שכונת חיים
הבוסתנים המרהיבים, הקשתות המזרחיות, החומוס המעולה והסיפורים המרתקים. בשכונת עג'מי כבר ביקרתם?
"לפני שנים, בשנות ה-60, היתה עג'מי משהו אחר", היא מתרפקת על העבר בעיניים עצומות. "גרתי עם הוריי ועם אחיותיי ברחוב 60. הבתים הקיפו חצר פנימית, ובחצר היו מתנהלים החיים שלנו בין כביסות לצעקות של ילדים. השירותים היו משותפים לכל דיירי החצר, ולאורך הרחוב היו חנויות של ארטיקים, דגים, אבטיחים. רוכלים הסתובבו ומכרו סברס, תירס, קיינס (קנה סוכר). כל שכן ידע בדיוק מה קורה אצל השכן האחר. היינו משפחה גדולה וכולנו חלקנו את החצר, עם מריבות הילדים ועם ויכוחי הזוגות".
עיניה טרם נפקחו. עיישה לוקחת שאיפות עמוקות, ומתענגת על אוויר הים. "לעת ערב היינו מוציאים כיסאות ומתיישבים בחוץ עם גרעיני אבטיח. כשהשמש התייצבה מעל הים היו האמהות מקבצות את הילדים, ומשחקי השכונה היו נדחים ליום המחרת. ואחרי שהשמש נעלמה בשקיעה מרהיבה כל אחד לקח את הכיסא שלו, ונכנסנו פנימה לתוך הבית. אז הכל היה אחרת. מעט יהודים גרו פה, בעג'מי, היינו משפחה אחת גדולה. מעט רכוש ומעט אוכל, אבל איזה קשר חם היה אז בין האנשים".
עג'מי נהנית ממיקום חלומי. השכונה שוכנת על רכס כורכר במדרון היורד לים, נושקת לחוף עם חול לבן ובוהק. ריף טבעי חסון מגן על החוף מפני הגלים המאיימים להגיע עד גבעת הכורכר, ומפרץ נאה נמתח לאורך כל השכונה. בקצה הדרומי נח בית קברות יהודי ואחריו נוצרי, המוקפים בחומה גבוהה.
את שמה קיבלה השכונה מאיברהים אל-עג'מי-על פי המסורת המוסלמית, אחד האנשים הקרובים ביותר לנביא מוחמד. על פי אותה אגדה גם קברו נמצא מדרום ליפו. בשנים שבהן הורגשה צפיפות רבה בין חומות יפו, ביקשו חלק מעשירי העיר לצאת החוצה. הנוצרים האמידים מיהרו לרכוש אדמות בעג'מי ובנו שם בתים נאים עם חצרות ועם בוסתנים פנימיים. רבים עלו לרגל לשכונה כדי להתבונן בבתים ובגניהם המזמינים, לבחון מקרוב את חומרי הבנייה ולהתרשם ממוטיבים מזרחיים של חלונות ענק עם קשתות ועמודים.
כבר ב-1930 נבנו הבתים בתקרות גבוהות ובחללים גדולים, בסגנון שסייע להפוך את עג'מי לשכונה יוקרתית. בתוך זמן קצר נבנו במקום כנסיות רבות כדי לענות על צורכי הדת של הנוצרים, ואחר כך גם הוקמו מנזרים, מסגדים ובתי קברות. לאט לאט זרמו לשכונה גם המוסלמים העשירים, רכשו בתים והפכו בהדרגה לרוב.
הסיור בעג'מי מציע חוויה מגוונת. בתי המידות הענקיים עם החלונות המרשימים, לצד חורבה מתפוררת שמעוטרת בכביסה צחורה. בעלי ממון הספונים בתוך המגדלים, ליד תושבים חמים ומעוטי אמצעים שמסתובבים ברחובות. על רקע הרוב המוסלמי בולטת מגמת הנטישה הנוצרית. את מקומם בשכונה תפסו תושבי תל אביב שהפרוטה מצויה בכיסיהם, ומוכנים לסבול כמה שנים עד שהמקום יתפתח. והוא יתפתח, בטוחים המקומיים-עג'מי עוד תהיה שכונה נפלאה. כרגיל במקרקעין, צריך רק סבלנות.
שיקולי הנדל"ן כבר עובדים פה. המדרגות הרחבות שירדו פעם אל הים הפכו במרוצת הזמן למדרגות תלולות וצרות, אבל הקסם של עג'מי לא פג. קבוצות רבות באות לכאן כדי לטייל בסמטאות, לשמוע את הסיפורים הישנים וליהנות ממראה הים הנפלא. הרומנטיקנים מתאזרים בסבלנות וממתינים לשקיעה שמספקת את ההצגה היומית הטובה בעיר.
את הסיור כדאי לסיים בחומוסייה טובה או באחת ממסעדות הדגים. סיור ממצה בעג'מי ידרוש מכם לשריין יום שלם מהבוקר ועד השקיעה. רק כך תוכלו להספיק לחוות את כל מה שיש לשכונה הזו להציע: מביקור בכנסיות ובבתי התושבים, דרך הירידה לנמל יפו והתרשמות מעבודת הדייגים בתפירת הרשתות, ועד למפגש המרתק עם ותיקי המקום. אל תפספסו.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת הוקמו בתים נאים בסביבת הרחובות הלוטוס והדודאים. עד היום אפשר לראות את המבנים האלה עם החצרות המרווחות, עם הציורים ועם התבליטים המיוחדים. ל"בית הסקוטי" מוביל רחוב קטן. מבעד לחומה הגדולה אפשר לראות את הפיתוחים הקראמיים ואת המרפסות שסביב מבנה הכורכר הגדול. אפשר להיכנס דרך רחוב יפת (הרחוב הראשי ביפו). אגב, המבנה העתיק המרשים משמש כיום כלוקיישן לצילומי תוכנית טלוויזיה.
בפינת הרחובות טולוז ומנדס פראנס שוכן בית מידות, הנראה כאונייה הצולחת את דרכה ברום הגבעה, כאשר מעליה מתנוסס דגל צרפת. זה ביתו של שגריר צרפת בישראל, שבנה אדריכל
בכנסייה מתקיימים קונצרטים מיוחדים. גינת טולוז היא משולש ירוק נטוע בדקלים רבים המובילים אל הים ואל המתנ"ס המקומי. כנסיית סנט ג'ורג' עם מגדל הפעמונים הנראה מכל פינה. בתוך הכנסייה היפה ויטראז'ים מרהיבים ותמונות נאות. היום היא משמשת את העובדים הזרים שמגיעים להתפלל בה וכן את האוכלוסייה הנוצרית ביפו.
בקצה הדרומי של יפו קרוב לשכונות הצפוניות של בת ים, נמצא ביתו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה (רח' זיכרון הקדושים). הבית פתוח לביקורים בתיאום מראש.
לקראת השקיעה, מספרות הנפשות הרומנטיות, גם סיפור רע נצבע בגוונים של ורוד מתקתק. ואכן, צבעי השקיעה עשו חסד רב עם האתר של מדרון יפו. אפילו טרקטורי הענק הצהובים נצבעו בגוני השקיעה ושימשו תפאורה נהדרת להררי הפסולת של המזבלה הגדולה בעג'מי. כעשרה כלים כבדים נסעו על הגבעות שליד חוף הים. משאיות ענק העמיסו אדמה ופסולת ושפכו במקום אחר, כל הכלים ערכו ניתוח לב פתוח במדרונות עג'מי היורדים לים.
היו אלה שנות ה-50 וה-60, ימים שבהם תל אביב עוד לא נהנתה מערך נדל"ני מטורף. העיר העברית הראשונה הפנתה גב צונן לים הכחול. הצינה נשבה ממשרדי העירייה, ומישהו הגה רעיון גאוני- לכבוש קרקע עברית במרחבי הים התיכון בשיטה הישראלית: פתרון של שתי בעיות ובזול. בעיה ראשונה שהעסיקה את ה"מומחים" היתה איך להיפטר מפסולת הבניין, והבעיה השנייה היתה איך לייבש את הים. הפתרון היה ברור, הפסולת תישפך לים וכך תיגאל אדמה עברית, דונם אחר דונם. . . בים.
בכל יום הגיעו עשרות משאיות אל החוף. תושבי עג'מי האומללים ראו ולא האמינו כיצד החוף היפה והמפורץ עם הריף הטבעי הולך ונעלם. הים, כדרכו של ים, מכה בכוח גליו בפסולת הבניין. לפתע התגלו בחופים בסביבה מנועים ישנים שהחלידו, חלקי מכוניות, קורות בטון חסונות, שברי אריחים מצוירים ומציאות נוספות ממצבורי הזבל של העיר המתפתחת.
במשך שנים רבות המשיכו לשפוך את ערימות פסולת הבניין, וכך צמח לו מצוק שכולו מורכב מזבל, מצוק שהתנשא לגובה של 15 מטר והשתרע על פני שטח של 200 דונם. גלי הים הכועסים היו מסתערים, אך גם כוחם כשל בפני הקירות החסונים של הפסולת. המים החליפו את צבע הטורקיז העדין לצבע לבן עכור ורע.
רק בשנת 1988 פסקה שפיכת הפסולת לים, אבל פעילות לא חוקית של שפיכת פסולת נמשכה עד לפני שנתיים. הנזק כבר נעשה. נוסף על מים עכורים נוצר המצוק, קשה כחלמיש, שיורד בתלילות אל הים ומפעם לפעם פרצו בו שריפות. רק כשהאש השתוללה החלו "המומחים" להפנים את טעותם. בקשתם של התושבים היתה פשוטה וקצרה: "החזירו לנו את הים".
משרד האדריכלים ברודיא מעוז נכנס לתמונה. עליזה ברוידא, אדריכלית נוף, יצרה תוכנית מרהיבה שכוללת מדרון מתון וירוק היורד אל הים. בחלק העליון יתפתל לו שביל ארוך במקביל לחוף, שיתקשר עם השביל העומד לעבור לאורכו של נמל יפו. חלקו הדרומי יתחבר עם טיילת בת ים, וכך ייווצר רצף ארוך מגני יהושע לאורך הים ועד לקצה בת ים.
לאט לאט ישוב הים לצבע הטורקיז. בכל יום פועלים הכלים הענקיים. מניידים חול ואדמה, גורסים, מיישרים ומחזירים את המקום למה שהיה, רק יפה יותר. אורי פרידלנדר מחברת "קמר" שמנהלת את האתר ומפקחת עליו, מבטיח שעד אוגוסט 2008 כבר תוכלו ללכת בשבילים אל חוף הים. תושבי עג'מי יקבלו חזרה את מה שגזלו מהם במשך שנים רבות.
טיולים מודרכים: מדריכת הטיול, לאה וילינגר, עורכת סיורים במקום מטעם המרכז להכרת תל אביב. 5100337- 03. הטיולים בתשלום ומתקיימים בתיאום מראש, יש לבדוק מתי יוצא הטיול הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
