טעות לעולם נשארת
התוצאה: קעקוע על הישבן עם שם האהובה (שעזבה אותך בשביל גבר אחר), סמל היחידה בצבא (שאליה לא התקבלת), עלה מריחואנה מחייך (מאז הפכת לעורך דין) וציורים שהיו מצחיקים בגיל 15. הסיבה : היית שיכור/ טיפש/מאוהב וטיפש. איך חיים עם תזכורת נצחית לטעויות שרוצים לשכוח?
גיא אמריו ממכון אנדרגראונד טאטו מקעקע כבר 11 שנה בישראל וזוכר היטב את ההחלטות הגרועות והחרטות של בני הנוער והמבוגרים שעברו מתחת למחט המזמזמת שלו. שני קעקועים על הירכיים של עצמו, שעליהם הוא מצטער עד היום, מזכירים לגיא שגם הוא לא מחוסן מפני טעויות.
כמו ההתאהבות עצמה, גם האקט הסופר רומנטי של קעקוע שם האהוב (אם אפשר באזור אינטימי) הוא טעות ידועה מראש. דיוויד בקהאם נתקע עם טעות בקעקוע בהינדי של שמה של אשתו, ויקטוריה; ג'וני דפ נאלץ לשנות את הקעקוע שעשה כמחווה לחברתו וינונה ריידר - "וינונה לנצח" - ל"וינו לנצח" (יין) אחרי ששברה את לבו; ואוהבים גדולים אחרים הושפלו עוד הרבה יותר.
"מגיעים אלי הרבה אנשים כדי לכסות שמות. בא אלי זוג שנשוי הרבה שנים כדי שהאישה תסתיר את השם של החבר הקודם שלה, רמי, שהיה מקועקע לה על החזה. שאלתי את בעלה איך זה לא הפריע לו עד עכשיו. אנחנו תמיד מסבירים ללקוחות שלכתוב שם של אהוב עושה מזל רע לאהבה, אבל הרבה עושים את זה למרות האזהרה. כשרושמים שם על מישהו ישר נפרדים, בדוק. היתה מישהי שקעקעה 'דודי כפרה' מעל איבר המין שלה, ואחרי יומיים דודי הכפרה זרק אותה. מיד היא באה לכסות את זה וציירה על הקעקוע פרח. זה היה לפני עשר שנים, ועדיין מכנים אותה 'דודי כפרה'".
אתה מזהיר את המקועקעים מראש?
"אם מישהו בוחר משהו מביך, אני ישר אומר. אני גם לא מציג ציורים מטופשים, אבל מובן שלכל אחד יש משהו שמתאים לו. אם אכפת לי מהבן אדם והוא נראה לי לעניין, אז אני מעיר לו שהוא בחר משהו נחמד אבל אולי כדאי שימשיך לחפש משהו יותר טוב. מאוד חשוב לי שגם אני אוהב את הציור. אבל אם מדובר בבן אדם פרח, אז שיעשה מה שהוא רוצה, גם ככה הוא טיפש. היה אחד שציירתי עליו ראש של נמר, ואחר כך הוא חזר ורצה שאצייר לו את הגוף. אבל הסכום שביקשתי היה לו יקר מדי, ואחרי שהתווכחנו על המחיר הוא הלך למתחרה שלי ועשה את העבודה שם. אחר כך הוא בא להראות לי, וזה יצא היסטרי: ציירו לנמר גוף ענקי ולא פרופורציונלי לראש הקטן. זה נראה מאוד מוזר".
מה אנשים עושים עם טעויות?
"בעיקר מכסים. יש הרבה מקעקעים חלטוריסטים שעובדים בבית. אני לא כועס על אנשים שהולכים אליהם, כי אני יודע שאחרי כמה שנים המקועקעים יבואו אלי ויכסו את זה. זה כבר נהיה חלק מהעניין, כיסוי. הרבה אנשים רואים שקעקועים שהם עשו לפני 10- 15 שנה כבר דהויים, לא יפים ואי אפשר לסדר אותם. כיום הרמה עלתה, הקעקועים יותר צבעוניים ויותר יפים. לאנשים בא לחדש אותם, כמו חולצה חדשה או זוג נעליים חדש. אז במקום לעשות חדש הם מכסים את הישן ומשדרגים אותו עם ציור צבעוני וגדול יותר. רמת הקאברים עולה, וזה טוב לי כי אני מרוויח הרבה כסף מזה".
יש לא מעט חסרונות לכיסוי בקעקוע חדש: הכיסוי צריך להיות גדול יותר מהקעקוע המקורי וכהה יותר, ולכן גם אי אפשר לקעקע כל דבר. קעקוע הכיסוי גם יהיה יקר יותר, אבל זה עדיין, בדרך כלל, יותר זול מהסרת הקעקוע בלייזר. "זה זול יותר לא במאות, אלא באלפי שקלים", אומר גיא, "וגם פחות כואב. לייזר כואב מאוד ואי אפשר למחוק
מכון הקעקועים של אריק מון - רבינוביץ' וארד ברט ברחוב בוגרשוב בתל אביב מלא תכונה ואווירת אנדרגראונד. פאנקיסטים משלימים קעקועי גולגולות ענקיים, והבעלים מספרים בדיחות קולניות ונזכרים בטעויות וברגעי חולשה של מקועקעים. "היה מישהו שביקש שנכסה קעקוע שהוא עשה כשהיה שיכור", מספר ארד. "הוא קעקע אותיות סיניות בשני הצדדים של החזה שלו וכדי לחבר אותן צייר חץ צהוב עצום. הדרך היחידה שיכולנו לכסות את זה היתה לצייר על זה עוגן גדול". "אנשים לא חושבים מספיק. לכל מי שרוצה קעקוע עם השם של החברה שלו אנחנו אומרים: 'קעקועים נשארים יותר זמן מהרומנטיקה'", מוסיף אריק.
אביגדור, מקעקע ותיק מאילת, עשה קריירה מהטעויות של המקועקעים. בתוך מכון הקעקועים המשפחתי בהרצליה פיתוח הוא פתח קליניקת לייזר להסרה ולעריכה של קעקועים, במקום הפתרון הפופולרי של כיסוי הקעקוע בקעקוע חדש. "כיסוי על כיסוי על כיסוי יוצר צלקת, וגם הקעקוע הופך לכהה וגדול. הדרך הנכונה לדעתנו לטפל בקעקוע לא רצוי היא עריכה: עושים תהליך שמדהה את המקום ואז מקעקעים מחדש בצורה נכונה". גם כאן הדרך למחיקת הקעקוע ארוכה ולא תמיד מושלמת. "הסרת קעקועים לוקחת בין 5 ל-12 טיפולים, שביניהם צריך לחכות חודש", מסביר אביגדור. "וגם את התהליך הזה אפשר להתחיל רק שלושה חודשים אחרי הקעקוע הראשוני, כשהפיגמנט מתייצב בעור. אפילו בטיפולים הכי מוצלחים יש צבעים שקשה למחוק. כל מכשיר הוא שונה, שלנו יודע להשתלט על כל מגוון הצבעים חוץ מלבן וצהוב בהיר".
אביגדור מספר על מחיקות קעקועים מסיבות תרבותיות ודתיות. "מגיעים יוצאי אתיופיה שקועקעו שם בפנים, דבר שמפריע להם להשתלב בחברה הישראלית. שם זה נחשב שיא היופי, והכי באופנה וכאן לגמרי לא. מתגלגלים לכאן גם חוזרים בתשובה שרוצים שנסיר להם את הקעקועים כי היהדות אוסרת על קעקועים. הם מספרים שבמקווה הם נאלצים לשבת בפינה של המקועקעים, של המוקצים. זה דבר שמאוד מפריע גם לחוזרים בתשובה עם ילדים, כי הם לא יכולים להסתובב חשופים בבית בגלל שהם לא רוצים שהילדים יידעו".
יש קעקועים שאתה לא עושה?
"אני לא מקעקע פנים, לא מקעקע אצבעות ידיים, לא כפות רגליים, לא מקעקע סמלים שאני לא אוהב - צלב קרס נגיד - או שפה שאני לא מכיר. אם אנחנו לא יודעים על מה מדובר, אז לא עושים".
האחות, גלי: "לא נקעקע אנשים שיכורים או בהפרעה נפשית שאפשר לזהות. אנחנו רוצים רק אנשים שפויים ברוחם ובלבם".
סקר שנערך בארצות הברית ב-2004 על ידי האקדמיה האמריקנית לרפואת עור מצא ש-17 אחוז מהמקועקעים היו רוצים להסיר את הקעקוע שלהם. הסיבות: לא אוהבים את מראה הקעקוע, מתקשים במציאת עבודה בגלל מראה מקועקע מדי, שם האדם המוזכר בקעקוע מעלה דברים שרוצים לשכוח וגם זכרונות רעים מהתקופה שקועקעו. הישראלים לא מאד שונים מהאמריקנים: גם הם מתקעקעים בלי לחשוב יותר מדי ונתקעים עם קעקוע מביך. במקרה הטוב גם עם סיפור נחמד לנכדים.
המשורר יחזקאל נפשי התגורר במשך שנה וחצי בטוש, כפר קטן בצפון הודו, וכשמועצת הכפר - שכולם מקועקעים בו - החליטה להסמיך אותו לאחד משלהם, הוא נשלח לצריף עץ חשוך. בצריף ישב האחראי לשדה האורז הסמוך, שצייר על הבטן שלו סמל הינדואיסטי בריטואל מזוהם ודי מפחיד.
"קעקעו אותי בתנאי שדה", נזכר נפשי. "המקעקע המקומי, שהוא אפילו לא מקעקע מקצועי אלא איכר בכיר, עשה את זה תחת אור עששיות במחט חשמלית שנשלחה אליהם מגרמניה, ממקעקע גרמני שהגיע לכפר הזה בשנות החמישים. הוא חיטא את המקום במעין פד גזה מהול בבירה מקומית שמופקת מאורז, וגם את המכונה ואת המחטים השונות חיטאו באותה הצורה. כשהקעקוע נעשה הייתי ער יומיים רצוף, ככה שהייתי קצת מעורפל, מה שבמידה מסוימת אולי הועיל לסיבולת שלי. לא שלא הרגשתי. זה כאב, בטח. יומיים שלמים אחר כך הלכתי עם צד ימין תפוס, מגורה וחבוש. כל זה קרה בלב יער עד, שהמקלחת היחידה היא מי הנהר או מקלחת דליים.
"תוך כדי הקעקוע, אני זוכר ששמעתי פרות גועות, וראיתי עכביש שחור גדול משתלשל מעל לראש שלי. תנאי הראות היו כל כך קשים שפחדתי שהמקעקע לא יראה מה הוא מצייר. לשמחתי, הוא עושה את זה כבר יותר מ-23 שנה, כך שהוא לא פספס יותר מדי. הקעקוע הוא סמל ה'אום' ההודי. האות הזו מביעה את הצליל ההרמוני של העולם לפי ההשקפה ההינדואיסטית, את הצליל הסופי שלו, הקיומי והשלם. זה לא כזה קעקוע נוראי, אבל בהחלט לא הייתי עושה אותו עכשיו".
בשנות השבעים עבד ברוך פריד בלונדון כנהג משאית והתקעקע. הוא היה בן עשרים וקצת ולא חשב על איך הצעד יתקבל בארץ. "אז באמת לאף ישראלי כמעט לא היה קעקוע, אבל בלונדון כולם עשו, ולחצו עלי, אז קעקעתי על החלק הפנימי של הזרוע ראש של נשר.
"האמת, אז לא התחרטתי על זה. זה היה במקום צנוע, ולא היה נורא כל כך, אבל בזמנים ההם היתה למקועקעים סטיגמה של עבריינים". כמעט 20 שנים אחר כך, מצא פריד את עצמו עובד בכנסת, ושם בעצת הבוס שלו, שר בממשלה, החליט שראש של נשר על הזרוע לא הולם את המעמד. "אני הייתי נהג ושומר ראש של של אחד השרים, מהדמויות הבולטות בכנסת. הוא אמר לי שזה לא נעים שאנחנו באים לכנסת ואני עם קעקוע. באותה תקופה העיתונים האשימו אותו בקשר למאפיה, אז לא היה נעים שאני מסתובב לידו מקועקע. זה לא שהוא לחץ עלי להוריד, הוא אמר לי'אם אתה רוצה - תוריד'. בסופו של דבר הלכתי והורדתי את הקעקוע במכון בהרצליה".
יותר משהתחרט על עשיית הקעקוע, פריד התחרט על הסרת הקעקוע ועל התוצאה העגומה: "נתקעתי שבועיים בבית חולים. בהתחלה אמרתי לעצמי שבטח בקלות יורידו לי את זה בלייזר שמייזר, אבל אחרי ההסרה נהיה לי זיהום מהלייזר הזה. ועכשיו רואים על היד חצי קעקוע במטושטש עם צלקת של לייזר. בסופו של דבר, אם קודם אמרו שזה נראה כמו קעקוע של עבריין - עכשיו זה נהיה יותר חמור. היד נראית של עבריין כבד".
היית עושה עוד קעקוע?
"היום גם אם הייתי יכול לא הייתי מתקעקע, ולא בגלל שקשה להוריד את זה, אלא בגלל שאין בזה כלום. היום לכולם יש קעקוע. יש אנשים שעושים במקומות שכולם רואים, ואני רואה אנשים שעושים על הפנים. זה פשוט לא ייאמן! על הצוואר, על הכתפיים. אם אתה עושה דבר כזה ורוצה להתחרט אחר כך-זהו, אתה לא יכול להתחרט".
אורלי איבדה את החברה הכי טובה שלה בגלל ביקור במכון הקעקועים, והפיה המכוערת שעל הגב שלה היא תזכורת נצחית למה שאבד. "היתה לי חברה מאוד טובה בתיכון, ובמשך שנים אמרנו שכשנגיע לגיל 18 נעשה קעקוע ביחד", היא מספרת. כל אחת החליטה על ציור מסוים, אבל כשהגיעו למכון החברה התחרטה.
"היא אמרה שזה לא מתאים לה ולא בא לה. וכשנתתי את הציור שלי למקעקע הוא אמר שזה לא ייצא יפה. ישבתי שם כמו מטומטמת ובמשך שלוש שעות חיפשתי ציור אחר ולא מצאתי, אז שאלתי אותה אם יפריע לה שאקעקע את הציור שהיא רצתה לצייר על עצמה. זה לא איזה קעקוע נורא מיוחד, סתם פיה אבסטרקטית. היא אישרה, אמרה שלא אכפת לה. בילינו שם יום שלם, ובסוף עשיתי את הקעקוע על השכמה הימנית שלי, ומאז אנחנו לא מדברות. היא לא חשבה שאני באמת אעשה את זה, וכעסה עלי. היתה בינינו אווירה לא נעימה, הקשר נותק ומאז אנחנו לא חברות.
"בסופו של דבר הקעקוע יצא מעפן לא רק בגללה, אלא גם בגלל אי הבנה ביני ובין המקעקע. זה נראה בסוף כמו כתם לידה. אם הייתי יודעת שזה מה שיהרוס את החברות, לא הייתי עושה את זה. אני באמת מצטערת. בסך הכל זה קעקוע קטן, לא כזה רציני, אבל הוא מבאס אותי. אני תמיד אומרת לעצמי שיום אחד אני אוריד אותו בלייזר ואז אולי אני אחזיר את החברות שלי עם הבחורה הזאת".
מה המסקנות שלך מהאירוע?
"לפני שבן אדם עושה קעקוע, כדאי שיחשוב טוב טוב מה עומד להיות מצויר לו על הגב ומה זה מסמל, זה לא רק הציור שצריך להיות יפה ולא מכוער, אלא גם שיסמל משהו שנעים לך להיזכר בו, ולא משהו שיכול לגרום לחרטה. הקעקוע הזה מזכיר לי אותה".
בגיל 16 נוב סיון חשב שהוא עושה את הדבר הנכון והסולידי. קעקוע ענק באותיות גותיות שחורות על השוק, שמייצגות את ראשי התיבות של השם שלו. "הייתי ראפר וחשבתי שזה יהיה נורא מגניב אם יהיה לי את הכינוי שלי, NIS, על הרגל. מבחינה אסתטית אני מאוד אוהב אותו, ואם היה כתוב משהו אחר הייתי מת עליו, אבל אני לא מרוצה מהעובדה שהשם שלי כתוב על הגוף שלי. הבעיה היא שככה גם כותבים את ראשי התיבות של 'שקל ישראלי חדש' באנגלית, ויש בזה בעייתיות מבחינה כלכלית. זה אומר שאני שווה כמעט כלום בהשוואה לדולר, ליורו ולין".
שבע שנים אחרי, כשבממוצע הוסיף לגופו שני קעקועים בכל שנה, נוב מצא סוף סוף דרך לכסות את הבושה הקטנה שלו. "האתגר עם הקעקוע הזה הוא שהוא שחור וגדול, זה בעייתי מאוד. אני עומד לצייר עליו טירה חשוכה, אפלה, כמו של דרקולה, עם עטלפים וכו'. הקעקוע שאני מתכנן הולך להיראות ממש טוב. יש לי מקעקע קבוע עכשיו, שאני סומך עליו מאוד, בעיניים עצומות.
"בהתחלה עושים קעקועים כי זה מאוד מושך, ובאיזשהו שלב אתה מתמכר ולא יכול להפסיק - אתה נכנס לזה, וכל ציור שמלהיב אותך מיד מדליק אצלך את השאלה - איפה אתה הולך לדחוף אותו על הגוף שלך. כשאתה נכנס לזה, אתה מתמכר לעצם ההתקעקעות, ובצורה מסוימת לכאב ולטקסיות הזאת. יש משהו מאוד משחרר בכאב הזה".
מה המסקנות שלך מהטעות?
"אני מציע לחשוב טוב לפני שעושים קעקוע ולבחור דברים פחות ספציפיים ויותר מופשטים".
דורית בן-דור לא מתחרטת על אף קעקוע. היא פשוט מציירת עליהם קעקועים חדשים. "את ארבעת הקעקועים הראשונים שלי כיסיתי כבר", היא אומרת, "אבל נשאר לי בגב אחד טעון שיפור. כשעשיתי אותו הייתי בת 18 ושיכורה. זה מאוד לא מומלץ. הקעקוע נראה בדיוק כמו שהרגשתי כשעשיתי אותו. הוא היה אמור להיות חד קרן ובסוף הוא נראה כמו פרה. עד שאחליט מה לעשות איתו, צבעתי אותו מבפנים בשחור. כבר עשר שנים אני חושבת איך אפשר לכסות אותו, ובסוף אני אמצא מה לעשות איתו. הבעיה היא שזה אומר לצייר על חצי גב. הייתי עושה את זה, אין לי עכבות בקטע של קעקועים, אבל כרגע אין לי תקציב לעבודה כזאת גדולה, זה מאוד יקר.
"מה זה להתחרט על קעקוע? כנראה שאתה אידיוט, והיה עדיף שלא היית עושה קעקוע מלכתחילה. יש סוג מסוים של אנשים שמתחרטים, אלה שעושים קעקוע בגלל שכולם עושים, מלחץ חברתי, ואחר כך תופסים את הראש ואומרים 'וואו, איזה טעות עשיתי'. הרי אם לעשות קעקוע זה כואב, להוריד אותו זה עוד יותר כואב. אז או?קיי, אם עשית את הפדיחה שלך, כדאי שכבר תישאר איתה. במקרה שלי, זה לא שהתחרטתי על הקעקועים, פשוט עם הזמן החלטתי שהם ילדותיים מדי, והחלטתי לעבור לתכל'ס, להתקדם. הגודל הממוצע של קעקוע שלי היה עשרה סנטימטרים, ועכשיו הם יותר לכיוון ה -30 סנטימטר. אין ספק שהם גדלו וששיניתי סגנון".
דורית סומכת על המקעקע שלה מספיק כדי להרשות לו לעבוד בלי סקיצה. "רוב הקעקועים שלי נעשו ביד חופשית: המקעקע לוקח קעקוע שאין מה לעשות איתו ומצייר עליו משהו אחר. אפילו אם מסתכלים לעומק על הקעקוע של הנסיך הקטן אי אפשר לזהות שהוא אי פעם היה מצויר שם, במקום זה יש שם טרייבל מטורף שלקח המון זמן לעשות, 11 שעות".
אאוץ'.
" כן, ספרי לי על זה. חוויה טראומטית".
את לא חושבת שכדאי להוריד חלק מהם במקום להוסיף?
"אף פעם לא שקלתי להסיר את הקעקועים שלי בלייזר. אני לא מאמינה בזה, כי זה לא תמיד עובד. זאת פעולה שלוקחת קעקוע שנראה בסדר והופכת אותו למשהו מגעיל. אמא שלי אמרה פעם:'פשוט תעברי עליהם עם מגהץ, זה דרך יותר פשוטה ויותר זולה להסיר קעקוע, וזה נראה אותו דבר'".
המלצה?
"ללכת למקעקעים טובים, לראות עבודות לפני. למקעקע לא טוב יש בארסנל כמות קעקועים מספיקה שתעזור לזהות שהוא גרוע. אם הצבעים לא עומדים במקום והקווים עקומים פשוט אסור להתקעקע אצלו. וכמובן: לא להתקעקע כשאתם שיכורים, כי יורד מלא דם ולא שולטים במה שהולך שם".
הלית לוי לא סוחרת סמים, לא חיה חיים פרועים מדי, אלא עובדת בתחום הקולנוע והטלוויזיה. על הכתף יש לה תזכורת מהנעורים: ציור עלה מריחואנה. "יש לי שלושה קעקועים, אבל רק על המריחואנה אני מתחרטת. הייתי תלמידת כיתה י' בבית הספר לאמנויות ויצ"ו בחיפה, והלכתי יום אחד עם ידיד למכון קעקועים. חשבנו שזה יהיה מגניב לעשות קעקוע יחד, אבל הוא לא עשה את הקעקוע ואני כן. זה היה הקעקוע הראשון שעשיתי, ואז נורא התלהבתי מהקטע המגניב הזה שיש לי עלה מריחואנה על היד.
"אני וחברים שלי קוראים לו עכשיו הקעקוע מהכלא, כי זה נראה כמו קעקוע שעשו לי במאסר. למזלי אם אני הולכת עם חולצה לא רואים. הוא בעיקר מביך אותי, תזכורת תמידית לטמטום של גיל 15. אז קעקוע כזה היה משהו נורא מרגש. מרד נעורים, בעיטה במוסכמות. ועכשיו זה שאני מסתובבת עם עלה של גראס על היד כמו ילד מתלהב זה מגוחך בעיני".
מה המסקנות שלך מהטעות של גיל 15?
"1. לא לעשות קעקוע בגחמה של גיל 2. לא ללכת למקעקע מסטול ".
נא להמתין לטעינת התגובות
