אמנות מטעם
סטייליסטית המזון דלית מרחב ארגנה תערוכה קבוצתית שהזמינה אמנים לחדור לעולם האוכל. התוצאה כוללת דיבור אינטנסיבי על שואה ואינתיפאדה דרך האוכל
כך מעידה על עצמה דלית מרחב, 39, סטייליסטית מזון העומדת מאחורי תערוכת "Food Processor", שתוצג בגלריה ד'פלוס שבתל אביב עד יום ב'.
במסגרת עבודתה על ארגון התערוכה החד פעמית והראשונה מסוגה בארץ, פנתה מרחב ל-13 צלמים ואמנים שהתבקשו להפוך את המזון לכלי ביטוי ולאמצעי להעברת מסר, בין אם זה סיפור אישי, דעה פוליטית או אג'נדה חברתית.
"אנחנו חיים בעידן שבו אוכל הוא כבר מזמן לא רק צורך בסיסי ודלק לגוף, אלא נושא טעון ומורכב", מסבירה מרחב את הרעיון שעומד בבסיס התערוכה. "האוכל כבר מזמן פרץ את גבולות הצלחת והפך לחלק בלתי נפרד מכל תחומי החיים.
"דרך המזון אפשר לבחון אנשים, התנהגויות ונושאים חברתיים. כך לדוגמה, אנחנו חיים במדינה שמתגאה בסצינה קולינרית הולכת ומתפתחת, אבל עדיין נושאים איתנו טראומת שואה. בכלל, קצת קשה להאמין איזה שינוי עברנו בתוך פחות משישים שנה: בתקופת הצנע אנשים קנו אוכל בתלושים וחיו מקצבה שבועית של 200 גרם לחם לבן לאדם.
"עד לאמצע שנות ה-80, מי שדיבר על אוכל גורמה נחשב להדוניסט ומי שהזמין יין במסעדה נתפש כאלכוהוליסט, ואילו היום יש המון יקבי בוטיק ישראליים וכבר אפשר לדבר על תרבות גסטרונומית מקומית".
וזה טוב או רע?
"יין ויאנג. ברור שיש בזה הרבה דברים טובים, וכחובבת קולינריה מגיל אפס אני מאושרת לראות את ההתקדמות וההתפתחות בתחום, אבל תרבות השפע הביאה איתה גם תחלואים, כדוגמת הפרעות אכילה. זאת בפירוש מחלה של העולם המערבי, שכן בחברה הבדואית לא שמעו על אנורקסיה ובולימיה".
איך נולד הרעיון לתערוכה?
"אני מחוברת לאמנות מגיל צעיר, והתעורר בי דחף לארגן תערוכה שתיתן במה ליוצרים ותיקים וצעירים", היא אומרת. "מכיוון שאוכל על כל הקשריו הרחבים זה נושא שסקרן אותי מאז ומעולם, הבחירה בנושא של מזון כאמצעי להעביר מסר מסוים נראתה לי נכונה וטבעית. אני האוצרת של התערוכה, וגם הייתי מעורבת בהפקת חלק מהצילומים".
ומה המסר המרכזי של התערוכה?
"אין מסר אחד אלא הרבה מסרים, וזה בדיוק היה הרעיון - לתת לכל משתתף הזמנה להביע את עצמו דרך המזון וליצור אמירה אישית. אני חייבת לציין שמאוד הופתעתי מההיענות של כל מי שפניתי אליו, והאמנים שלוקחים חלק בתערוכה נכנסו לפרויקט במלוא ההתלהבות.
"פניתי לצלמי עיתונות ואופנה ולכאלה שלא בהכרח מחוברים לעיסוק באוכל במסגרת המקצועית שלהם, ומדהים היה לראות איך כל אחד מהם לקח את הנושא לכיוון
"אני מקווה שכמה שיותר אנשים יגיעו לתערוכה, להתרשם מהתוצאות וכמובן שגם לקנות את היצירות שמוצעות למכירה. חשוב לציין שאין כאן כוונת רווח - רשת 'אספרסו בר' ובית ההשקעות 'אבר גרין' נתנו את חסותם לתערוכה, וכל ההכנסות הן תרומה למחלקה לטיפול בחולי טרשת נפוצה בבית החולים תל השומר".
לא מעט יצירות מעניינות יוצגו בתערוכה, חלקן מופשטות ומעוררות מחשבה ופרשנות אישית, וחלקן מאכילות את הצופה במסר בכפית.
צלמת האמנות ענבל אברג'יל, לדוגמה, בחרה לגעת בנקודות הרגישות בזהות הישראלית ולצלם מטע תפוזים שרוף, ואילו צלם האופנה רון קדמי, העדיף להתרכז בהדוניזם ולצלם דוגמניות בלבוש מינימלי, כשהן רוקדות על שולחן ומשתתפות באורגיה מושחתת של קוויאר ושמפניה.
"הוורסטיליות בבחירות של האמנים היא סוד הקסם של התערוכה, ואני בטוחה שגם אנשים שהם לא חובבי אמנות גדולים, יכולים ליהנות מהמיצג המרשים הזה", אומרת מרחב.
יש עבודה שמדברת אלייך במיוחד?
"זאת שאלה אכזרית, קשה לי לבחור. בעיניי לכל יצירה יופי משלה, גם כשהתמונות הן קשות ולא בהכרח מעלות קונוטציות מלבבות".
מה לדוגמה?
"דוגמאות לא חסר. זיו קורן בחר לצלם ילדה קטנה מחפשת תפוח אדמה בשוק, ולהזכיר לנו שגם בישראל של שנת 2007 יש אנשים רעבים. ניר אדר, שכבר 20 שנה עוסק בפוד סטיילינג בניו יורק, יצר מעין כדור עטוף במלא דגים קטנים, והוסיף את הכיתוב 'שישה מיליון'.
"בעבודתה של האמנית נינה כבסה רואים חבל תלייה עשוי מפסטה, ללא מילים, והצלם להב הלוי בחר לצלם בחורה אנורקסית ולקרוא לעבודה שלו "Fat Free".
אני מאוד מחבבת את העבודה של צלם העיתונות ינאי יחיאל, שבחר לצלם תמונה מעוררת עניין: פועל בניין שחוזר מיום עבודה ארוך, מחליף בגדים לשמלת ערב סגולה וחגיגית, אבל נשאר עם רגליים מטונפות ויושב בסלון לפצח גרעינים. בעיניי העבודה שלו היא ממש 'אוכל, שתייה, גבר, אישה', למרות שהוא לא קרא לה ככה.
ואם יש מישהו שהצליח להפתיע אותי במיוחד, זה אלדד רפאלי, ולו רק בגלל הדרך שהוא עבר במהלך העבודה על הפרויקט; רפאלי הוא צלם עיתונות, שבילה לא מעט שעות בשטחים ומעולם לא התעסק עם נושאים שקשורים למזון. כשפניתי אליו והצעתי לו להשתתף בתערוכה, הוא קיבל 'בוסט' של יצירתיות ולראשונה בחייו הרגיש צורך לכתוב.
"במהלך העבודה הוא עבר חוויה רגשית מאוד מטלטלת, ובחר במזון כאמצעי להעביר חוויות מחייו האישיים. ליצירה קוראים 'לחם ובצל', כשהלחם מסמל זיכרון ילדות מתוק שבו הוא וחבריו נהגו לקנות לחם טרי במאפייה, למרוח בשכבה עבה של שוקולד פרה ולחסל בתאווה, והבצל מסמל תקופה בחייו הבוגרים ואת הזיכרונות שהוא סוחב מהשטחים - כדי לפזר התפרעויות של ערבים נהגו להשתמש בגז מדמיע, שמפיקים מקליפות של בצל".
מכל היצירות המוזכרות, יש משהו שהיית תולה בסלון?
"כן. הצלם דוד עדיקא מציג צילום אמנותי מדהים בפשטותו - אננס שניצב על עדן החלון, ונראה כל כך יפה ומפתה, עד שבא לך לתלוש אותו מהתמונה ולתת ביס. בחיי, התמונה הזאת כל כך מעוררת תשוקה לאננס, עד שלדעתי יש בה משהו ארוטי. 4,000 דולר, והקונה המאושר יזכה בה".
ידה של מרחב לא טמונה רק בצלחת. חיטוט בביוגרפיה שלה מגלה שמדובר בבחורה רב תחומית, שכבר הספיקה ללמוד ולנדוד בין קריירות שונות, לפני שמצאה את ייעודה הנוכחי - סטייליסטית מזון לפרסומות, מגזינים וספרי בישול, מעצבת פנים של דירות ובתים וגם חובבת מוזיקה, שבזמנה החופשי מאיישת את עמדת הדי ג'יי בברים התל אביביים "אברקסס" ו"חמארה", הבר של מסעדת "רפאל".
"יש לי הרבה אנרגיה ותחומי עניין שונים", היא מעידה על עצמה. "מוזיקה זאת אהבה מאוד גדולה שלי, אבל עם אוכל יש לי רומן מגיל אפס, והוא תופס מקום נכבד בכל חוויה שעברתי בחיים. אחרי הצבא יצאתי כמו כולם לטייל בעולם, וההרפתקאות שלי תמיד היו מלוות בהנאות החך.
"גם כתרמילאית השקעתי את מיטב זמני וכספי כדי לספק את התאווה שלי לאוכל ואת הסקרנות להריח ולטעום. מרבית האנשים שטיילו איתי התקשו להתרגל לטעמים חדשים ולא הסכימו לגעת במאכלים מוזרים, אבל אני הסכמתי לאכול כל דבר".
היה משהו שנחקק בזיכרונך כחוויה קולינרית?
"כל הטיול שלי היה חוויה קולינרית מתמשכת: ביפן אכלתי לראשונה בחיי סושי, והתפעמתי מהמכירות הפומביות של הטונה בשוק הדגים הענק בטוקיו; בפרו התאהבתי בסביצ'ה ובטעמו המעודן של דג טרי שנכבש במיץ לימון; בחופים בצפון ברזיל חיכיתי בסבלנות לדייגים, בציפייה לגלות מה יביאו בסירות לארוחת הערב וכשעבדתי כמלצרית בניו יורק, כל הזמן פנטזתי על הרגע שבו המשמרת שלי תסתיים, ואוכל לפנק את עצמי במשהו טעים מאחת המעדניות הרבות שפזורות בעיר".
עם שובה לארץ, בגיל 24, מרחב נרשמה ללימודי טבחות ומנהל מזון ומשקאות ב"תדמור", אבל מהר מאוד גילתה שתשוקה לאוכל לא מספיקה בשביל להצליח במטבח. "החלק התיאורטי של הלימודים מאוד עניין אותי, החלק המעשי קצת פחות, ובסופו של דבר החלטתי שאני לא בנויה לעבודה פיזית קשה ותובענית ולשעות הארוכות במטבח", היא אומרת.
"הלכתי ללמוד עיצוב פנים, ולאחר מכן מצאתי דרך לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - אוכל ועיצוב - ופתחתי בנווה צדק מעדנייה קטנה ומקסימה. מכרתי שם כלי בית וכלי הגשה מדהימים, וכמובן גם מעדנים מכל העולם: גבינות בוטיק, נקניקים טובים וקולקציה מרשימה של יינות משובחים ושל אלכוהול. בגדול, היה שם את כל מה שאני אוהבת לשתות ולאכול. ממש בניתי לי את בית חלומותיי".
ומה עלה בגורלו?
"בראייה לאחור, המעדנייה הזאת הקדימה את זמנה. מכרתי שם נקניקים ובשר לא כשר, ופעם אחרי פעם דתיים ניפצו לי את החלון. אבל למרות כל הקשיים, המעדנייה עבדה יפה במשך שש שנים, ועד היום לקוחות שזוכרים אותה לטובה עוצרים אותי ברחוב ושואלים מתי אני פותחת שוב. עבור אנשים כמוני, שאוהבים ויודעים להעריך אוכל טוב, המקום הזה היה פשוט גן עדן".
את התשוקה למזון ינקה מרחב מהוריה, והיא מעידה כי כבר בגיל צעיר היא הסכימה לחרף את נפשה בעבור קופסת עוגיות. "היום זה נשמע לי כמו סיפור מצחיק, אבל ההורים שלי זוכרים אותו כטראומה עד היום: נולדתי בארצות הברית לזוג הורים ישראלים שנסעו ללמוד בדטרויט, ובגיל שלוש נעלמתי מהבית.
"הימים היו שלהי שנות השישים, תקופה שלא חסרו בה מטורפים וחטיפות של ילדים. ההורים שלי כמעט קיבלו התמוטטות עצבים מהמתח והדאגה, עד שבסופו של דבר מצאו אותי יוצאת מהסופר השכונתי, כולי קורנת מאושר, ומכרסמת קופסת עוגיות".
יש עדיין טעמים שמלווים אותך מילדות?
"כן. כשהייתי בת ארבע חזרנו לארץ ועברנו לגור בחיפה. אבי, שנולד בגרמניה וגדל בקיבוץ מזרע, דיבר ערבית מצוין, והיו לו הרבה חברים בדואים שתמיד דאגו לנו לאספקה שוטפת של שמן זית איכותי, זיתים כבושים ולבנה מחלב עיזים. ההורים שלי מאוד אהבו לארח, ולבית תמיד זרמו אנשים שהגיעו אלינו לחגיגות של אוכל ושתייה.
"כנראה מפני שגדלתי בבית כזה, גם אני מאוד אוהבת להזמין חברים לארוחות טובות וממושכות או לצאת איתם לפיקניקים מושקעים. אצלנו אין דבר כזה בשר קפוא וקופסאות שימורים, ובכל מה שקשור לאוכל אנחנו מאוד משקיעים. בקטע הזה אני בוחרת את החברים שלי בפינצטה - כולם יודעים להעריך אוכל טוב".
גם את הגברים בחייך את בוחרת לפי התשוקה שלהם לאוכל?
"כן, כי בעיניי תשוקה לאוכל זאת תשוקה לחיים. את גיל, בעלי לשעבר, פגשתי בקרנבל בברזיל בשנת91', ואין ספק שהסקרנות הקולינרית המשותפת חיברה בינינו. בשנות נישואינו טיילנו לא מעט בעולם, וקראנו לזה 'מסעות לפיתוח החך'. יש לנו תאומות בנות תשע, ליה ואגת, שגם בהן הטבענו את האהבה לאוכל טוב. הן אומנם לא אכלניות גדולות, אבל בהחלט אנינות טעם".
את שולחת אותן לבית הספר עם כריכים מעוצבים?
"הן יכולות להופיע לבית הספר עם סנדוויצ'ים בצורת לבבות, או לקבל לארוחת ערב צלחת עם חביתה מעוצבת וסידור של ירקות חתוכים. אין מה לעשות, אני מתעסקת כל הזמן בפוד סטיילינג ואני מביאה את העבודה הזאת הביתה".
תחום צילום המזון עשה דרך מרשימה בשנים האחרונות בישראל. אנשים כבר מבינים את נחיצותו של סטייליסט על הסט?
"בהחלט. המודעות מאוד התפתחה, והיא כל הזמן נמצאת במגמת עלייה. צילום מזון הוא לא פחות מורכב מצילום אופנה, וכמו שיש מאפר, מעצב שיער וסטייליסט שדואגים שהדוגמניות ייראו במיטבן, צריך לדאוג שגם האוכל יצטלם נהדר. התצוגה, צורת ההגשה והרקע המתאים, הם מה שמבדילים בין צילום סתמי לצילום מוצלח ומעורר תיאבון".
אולי תחשפי כמה סודות מקצועיים, כמו איך גורמים לחסה להישאר רעננה והופכים את הסטייק לפוטוגני?
"זאת תורה שלמה שאי אפשר לסכם במשפט. כיום אני מעבירה בבית הספר לפרסום 'עבודי' קורס בעיצוב מזון, בן שמונה מפגשים, שבו התלמידים נחשפים לתחום ולומדים את הבסיס למקצוע".
ובכל זאת, טיפ קטן?
"יש הרבה טיפים קטנים: כדי לשמור על עשבי התיבול טריים ורעננים, מגיעים לסט עם אדנית וקוטפים רגע לפני הצילום, ואם רוצים שהירקות יצופו במרק, מניחים אותם על פני תפוח אדמה קפוא ששמים מתחת.
"יש גם שימוש בעזרים מלאכותיים: אם התפוחים לא מספיק מפתים, צובעים אותם באדום או מצפים בלכה ובעזרת טיפות גליצרין, יוצרים טיפות שיחזיקו מעמד על האבטיח הקר. אותי לעולם לא יתפסו משתמשת בחומרים כימיים ובכלל, אני חושבת שאוכל טרי וטוב הוא סקסי מטבעו. אם אני רוצה תפוח אדום ויפה, אני אסתובב שעות בשווקים ואצל הירקנים המובחרים עד שאמצא אחד כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
