שעיר? לעזאזל!
אחרי שפיגורות דוגמת חיים רביבו ושלומי סרנגה גרמו לכל גבר ישראלי שני למרוט את שיערותיו, מתחילה להסתמן (סוף סוף) חזרה לשורשים. במילים אחרות, איתי יעקב מתחקה אחר קורותיו של הגבר המקומי - מהצבר ועד לרטרוסקסואל
בתמונה הראשונה הוא מופיע במלוא החן הרביבואי, כשחיוך כובש ומבט נבוך מעטרים את פניו ועגילי יהלומים באוזניו, לבוש חולצה מכופתרת גזורת שרוולים המבליטה יד מנופחת וקעקוע.
בתמונה השנייה הוא בתחתונים בלבד, מניף ידיו אל על, חושף גוף שחום וחלק ובתי שחי מגולחים למשעי. לא שזה רע, חלילה, אבל במסגרת הדיון הלעוס על אודות הגבר המטרוסקסואל, מותח רביבו את הגבול אל קיצוניות כמעט נשית, שטרם נחשפנו לשכמותה בעולם הפרסום המקומי.
"ניסינו להציג דרך חיים רביבו את הפינג פונג בין הגבר הישראלי, החספוס הלבנטיני והערס המודע לעצמו", מסביר ארי טאיטו, מנכ"ל משרד הפרסום "אופטימום", האחראי לקמפיין.
לדבריו, הקמפיין הוא חלק ממגמה עולמית בה מוצגים כדורגלנים מטופחים ומחוספסים בו זמנית, כמו בצילומים של נבחרת הרוגבי הצרפתית ללוח שנה בסגנון "פירלי", או של נבחרת הכדורגל האיטלקית למותג האיטלקי דולצ'ה וגבאנה, אשר לקח אותה תחת חסותו. "מצד שני, יש בו רגש בלתי רגיל לטיפוח", משבח טאיטו את רביבו. "לא ביקשנו ממנו לגלח את בתי השחי עבור הקמפיין - הוא עושה זאת באופן קונסיסטנטי"
במקביל לעליית הקמפיין בישראל, דיווח המגזין הפופולרי ניוזוויק בחודש אוגוסט האחרון על מגמה חדשה ומנוגדתלחלוטין לזו שמציג רביבו, המציעה לגברים השתלת שיער בפנים ובחזה. לפי המדווח בכתבה, מנתחים פלסטיים ומשתילי שיער ברחבי ארצות הברית מדווחים על עלייה במספר הלקוחות המבקשים ליצור לעצמם מראה מחוספס יותר, על ידי השתלת שיער בזקן ובחזה, ואף על ידי יצירת סנטר מרובע יותר.
לדברי המנתח הפלסטי המתראיין בכתבה, ד"ר פול נסיף, בעל קליניקה בבוורלי הילס, השינוי שחל הוא במודל לחיקוי המבוקש על ידי גברים; אם בעבר הגוף החלק והנערי היה הנורמה, כיום מגיעים אליו גברים הרוצים לחזור ולשוות לעצמם את הסקס אפיל של איש ה"מרלבורו" המיתולוגי.
גם הקהילה ההומוסקסואלית, שהיתה ועודנה מכתיבת הטרנדים הבולטת בפיתוח דימוי הגוף הגברי, נמצאת היום תחת שינוי. כתבה שהתפרסמה בגיליון ספטמבר של מגזין ההומואים הפופולרי "אטיטיוד", מציגה לראווה את הגוף השדוף,
מתברר שלא קל להיות גבר בשנת 2007, בטח בישראל, בה דימוי הגוף הגברי נמצא על פרשת דרכים. בשבעים השנים האחרונות עבר הגוף הגברי-יהודי-ישראלי טרנספורמציות רבות: החל מהיהודי החלש, הגלותי והנשי במזרח אירופה, דרך היהודי החדש שנולד טרום הקמת המדינה ומחק בשיטתיות סממנים אלו. אחריהם הופיע הצבר, הפוסט-צבר, המטרוסקסואל וכיום, הגבר החדש, המכונה בעגה המקצועית - הרטרוסקסואל.
קשה שלא להתייחס לגבר הישראלי כמי שסובל מדימוי גוף מעורער. כמי שנחשף באופן קבוע למסרים כפולים וסותרים הנוגעים בתדמיתו, סביר להניח כי הוא ניצב נבוך מול המראה.
פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, פרסם לאחרונה את ספרו החדש "הגוף הציוני - לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד - סדרת מגדרים, שמנתח את התמורות בדימוי הגוף הגברי היהודי-ישראלי, כפי שהוא מצטייר בספרות העברית.
"עם עליית הלאומיות היהודית בשלהי המאה ה-19, ובמיוחד עם התגבשותה של האידיאולוגיה הציונית במפנה המאה", כותב פרופ' גלוזמן בספרו, "סיפרה לעצמה התרבות העברית את סיפורה במונחי הגוף והצהירה שוב ושוב על הצורך לכונן גוף יהודי חדש.
"כבר בשנות השבעים של המאה ה-19 החלה הספרות העברית לייצר שיח מסועף על פגימותו של הגוף היהודי. ספרות זו - שהיתה הזירה המרכזית של המחשבה הלאומית - תיארה את הגבר היהודי כמי שגולה לא רק מארצו אלא גם מגופו ומגבריותו. טקסטים ספרותיים ופובליציסטיים רבים תיארו גבריות פגומה זו, החקוקה על הגוף, ודמיינו במקביל גוף אלטרנטיבי: אנטי גלותי, ציוני, גברי".
פרופ' גלוזמן מביא כדוגמאות לטקסטים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 את שירו של טשרניחובסקי "לנוכח פסל אפולו" (1899), בו הוא מציב את אפולו ואת פסל הגוף היווני שלו כאידיאל תרבותי נשגב; המסה "שירתנו הצעירה" של ח"נ ביאליק (1907), בה מוצגים המשוררים יעקב שטיינברג וזלמן שניאור כאבירים, חזקי אגרוף ומגודלי בלורית ו"אלטנוילנד", ספרו של תיאודור הרצל משנת 1902, העוסק לדברי פרופ' גלוזמן בניסיון "לרפא" את תחלואיו הנפשיים של הגבר היהודי, המלנכולי, הנשי.
תפיסות אנטישמיות, שרווחו באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הציגו את הגוף היהודי כגוף נשי וחלש ואף טענו כי לגברים יהודים נטייה להיסטריה, מחלה שנחשבה באותם ימים כמחלה נשית מובהקת. וכמובן היה גם זיגמונד פרויד, שטען כי האנטישמיות האירופית נבעה מתסביך הסירוס של הגבר היהודי - ברית המילה. "תסביך הסירוס הוא השורש העמוק ביותר של האנטישמיות", כתב פרויד בהערות לספרו "הנס הקטן" משנת 1905, "שכן כבר בגן שומעים ילדים שליהודי חתכו משהו מאיבר המין".
הרצל טען שיש להשביח את הגבר היהודי, להופכו לחזק ולגברי. כך נוצר היהודי החדש, בן דמותם של בני העליות הראשונות ארצה.
בנאומו בקונגרס הציוני השני בשנת 1898 קרא מקס נורדאו לאותה תופעה "היהדות השרירית", וטען שהיהודים שמגיעים ארצה צריכים להתעמל ולעבוד קשה כדי לנרמל את הגוף היהודי. מגמה זו נצפתה מאוחר יותר גם בקולנוע הישראלי, אשר הפך לשופר של הציונות בשנים שקדמו להקמת המדינה, ותפקידו היה לעודד עליות ולהעביר מסרים ואידיאולוגיה. סרטו של ברוך אגדתי "זאת היא הארץ" (1935), מציג את החלוץ היהודי, את הצבר, בניגוד ליהודי הגלותי. כך עושה גם סרטו של הלמר לרסקי, "עבודה" (1934), המספר על יהודי המגיע ארצה ועובר טרנספורמציה ל"יהודי החדש".
פרופ' גלוזמן מבקש להפריד בין היהודי החדש לצבר. "בניגוד לצבר, היהודי החדש לא היה חייב להיוולד בישראל", הוא מסביר. "מה שמאפיין את דמות הצבר היא היותה ילידת הארץ, והיא מגלמת את הישראלי החדש".
ספרו מציע סדרה של קריאות פרשניות בטקסטים חשובים כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר (הוצאת ספריית פועלים, 1947) ו "התגנבות יחידים" של יהושע קנז (הוצאת עם עובד - ספרייה לעם, 1986), אך נעדר ממנו השיח המזרחי, ובתוך כך גם דמותם של הגברים המזרחיים - שבניגוד לאחיהם הצברים, שמו דגש על הופעה חיצונית כמו שפם מסותת, שיער גזור בקפידה ולבוש מכובד.
"הספר לא עוסק בדמות הגבר המזרחי, אבל הוא לא מתעלם ממנו", אומר פרופ' גלוזמן. "השיח שעליו אני מדבר הוא שיח ציוני אשכנזי. אני מתעסק בעיקר בקאנון הישראלי, שהוא אשכנזי.
"בחלק בו אני מתאר את הרצל ממשש את סבלי ירושלים (כנראה תימנים או כורדים) הוא אומר:'אם נוכל להביא הנה 300 אלף יהודים כאלה, תהיה כל הארץ שלנו, אני מבטיח לכם'. היחס הזה בא לידי ביטוי גם כלפי הגוף הערבי. חברי קבוצת השומר אימצו את הכאפיות ולמדו לדבר ערבית, משום שהיתה הערצה ורומנטיזציה כלפי הגוף הזה".
דוגמה נוספת שמביא פרופ' גלוזמן היא ספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי", שם יש לגיבורה פנטזיה על התאומים הערבים חליל ועזיז. "העובדה כי היא נשואה לגבר ישראלי שלא מספק אותה מינית", הוא מסביר, "מעצימה את הגוף הערבי, העוצמתי, מושא הפנטזיה".
דמות הצבר, הלוא הוא הגבר הישראלי, החזק, יפה הבלורית ובעל הבגדים המרושלים, הסעירה את דמיונם של חוקרים, אמנים וסופרים רבים. ביניהם ניתן למנות את הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, אשר חקר במשך שנים את מושג הצבר ואף פרסם ספרים בנושא, כמו "הצבר - דיוקן" (הוצאת עם עובד, 1997) ו-"פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית" (הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2004) ; יגאל מוסינזון במחזהו "בערבות הנגב" (1949) והאמן הערבי עאסם אבו שקרה בעבודתו "צבר" (1989) ובעבודות נוספות שלו ממחצית שנות השמונים.
הריאקציה הראשונה לתדמיתו של הצבר החלה בסוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים. ימי פוסט מלחמת ששת הימים, חשפו את דמותו ההרואית של הצבר לדילמות, שהלכו והחמירו בעקבות מלחמת יום כיפור. דוגמה לשינויים בהלך הרוח הגברי באותה תקופה ניתן לראות בספרו של ס' יזהר על מלחמת יום כיפור, "גילוי אליהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), בו הגיבור - דמות הצבר בחליפת הצנחן - נתון בדילמות רבות.
והיה גם הגבר המזרחי, שעלה ארצה ממרוקו, אלג'יר, תוניס, עיראק, איראן ומצרים, אשר הציג מנגד גבריות אחרת, השמה דגש על אסתטיקה וטיפוח. מאמרו המקסים של חסן דאוד, סופר ועורך מוסף התרבות והחברה של העיתון הלבנוני "אל-מוסתקבל", "שתי הכנפיים הכבדות הללו של הגבריות - על שפמים", שהתפרסם לפני חמש שנים בכתב העת "מקרוב", מעניק נופך פיוטי לשפם הערבי ומסביר את הכמיהה לשפם המסותת, כסמל וכעדות לאצילות ולכבוד.
"מן הרגע ששיער רך החל להתעבות מעל שפתיי, בכל פעם שהבטתי בראי דמיינתי כיצד ייראו פניי עם שפם מושלם", הוא כותב. "מקטרת, שפם, משקפי שמש, וגם מעיל, שבדמיוננו השתמשנו בו כבתלבושת של סוכן סמוי - כל אלה חברו יחד ליצור את האדם השלם, שדבר אינו חסר לו".
גם מעצב בגדי הגברים דורון אשכנזי, שזכה השנה בפרס "אופיר" (האוסקר הישראלי) על עיצוב התלבושות לסרט "ביקור התזמורת" (המגולל את סיפור ביקורה ההזוי של תזמורת משטרת אלכסנדריה בישראל) טוען כי הגברים הערבים יתהלכו תמיד בהופעה מוקפדת: החל מהשפם הדק והמסותת, השיער המסודר והאפטר שייב ועד החליפה המונחת עליהם כמו שצריך.
"ההופעה והסדר מאוד חשובים בתרבות הערבית", הוא מסביר. "באופן הכי יומיומי, כשניצב מולנו גבר בחליפה ועניבה הגישה שלנו אליו שונה מאשר לגבר במכנסי ג'ינס וחולצת טי. במשפחה הערבית חלק מהדיסטנס מגיע מהסיבה הזו. אצלי למשל, הסבא מהצד הטורקי היה מתהלך בחליפות, ולכן היחס שלי כלפיו היה שונה מאשר כלפי סבי הפולני. ישנו תמיד המיתוס לפיו ההופעה של הגבר המזרחי היא חלק מההעצמה שלו בעיני המשפחה והסביבה. זה לא הצבר הישראלי, שרואה בבגדים כסות בלבד או מותרות, אלא גברים שמגיל צעיר גדלים עם הידיעה שחליפה היא חלק מתרבות".
לדעתך, ניתן להגדיר את המשתתפים בסצינת המועדונים של רמלה בשנות השבעים באופן דומה, כגברים מזרחיים עם מודעות אופנתית חזקה?
"דווקא שם הדימוי הגברי הלך לכיוון אחר, קלאברי יותר. מכנסי הפדלפון והצווארונים המוגבהים היו עצם בגרון החברה האשכנזית השולטת, ולטעמי הם היוו התפתחות ראשונית של המטרוסקסואל כפי שאנו מכירים אותו היום".
גם מתיחת הגבולות המגדריים וטשטוש ההפרדה הברורה בין נשים לגברים בלטה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. האמן המוערך יעקב מישורי הציג כבר אז סדרת עבודות שהציגה את דמותו מאופרת. העיתונאי אדם ברוך כינה אז את מישורי כ"גיבור שלא הלך בשדות". כינוי שהתייחס לניפוץ דמות הצבר הפופולרית, המקריבה את חייה לטובת הכלל והמדינה, כפי שהשתקפה מדמותו של אורי (אסי דיין) בסרט "הוא הלך בשדות" (1967) של יוסף מילוא.
"הגבריות שגדלתי עליה בשכונת נצח ישראל בתל אביב, שבה אני מתגורר עד היום, היתה גבריות גנדרנית, רק שאז קראו להם צ'חצ'חים", אומר מישורי. "אלו גברים בנוסח סן רמו, בזמן שהבון טון היה אשכנזי".
מישורי מעיד על עצמו שהוא גבר גנדרן, מהז'אנר שנועל נעלי שפיץ וביגוד מוחצן, בניגוד לדור המינימליסטי שהעריך את דלות החומר, ששלטה בשנות השבעים והשמונים בסצינת האמנות, עם דמויות כמו רפי לביא המנוח ויאיר גרבוז. מצד שני, מישורי רוחש בוז מוחלט לגנדרנות מהסוג של איציק זוהר, אשר בעיניו "מייצג קלישאה כאשר הוא עולה למגרש כדורגל עם צווארון מוגבה".
מודל הגוף הגברי המשיך במגמת השינוי גם בשנות השמונים והתשעים. בזמן שאושיות לילה נודעות, כמו בועז תורג'מן ואיציק ניני, התהלכו בשנות השמונים ברחובות תל אביב כשהן עוטות איפור כבד וצעיפי פרווה, חיילי צה"ל דיכאו אוכלוסייה פלשתינית בשטחים הכבושים.
ההכרה בזכויות הקהילה ההומוסקסואלית בשנות התשעים, לצד מצעדי האהבה והגאווה, הביאה למודעות גוברת של הגבר הישראלי לגופו, ולכמיהה מסוימת כלפי הגוף החלק והשרירי שהציגה הקהילה ההומואית לראווה.
התוצר המובהק ביותר של אותם שינויים מרחיקי לכת היה המטרוסקסואל. אותו יצור עירוני, רגיש ומשכיל, המחובר לצד הנשי שלו, מתהדר בחוש אסתטי מפותח, יודע איך מאייתים "פראדה" ולא מתבייש לשלוח יד אל מדף הקרמים בפרפומריה.
הסיבות לכינונו של המטרוסקסואל, שצץ לחיינו בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, נידונו רבות בתקשורת ובאקדמיה, אלא שהתהליך המעניין במיוחד הוא זה שעוברת דמותו בימים אלו. מגמת השתלת שיער החזה בארצות הברית, כמו גם הדיון על הגבר הישן חדש, אשר זונח את הדיבור על רגשות לטובת החזרה לזיפים הקוצניים, מערערים את מעמדה התרבותי של דמות המטרוסקסואל.
פרופ' אלמוג שולל את הטענה. "הגבר הישראלי עדיין נמצא בעידן המטרוסקסואליות", הוא אומר. "השתלת שיער החזה לגברים היא טרנד קטן שאולי יתפתח, ולא מגמה בולטת".
מנגד, ד"ר גלעד פדבה, חוקר קולנוע, תרבות ומיניות מהחוג לקולנוע, טלוויזיה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב דווקא מייחס חשיבות למגמה החדשה: "לאחרונה אני שם לב לחזרתו של שיער החזה הגברי בפרסומות עבור גברים במגזינים כמו 'דיטיילס' או 'ג'י-קיו'", הוא אומר.
רק לפני כשנה פרסם ד"ר פדבה את המאמר "שעיר לעזאזל: היעלמותו של החזה הגברי השעיר מהשיח התקשורתי החזותי", שדן בטענה כי יותר ויותר גברים מוכנים להוציא סכומי כסף גדולים על מריטת שיער וצריבות לייזר כואבות, כדי להיות בעלי חזה חלק. "רובם המכריע של הישראלים אינם חלקים באופן טבעי", אומר ד"ר פדבה. "טרנד הורדת השיער החל לבלוט במחצית שנות התשעים והוא ממשיך להתקיים עד היום".
מצד שני, ד"ר פדבה מביא את דודי בלסר כדוגמה לגבר שהוצג במודעות לקסטרו מן כשהוא חלק חזה, ואילו כיום הוא מופיע בתצלומים ל"מגה ספורט", כשעל חזהו ניתן לספור כ-17 שערות. "קשה לומר שיש שינוי דרסטי", מסכם ד"ר פדבה. "אבל יש ניצנים של צורה חדשה.
"מצד שני, אני לא מכיר גבר שהלך והוריד שיער מהפנים לצמיתות (להוציא את מקרה מיקי בוגנים, א.י). הגילוח הוא עדיין פעולה יומיומית מכוננת של השמה מגדרית, כלומר הגבר המתגלח שם את עצמו ברובריקה - אני גבר. ועל אף הסבל, הם עדיין ממשיכים להתגלח".
"אין ספק שהגבר החדש עומד בניגוד לדמות הצבר של תנועות הנוער", טוען פרופ' אלמוג. "החיצוניות לא עמדה בראש סולם הערכים של הצבר, גם משום שהיא נחשבה נשית וגם בגלל שזו היתה חברה שלא שמה דגש על האינדיבידואל אלא על צורכי הכלל. היום היופי הוא שעומד בראש סדר העדיפויות.
"זה נושא מעניין, כיוון שקיימת כיום התקרבות בין שני קוטבי המגדר. הגברים של היום גדלו בסביבה שנתנה לגיטימציה לנשיות. אנשים גם יודעים שלהופעה החיצונית שלהם יש ערך שיווקי. אנשים מודעים לנכס הזה, כי בניגוד להשכלה, יופי זה משהו שניתן להשיג בפרק זמן קצר. ולראיה, הרבה אנשים מהמעמד הנמוך משקיעים במראה החיצוני - כי הוא מהווה עבורם מקפצה טובה וקלה יותר מאשר השכלה".
" בתקופה האחרונה יש שינוי", מוסיף טאיטו. "ישנה חזרה לגבריות הקלסית של שנות החמישים, כפי שניתן לראות במודעות הפרסומת למותגי אופנה כמו 'Guess'. זה גבר גברי מאוד, מחוספס, בעל שיער מוקפד ומסרק בכיס האחורי. בעיניי שיער החזה משקף את זה. הגברים חוזרים לגבריות שבהם. למה? כי זה טרנד.
"אחת הסיבות להיווצרות הטרנד הזה היא חזרה לערך 'אהבה'. קמפיינים שלמים בעולם - כמו אלה של'קרטיה' ו' מורגן' - מדברים היום על אהבה. יש קאמבק לערכים של פעם, למסורת. ולא רק בארצות הברית אלא בכל העולם. העולם הווירטואלי מפחיד וגברים מבקשים לחזור למקום הבטוח, המוכר, לערכים של פעם".
נא להמתין לטעינת התגובות
