הזמנה לחתונה
החתן העירום מקפץ מעל לשוורים, אחיו מצליפים בכלה, וכולם שרים ורוקדים באקסטזה. טקס נישואים בכפר אתיופי
נשמע דרמטי? כך בדיוק מתנהל החלק האחרון בטקס החתונה המסורתי אצל שבט הבאנה (bana) ובקרב שבטים נוספים בעמק האומו שבאתיופיה.
עמק האומו הוא עמק קטן עם חשיבות רבה. החוקרים מאמינים שבמשך אלפי שנים היווה האזור צומת דרכים לשבטים שנדדו באזור אתיופיה, סודן, אוגנדה וקניה, ולכן תמיד היה בו עירוב אוכלוסייה מיוחד במינו. עד היום ישנה בעמק הקטן כמות גדולה של שבטים השונים זה מזה בצורת הבניה, עיטורי הגוף, השפה, המנהגים ועוד. רבים מהשבטים חיים עד היום בדומה לאבותיהם לפני מאות שנים.
כמו חברות נוודים רבות, רוב השבטים עוסקים ברעיית בקר. מיעוטם (ההולך וגדל בתמיכת הממשלה) לומד לעסוק בחקלאות. אנתרופולוגים רבים מגיעים לעמק מאז התגלה לעיני המערב כדי לחקור את התופעות התרבותיות המרתקות שבו. כיום, אזור זה שעד לפני שנים מספר היה מבודד כמעט לחלוטין מהעולם החיצון, מותקף על ידי אינספור טיולים מאורגנים שמגיעים מהבירה אדיס-אבבה על גבי ג'יפים.
אני מנסה להציץ קצת לתוך עולמם של האנשים שחיים פה בדרך קצת אחרת. ללא מכונית, עם תיק קטן, אוהל, זוג סנדלים, ללא תכנית ברורה וללא כיוון ברור.
את ימי הראשונים בעמק אני מעביר בקרב בני שבט הבאנה, שבט גדול יחסית המונה כ-35,000 איש. את מארחי אני פוגש במקרה במהלך שיטוט בין בקתות אחד הכפרים. שקעתי בשיחה עם בחור מקומי בשם ברגי, והוא הזמין אותי להתארח אצלו. בימים הבאים אני זוכה להצצה מזערית אל עולם פשוט ומרתק, שכאילו אינו מודע לעובדה שקיים פה באותו הכדור עולם אחר בו שולטים טכנולוגיית היי-טק, טלוויזיות פלזמה ומחשבים רבי עוצמה.
אחרי כמה ימים הזמין אותי ברגי להצטרף
אנחנו יוצאים לדרך. אני ואדימסיו, עוזרי הנאמן, מאחור, ברגי מלפנים, שרשרת פלסטיק למצחו וקלצ'ניקוב תלוי ברישול על כתפו. אחיו הצעיר גם הוא עם רובה, ואחיו הגדול (דמות מרשימה, חמוש ברובה ובחגורת כדורים נוצצת למותניו, סכין מעוטר חרוזים בנדנו, שערו צבוע באדום ופונפון בקצהו) מוביל את החבורה. כמעט לכל גבר שמכבד את עצמו פה יש רובה.
אנחנו עוצרים למנוחת לילה אצל מכרים. עז נשחטת לכבודנו. ברגי ואחיו, מסתבר, הם דמויות מכובדות בשבט. אני צופה במלאכת השחיטה שנעשית בחושך מוחלט, בדייקנות. דבר לא נזרק. לכל חלק יש שימוש. גשם מטפטף, ואנו משתמשים בעור הפרה שהיה לנו כמזרון בתור מטריה. הגשם מתחזק ואנחנו מצטופפים כולם בבקתה הקטנה סביב המדורה.
אנחנו כמעט שם. מרחוק כבר שומעים את המולת החוגגים. עוצרים בנחל קטן להכנות אחרונות, האח הגדול מוציא שקית אדמה חומה ולבנה לצבוע את הרגלים והפנים.
צבועים ומקושטים אנחנו מגיעים לאתר החתונה. האווירה מחשמלת, עשרות אנשים רוקדים ושרים, ערב רב של צבעים וקולות. לחלק מהנשים צמידי נחושת לרגליהן אשר מרשרשים עם כל צעד.
מתמקמים במקום של כבוד. האחים הם ממשפחת הכלה ובאו מרחוק, ולכן מקבלים פינה שקטה לנוח בה. מעלינו רוקדים הצעירים במעגלי שידוכים. הבנים מסביב במעגל מוחאים כפיים והבנות במרכז מזמינות לריקוד, וכך מכירים בני זוג. אני מצטרף לבנים, מוחא כפיים לבנות הצעירות המקושטות גם הן בשרשראות על הראש והצוואר ופונפונים על ידיהן. חלקן לבושות בפלג הגוף העליון, חלקן לא. נערה מזמינה אותי לרקוד, ותוך רגע אני מוקף מכל עבר, רוקד באקסטזה.
אני חוזר לפינה השקטה (מפספס אולי את ההזדמנות למצוא את כלתי לעתיד...). היותי לבן עור מושכת כל כך הרבה תשומת לב שאינני יכול להישאר במקום אחד ליותר מידי זמן ללא מארחי. גשם יורד, וכשעור הפרה פרוס מעלי אני מנסה לעצום עין עד בוא יום המחר, יום החתונה.
הטקס מתחיל בבוקר. אני צמוד לברגי שממקם אותי "בקדמת הבמה". עשרות אנשים מקיפים אותנו, ואני כמעט נוגע בחתן, מקבל זווית ראיה מושלמת לטקס המיוחד.
לחתונה מספר שלבים. הראשון הוא טקס הטבעות שנערך בין אחי הכלה והחתן ומסמל את איחוד המשפחות. ישובים אחד מול השני הם מפילים טבעות על זוג מוטות מספר פעמים. הקהל נכנס לטירוף.
השלב השני - ההצלפות. אח החתן מצליף עם ענף דק בכלה ובעוד מספר בנות משפחה, מראה קצת קשה לעיני המערביות.
האקסטאזה בשיאה. אנחנו עוברים לאזור אחר שם ממתינה חבורת שוורים. ההמון מקיף אותם בשירה וריקודים. הגברים תופסים שבעה שוורים בוגרים בקרניהם ובזנבותיהם ומעמידים אותם זה לצד זה.
כשהכול מוכן ושקט משתרר מופיע החתן, ערום כביום היוולדו ומזנק לעבר הפרים. בדילוג קליל הוא עובר מעליהם, מגיע לצד השני, תופס מרחק ומזנק שוב. כך שבע פעמים, עד שהטקס מוכתר כהצלחה.
נראה לכם מוזר? תנסו להסביר להם שאצלנו שוברים כוס...
הטקס נגמר ומתחילים בחגיגה הגדולה. מעגלי רוקדים ושרים מתערבבים זה בזה, בקבוקי אראקי (משקה אלכוהולי חריף מאד) עוברים מפה לפה, ואני מוצא את עצמי לוגם ולוגם. באמצע החגיגה אני מגלה לידי נערה יפיפייה חשופת שדיים. שנינו מתופפים על ג'ריקן מפלסטיק ולידינו שתי נערות מתופפות על ג'ריקן נוסף. סביבנו נשים עם שער אדום משוח בשמן ובבוץ, שרות ומוחאות כפיים, מרשרשות ברעשנים שלרגליהן.
החגיגה נמשכה יום שלם. המוזיקה והריקודים לא פסקו, וגם לא מחיאות הכפיים, התיפופים, השירה, הרשרושים ובקבוקי האראקי השטניים שהמשיכו לבוא וללכת, שולחים אותי עמוק יותר ויותר אל תוך שכרון החושים.
אבל בעצם, ככה זה בכל חתונה. לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
