בדרך אל השאנטי: מנאלי
דפנה ועמוס נקלעים לפסטיבל הינדי, מתנפלים על האוכל המקומי, מטיילים בנוף פסטורלי ולומדים משהו על קארמה הודית. פרק רביעי ביומן מסע
עכשיו אתם וודאי משתוקקים לדעת היכן המקום הזה. ובכן, מדובר ב"גסט האוס קלפטרו" של גופל, הנמצא במרחק יריקה מהמעיינות החמים של הכפר המקסים ואשישט - אליו הגענו בריקשה שבקושי סחבה את העלייה מהתחנה המרכזית ב"ניו מנאלי".
העיירה היפיפיה מנאלי שבהרי ההימלאיה בנויה על גדות נהר הביאס הגועש והשוצף, אשר מחלק אותה לשניים: איזור ישן וכפרי, אליו מתנקזים רוב התרמילאים המגיעים למנאלי, ובפרט הישראלים שבהם, ואיזור חדש, עירוני יותר ותיירותי קצת פחות.
אנחנו בחרנו להתמקם בכפר הסמוך ואשישט, אולי מכיוון שאנוכי, דפנה, כבר הייתי במנאלי ובפעם שעברה התגוררתי ב"אולד מנאלי" ורציתי לחוות משהו שונה, ואולי בגלל שרצינו להתרחק מ"המוני" התיירים, על אף שבאמצע אוקטובר, מסתבר, כבר אין המון כזה. בביקורנו במנאלי הישנה מצאנו עיירה נטושה, כשהגסט האוסים, החנויות והמסעדות היו סגורים ברובם.
לעומת מנאלי הישנה, איזור מנאלי החדשה היה דווקא מפוצץ באנשים, רובם הודים, בייחוד בסוף השבוע, עת החלו חגיגות "פסטיבל דושרה". הפסטיבל מסמל את נצחונו של ראמה (גלגולו השביעי של האל המשמר וישנו) על מלך השדים, אשר חטף את סיטה אשתו של ראמה.
החגיגות לכבוד האלים החלו בואשישט כבר בערב הראשון שלנו במקום. עם שקיעת החמה החלו להישמע ברחבי הכפר (אם אפשר לומר בכלל "ברחבי" על כפר קטן בעל רחוב ראשי אחד) תופים, חצוצרות ומעין הילולה. ירדנו מהגסט האוס לרחוב הראשי לבדוק על מה המהומה, וראינו עשרות מאמינים מתגודדים סביב פסל האל המקושט והצבעוני, הנישא בידי כמה אנשים. אדם נוסף החזיק צלוחיות קדושות, בירך וחילק פרחים.
לאחר זמן מה, הפמליה והאל בראשה המשיכו במעין תהלוכה במורד ואשישט, לכיוון מנאלי. כך היה גם למחרת בבוקר, ואז שוב בערב. חגיגות מעין אלו לכבוד אל כזה או אחר שכיחות ביותר בהודו, שרוב תושביה הם הינדים מאמינים.
בנוסף לחגיגות לכבוד האלים, ספגנו הינדואיזם גם בזכות שני המקדשים ("טמפלים" בפי ההודים) בואשישט שהיו ממש מתחת לגסט האוס שלנו, שהאחד שייך
במנאלי ובואשישט חזרנו לאכול "טאלי" ומיני מאכלים הודיים נוספים. טאלי היא המנה הבסיסית בהודו, שכוללת דאל (רוטב עדשים טעים, לפעמים קצת חריף מדי...), מנה או שתיים של ירקות מבושלים, יוגורט לעידון החריפות, ולצד אלו - אורז וצפט'י (מעין פיתה דקה וטעימה). מכיוון שמדובר במקום תיירותי התנסנו גם במנות ממיטב מטבחי העולם, כגון: איטלקי, ישראלי, סיני, טיבטי והיד עוד נטויה. לגבי משקאות: בכל מקום ניתן להזמין לאסי (משקה יוגורט מתוק המקובל בהודו), משקאות קלים או צ'אי (תה עם חלב, התה ההודי הבסיסי).
בואשישט ובמנאלי טיילנו כל עוד השמש זרחה וחיממה, שכן בלילה הכל הוחשך ונסגר, וביומיים האחרונים לשהותנו אף ירד גשם. האיזור ההררי שבאמצעו נהר הביאס השופע במים זורמים טבול כולו בירוק, כשמרחוק ניבטים הרי ההימלאיה המושלגים.
מספיק היה לנו לטייל לאורך הנהר מואשישט למנאלי ובחזרה, או ללכת בשבילים הירוקים הרבים בסמוך לכפר, או לטייל בינות למטעי התפוחים או באחד מהמפלים באיזור, ואט אט שלווה אפפה אותנו.
חוץ משפע המים והירק, מנאלי וואשישט מבורכות גם בשווקים, חנויות מגוונות (בעונה יש חנויות בגדים רבות המציעות בגדים התפורים ומעוצבים לפי מידה), מסעדות ומקדשים. מי שחפץ יכול גם לצאת מן העיירה לנסיעות ממושכות יותר אל כפרים ועמקים סמוכים, אל מקורות נהר הביאס או אל מעבר ההרים רוטהאנג ולטרקים רגליים, המוסדרים בסיוען של סוכנויות הנסיעות.
ולפני שנסיים, נחזור לחברים ותיקים שכבר יצא לנו (ולכם) להכיר: אד, מיק וג'סטין. כשהגענו לואשישט תרנו אחר גסט האוס מסוים, שג'ימס (החבר הבלגי שהכרנו בלה) המליץ עליו. ידענו רק ששם בעליו גופל ושהוא מעל המעיינות החמים. שאלנו בכמה גסט האוסים ללא הצלחה, ולבסוף חזרנו לגסט האוס הראשון שראינו והתמקמנו בו. רק למחרת בערב, כששוחחנו עם הבחור החביב, התברר ששמו גופל ושעוד שלושה חדרים נתפסו על ידי שלושה בחורים שרק הגיעו... כמובן שאלו היו מיודעינו מלה, וחברינו למסע מלה לקלונג.
כך שבסוף, באמצעות יד נעלמה מצאנו את הגסט האוס המומלץ ואת חברינו, שהגיעו למנאלי יום אחרינו. החבורה שוב התאחדה, כעדות לכך שבהודו הדברים פשוט קורים... ולפעמים הדברים אף מוצאים אותך.
ומכיוון שבחיים ובטיול גם אנחנו ואתם מנווטים, אזי מצאנו אנחנו לבסוף את דהרמסלה, יעדינו הבא בטיול, שכאמור תוכנן להיות המקום הראשון בטיולנו. יצאנו ממנאלי באוטובוס לילה, ולאחר תלאות ועצירות כפויות הגענו, אנחנו ושאר התרמילאים שהיו באוטובוס, לדהרמסלה. בחרנו להתמקם ב"מקלוד גאנג'", העיירה הסמוכה, שב-03:00 לפנות בוקר הייתה סגורה וחשוכה. לקורותינו בדהרמסלה, מקלוד והכפרים הסמוכים תאלצו להמתין בסבלנות עד לפעם הבאה - ממש כפי שאנחנו המתנו בסבלנות עין קץ לזריחת השמש על מקלוד ולהתעוררות המקום.
דת ההינדואיזם התפתחה בהודו ומורכבת ממערכת סבוכה של אמונות ומנהגים, אפוסים ומיתוסים. להינדואיזם אין סמכות מרכזית, פילוסופיה או דרך פולחן המקובלות על כלל המאמינים. אלים קטנים וגדולים נמצאים בכל מקום, ותמיד יש מישהו העסוק בפולחן.
שלושת האלים הגדולים בהינדואיזם הם: בראהמה (האל הבורא), וישנו (האל המשמר, שעבר בחייו כמה וכמה גלגולים) ושיווה (האל ההורס), הנשוי לפארווטי ולהם שני בנים: גאנש (הבכור, הפופולארי, בעל ראש הפיל) וקרטיקיאה. יש גם את דווי, הלוא היא האלה הגדולה, ולחילופין את קאלי ("השחורה"), אחד האספקטים הרעים של האלה.
בנוסף לאלים עיקריים אלו יש עוד עשרות, אם לא מאות אלים קטנים ושונים. המאמינים ההינדים בונים לאלים מקדשים, מקשטים אותם, מבעירים לפניהם קטורת, מביאים להם מנחות, ממלמלים בפניהם תפילות ומנטרות, ואף מסמנים מצחיהם בטילאק.
טילאק היא הסימן על מצחו התחתון של ההינדואי, בדיוק באמצע שתי העיניים המסמל את "העין השלישית", היא "עין התודעה". ההודים ההינדים מסמנים את הטילאק כנקודה טבולה באבקה, לרוב אדומה או צהובה (אלו היו 60 שניות על הינדואיזם, ממש על קצה המזלג...).
נא להמתין לטעינת התגובות
