תגידי, מוכרת?
בונבונייטה לא מוכרת את הבלונדי, והיא לא באמת צריכה שניים אבל זה גם לא העסק שלכם. מבחינתה גם ארבעה זה לא מספיק
לולי – בוגר וגדול, בלונדיני ו"יפה" אבל מסתיר מתחת לחזות החמודה שלו טמפרמנט עצבני וקריזיונרי במיוחד. וזואי – קטנה, תערובת משגעת בלתי מוגדרת ו"מכוערת" של טרייר, אמסטף, מטטא וחולדה. משהו כזה.
בכל טיול משותף, יחד עם הקריאות הרגילות שכל בעל כלב זוכה להן כמו: "למה את נותנת להם ללכלך את הרחוב" (חכו דקה ותראו שאני גם אוספת), או "הילדה מפחדת, תקשרי אותם" (מה? אתם לא רואים שהם קשורים ?) יש תמיד את אלה שמצליחים להבריק יותר מהשאר ולשלוף שאלות מעצבנות במיוחד.
שתי השאלות שמתחרות ביניהן על המקום הראשון במצעד השאלות המעצבנות הן ללא ספק: בשביל "מה את צריכה שניים?" ו"בכמה את מוכרת את הבלונדיני?" מה בדיוק חושב מי ששואל את השאלות המטומטמות האלה, שעכשיו כשהוא שאל בשביל מה אני צריכה שניים אני אזרוק אחד?
שעכשיו כשיש לי "הזדמנות" למכור את "החפץ" הבלונדיני היפהפה הזה אני אקפוץ על המציאה וארוויח כמה ג'ובות? שבעלי חיים הם סחורה שאפשר לקנות למכור ולזרוק מתי ואיך שמתחשק?
ואני נעלבת בשם זואי, שבעיני העולם היא כל כך מכוערת (ואף אחד לא מציע לקנות אותה), ובעיני היא פשוט קסם מלבב. אולי אני המטומטמת. אולי במקום לקבל את השאלות האלה כעלבון צורב אני צריכה להבין שהם מחמאה.
מהיום והלאה למי ששואל
בשביל מה אני צריכה שניים, אענה: "רציתי ארבעה, אבל אין לי מקום בבית".
ולמי ששואל "בכמה את מוכרת את הבלונדיני?"
אענה: "אין לך מספיק כסף".
ואני מבטיחה לעצמי להתמוגג מהנאה. רצו לקנות אותו – אבל הוא שלי!!!
נא להמתין לטעינת התגובות
