בדרך אל השאנטי: לה
דפנה ועמוס ממשיכים במסעם במזרח. והפעם: כמה ימים בלה שבצפון הודו ונסיעת לילה בלתי נשכחת למנאלי. יומן מסע
אל לה הגענו ב-7 לאוקטובר לפנות ערב, לאחר נסיעה בת יומיים מסרינגר שבקשמיר בדרך מדהימה ביופיה ובעוצמתה. בדרך אט אט השתנו המראות והאנשים: מנוף של הרים ירוקים לנוף מדברי בצירוף הרי ההימלאיה המושלגים, כשהכפרים הקשמיריים התחלפו לאיטם בכפרים טיבטיים.
מיד לאחר הפרידה המרגשת מנהג האוטובוס ועוזרו, שהיו כה נחמדים, מצאנו את עצמנו יושבים יחד עם אד (מטייל סקוטי, החי בלונדון וכעת בתחילת טיול של שנה פלוס מסביב לעולם) בטקסי
של סנצ'ו, בעל גסט האוס באיזור השקט של לה. סנצ'ו הוריד אותנו בגסט האוס שלו - "טסאמו ויו" ומיד הרגשנו בבית. חצר גדולה ושלווה, מסביב עצים והרים, ציוצי ציפורים והכי חשוב: "ההוט באקט" שכה חיכינו לו (ופה המקום לתת צל"ש לעמוס, שהתרגל לעניין בקלות יחסית...).
מהר מאוד התוודענו לשאר דיירי הגסט האוס: ג'יימס - "ראסטה מן" בן 40 מבלגיה, שטייל כמעט שנתיים בהודו וידו עוד נטויה, "ספץ" בפילוסופיה הודית, בודהיסטית ובכלל ברזי החיים; מיק - אוסטרלי חביב בן 30, שכבר עשר שנים מטייל בעולם ובהודו ובין לבין עושה הפסקות עבודה באנגליה; וכמובן סנצ'ו החייכן והמקסים, הודי כבן 30 שבנוסף להיותו בעל גסט האוס הספיק כבר לראות עולם. סנצ'ו הפך לחלק מהחבורה בעיקר מכיוון שעבורו לא היינו עוד לקוחות או תיירים, אלא פשוט חברים.
יחדיו העברנו מספר ימים בלה: בין אם בשוטטות בשווקי העיירה, ארוחות למיניהן, קומזיצים ליליים לחימום האווירה והגוף ושיחות רבות ומגוונות: על מקומות וטיולים בעולם, חוויות מקשמיר, הודו והפילוסופיות שמאחוריה...
סנצ'ו אפילו הפקיד בידינו את מטבחו לערב אחד, ודפנה הכינה שקשוקה לכ-ו-ל-ם ואף סלט ירקות בסגנון ישראלי. רק שאת התבלינים המוכרים לנו החליפו תבלינים מקומיים,
חוץ מהפינוקים בגסט האוס, טיילנו רבות ברחבי לה (שהיא די קטנה, אם מותר לציין): בשוק שהמחיש לנו את ערבוב האוכלוסיה של טיבטים, קשמיריים והודים יחדיו ובאיזור הכפרי בינות לשדות ולבתים הקטנים.
כמובן שגם לא חסכנו בביקורים בסטופות ובגומפות (לאלו שלא יודעים, מדובר בבתי תפילה טיבטיים, בדרך כלל במרומי ההרים/ גבעות) של לה: "סניקר סטופה" (סטופה קטנה באיזור כפרי מקסים), "טסאמו גומפה" (שגם ניבטה אלינו כל הזמן מחלון החדר) והארמון העתיק הגדול שמתחתיה - ממנו נשקף האיזור העירוני של לה, וה"שאנטי סטופה" - המרשימה מכולן, שבשביל להגיע אליה צריך לעלות כאלף מדרגות (ובגובה של כ-3500 מ' זה קשה, תאמינו לנו), אבל המאמץ משתלם כשמלמעלה נגלים לה כולה וההרים המושלגים סביבה. חוץ מזה, לא חסרים מקדשים טיבטים קטנים עם גלגלי תפילה, המפוזרים ברחבי העיירה.
הימים בלה היו שטופי שמש וחמימים, אך הלילות היו ממש ממש קרים. ככה זה באמצע אוקטובר בלדאק - הקור הבריח את המוני התיירים, והיינו רק עשרות בודדות של מטיילים - מחד יתרון, ומאידך שיממון.... הכל נסגר כל כך מוקדם וכבר בשמונה בערב הכל הוחשך ולה פשוט נמה את שנתה. זאת למעט מספר מסעדות בודדות או הגסט האוס הפעיל שלנו. הימים הפכו קרים יותר - משמע, שיורד שלג בהרים, ועל כן חששנו שהדרך למנאלי תיסגר עלינו ונצטרך לחזור ולעבור שוב את הנסיעה עד לסרינגר, ואף לישון בג'מו.
כמו הרבה דברים בהודו, גם הפעם ענייני הדרך למנאלי לא היו ברורים: השמועות לגבי פתיחת הדרך השתנו כל הזמן ולוו בסחיטות מצד נהגי הג'יפים, מכיוון שאוטובוסים למנאלי כבר אין. אחרי הברזה של נהג אחד ומחיר מופרז של נהג שני, מצאנו נהג ג'יפ שהסכים לקחת את הסיכון ולנסוע מלה עד לקלונג (עיר נחמדה בהימצ'ל פרדש, הנמצאת כשש שעות נסיעה ממנאלי) תמורת 11,000 רופי.
בג'יפ, שיצא ב-02:00 לפנות בוקר, בלילה שייזכר כקר במיוחד, היינו חמישה פלוס שני מלווים, פלוס הנהג, שלא ידע לדבר אנגלית. אד, מיק, ג'סטין (אוסטרלי בן 19 שרק הגיע מנסיעה בת יומיים מסרינגר, ולמרות זאת החליט להצטרף אלינו ולפסוח על שהות בלה) ואנחנו. סנצ'ו, שברוב טובו עזב את הגסט האוס לאחר שהפקידו למשמרת בידיו הנאמנות של ג'יימס היקר, ועוזרו הנאמן הצטרפו אלינו לנסיעה הקשה, כמתורגמנים וכחברים.
הדרך היתה הכי מדהימה בעולם!!! לדפנה וקצת פחות לעמוס (שסבל מבחילות קלות וקשות יחדיו). הרים מדבריים לצד הרים מושלגים, נהר תכלכל זורם לאורך הדרך, שלג, שלג, ועוד שלג. הדרך גם עברה בכמה פסים בהרים, בגובה של 5000 מטר פלוס, אותם עברנו בביטחה ובשלום.
לקראת סוף הנסיעה ההרים המדבריים הפכו לירוקים יותר, זאת כמובן לצד ההרים המושלגים, ובצהריי היום הגענו לעיר קלונג. נפרדנו בהתרגשות מסנצ'ו ועוזרו, ומצאנו חדרים ללילה עם המקלחת הכי טובה שהיתה לנו עד עתה בהודו: מים חמים וזורמים... תענוג.
נשארנו לילה אחד בקלונג (מיק, אד וג'סטין נשארו שני לילות, מכיוון שלא רצו להתיש עצמם בנסיעה אחרי נסיעה), ואילו אנחנו עשינו טיול בוקר בקלונג, שהתגלתה כעיר קטנה ויפה ובעלת תושבים חביבים במיוחד, ולקחנו את האוטובוס המקומי של 11:00 מקלונג למנאלי.
הנסיעה עברה בינות להרים ירוקים בדרכי עפר מפותלות, לעיתים אף מושלגות קמעה, דרך יפה אך עם זאת קשה, במיוחד כשמדובר באוטובוס מקומי צפוף. לאחר הפסקות יזומות ובלתי יזומות (פקקי תנועה באמצע ההרים בעקבות עבודות בכביש) הגענו לפנות ערב למנאלי. ושם סוף סוף הרגשנו שחזרנו להודו... כמות שהיא, פשוט הודו.
המשך יבוא.
כתבה: דפנה רובינסון. צילם:עמוס צוקרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
