולמים היטב את החיצוניות המחודשת של הבניין.

חדר ראוי לניהול אימפריה

החדר הנושא את שמו הוא המקום שבו השילוב בין המוטיבים האלה מגיע לשיא השלמות: התקרה הגבוהה, המעוטרת בפיתוחים טיודוריים, והחלונות הגותיים הגדולים שמשקיפים על התמזה יוצרים חדר נוח, חמים ונעים, ובכל זאת מלא הוד והדר. זה חדר שראוי לנהל ממנו אימפריה, ואימפריה, כידוע, אכן נוהלה ממנו.

הדרך מ"חדר פוגין" למסעדת "צ'רצ'יל" קצרה וכך גם העיון בתפריט, ששב ומזכיר בדיחה ישנה: לבריטים היתה אימפריה מפני שהם לא יכלו יותר לאכול את מה שהגישו להם בבית.

למרות ניסיונות להתעדכן (לתפריט הנוכחי נוספה מנת קונפי ברווז וסלט עם גבינת עזים צרפתית), המסעדה הזו היא עדיין אחד המקומות האחרונים שמגיש אוכל אנגלי של פעם: המיקס גריל כולל שתי פרוסות בייקון וחצי כליה, כל המנות מגיעות עם שני סוגי ירקות מורתחים, והקינוחים מגיעים על עגלה מפוארת, שחוץ מתות שדה עם קצפת מציעה מיני דברים שרק מי שקיבתו התחסנה בבתי ספר פרטיים (או בשירות הקולוניאלי) יכול להתמודד עימם.

ובכל זאת, כשאתה מרים רגע את העיניים מהצלחת ומסתכל סביבך, מתברר לך מיד שהסיבה שהאוכל נתקע לך בגרון היא לאו דווקא טיבו, אלא העובדה שאתה יודע שבשולחן הסמוך ישב בנג'מין ד'יזראלי וסיפר בפעם הראשונה את האנקדוטה על לואי פיליפ. ואז, פנה למי שישב איתו ואמר: "ועכשיו, אוף דה רקורד", וסיפר להם גם מה בדיוק חשב המלך הצרפתי על האוכל.

The Churchill, Palace of Westminster, Westminster, London