אשכנזי חם
מעצב בגדי הגברים דורון אשכנזי מתחרט לפעמים שלא פתח מסעדת פסטה, לא סולח למבקרי הקולנוע שלא פרגנו על עיצוביו ל"ביקור התזמורת" ולא מבין את הגבר הישראלי. עכשיו הוא גם חוגג עשרים שנה בתעשייה המקומית
כמי שהתחנך בבירת חבל טוסקנה כשוטף כלים ובהמשך כמלצר במסעדה הביתית של השף הנפונליטני ג'ורג'ו, אז בן 65, האהבה לאוכל כמעט הכריעה את התאווה לעיצוב בגדים.
"הוא אהב אותי מאוד", נזכר אשכנזי בחיוך באיש המבוגר שחנך אותו. "הוא היה פשיסט גדול, אהב שאנחנו הישראלים הורגים הרבה ערבים. היה עושה לי כאילו תנועה שהוא מחזיק תת מקלע ואומר 'בונו'".
אשכנזי החליט לעשות מעשה: הוא טלפן לחברו השף ישראל אהרוני, הזמין אותו לארוחת ערב שבישל וביקש טיפים לפתיחת מסעדה. אהרוני נענה להזמנה אבל גרם לאשכנזי הצעיר לגנוז את תוכנית המגירה שלו, עת מנה לפניו רשימה ארוכה של ציוד מטבח ומקררים בשווי מאה אלף דולר לערך.
"אחרי עשר דקות אמרתי לו 'אהרוני, עצור פה!", מספר אשכנזי 20 שנה אחרי אותה ארוחת ערב, כשאנו ישובים במערה של שאול אברון ביפו. "אחרי זה הסתבר לי שהוא נתן לי מפרט של מסעדת מישלן. שנים אחרי זה עוד הצטערתי שלא פתחתי את המקום, כי אז לא היו בארץ מקומות של פסטות כמו שיש היום. אין לי ספק שזה יכול היה להיות סיפור הצלחה".
מוסר ההשכל מהסיפור שלך הוא ש...
"שאני מיואש".
אתה אמרת. אבל אם לא בישול, אז אופנה היא ברירת מחדל?
"אני מאמין שאם באמת טבוע בך חיידק של אופנה, אין סיבה לא להקים עסק. אני לא מחזיק מבתי ספר לאופנה ערובה להצלחה. אם יש לך כישרון ואתה לוקח סביבך בעלי מקצוע טובים - אתה תצליח. אין לי ספק שאם הייתי פותח את הסטודיו שלי לפני חמש שנים ולא לפני 20 שנה, היו לי היום מספר סניפים ברחבי הארץ. בתחילת דרכי מסחריות לא היתה שיקול עבורי.
"לא ידעתי איך להקים עסק או איך נותנים צ'קים, אבל רציתי לעשות בגדי גברים. כי חוץ משניים-שלושה מקומות, אף אחד בארץ לא עשה בגדי גברים. היום מספיק למצוא אנשי מקצוע טובים ולהקיף את עצמך בהם. היום אפשר להצליח בקלות".
אפשר להצליח גם בדרך הקשה. כמו אשכנזי למשל. לדבריו, 20 שנה שהוא מחנך את קהל הגברים הישראלי להתלבש והוא עדיין לא רווה נחת. ואם זה לא מספיק, אפילו
"אם בופור נכנס לקטגוריה של התלבושות, זו לא גאווה כל כך גדולה לזכות באוסקר הישראלי", הוא אומר בכעס. "זה מצחיק אותי שסרט שיש בו רק מדים היה מועמד בקטגוריית התלבושות. אולי לאקדמיה היה חסר מועמדים? יכול להיות, למרות שבעיני, כל סרט אחר שנעשה בארץ יכול היה לזכות במועמדות לפניהם".
"אבל בסופו של דבר הזכייה עשתה לי טוב", הוא אומר בפגישתנו השנייה, רגוע יותר ועל קיבה ריקה. "אנשים עוצרים אותי ברחוב כל יום. ניגשים אלי ומחמיאים. אני רק מקווה שלא אהפוך לנינט".
"ביקור התזמורת" הוא אחת היצירות השלמות של אשכנזי כמעצב. דווקא פריטי לבוש לא מסחריים, שאינם נמנים עם אוסף הפריטים שעיצב לקיץ האחרון או לסתיו הנוכחי, הפכו באחת לשפה ויזואלית חזקה וקוהרנטית של אופנה, שהופיעה כמעט בכל קרן רחוב על גבי פוסטר מדיה.
כל מי שצפה בסרט לא יכול היה שלא להבחין באוסף חליפות התכלת המגוהצות והמתוחות על הגופות הגבריים, ניצבות שם במלוא הדרן על רקע הנוף העלוב של העיירה הציורית "בית התקווה". חוץ, אולי, ממבקרי הקולנוע הישראליים, שהתעלמו מהן באופן מוחלט.
"זו שפה ויזואלית שמאוד חשובה לסרט", מסביר אשכנזי. "עקבתי אחר הביקורות של שמוליק דובדבני, אורי קליין ומאיר שניצר, ואף אחד מהם לא התייחס לתלבושות. הם התייחסו לעריכה, לצילום, למוזיקה. אבל לא לתלבושות".
מדוע? מבחינתם תלבושות זה לא שפה?
"לפני כמה ימים ישבתי בבית קפה וניגשה אלי אישה שאמרה לי שהיא חברה טובה של שניצר ושהוא מאוד אהב את הסרט. ביקשתי ממנה שתבדוק מולו למה הוא לא ציין בביקורת שלו את התלבושות בסרט. עניין אותי לדעת למה הוא לא רואה בהן חלק מהסרט? היא חזרה אלי ואמרה שהיא דיברה איתו והתשובה שלו היא שהוא לא מבין באופנה.
"מה זאת אומרת לא מבין באופנה? לא הזמנתי אותו עכשיו לתצוגת אופנה, הוא בא לסרט. התגובה הזו הגעילה אותי, ואני מחזיק משניצר. תלבושות זו שפה, וב'ביקור התזמורת' אי אפשר להתעלם מהן, כי אין כמעט פריים אחד בלעדיהן. הדמויות הלכו לישון עם זה. לא הורידו את הכובעים מהראשים. תגידו טוב, רע, אבל אל תתעלמו.
"למה לכתוב על מוזיקה ולא על הבגדים? אני לא רואה שום הבדל! המגזין 'הוליווד רפורטר', שבחיים לא כותב על תלבושות, התייחס אחרי פסטיבל קאן לתלבושות. אבל זה היחס הרווח בכלל בתעשייה כלפי מעצבי תלבושות: מהמבקרים, מהמפיקים והבמאים".
תגובת שניצר: "אני רחוק מלהבין באופנה לכן בדרך כלל איני מתחייב לתלבושות, אלא אם מדובר בסרטים היסטוריים. במקרה הזה אני מצר שלא הרחבתי כי היה בכך צורך - התלבושות, בעיני, גם אירוניות. המדים הכחולים שמזוהים עם הציונות הולבשו על התזמורת המצרית. השלוכיות של תושבי הדרום בסרט דומה לשלוכיות האישית שלי".
זה סרטו השלישי של אשכנזי כמעצב תלבושות, והשני שבו היה מועמד לפרס. שני הסרטים הקודמים היו "בסמה מוצ'ו" ו"שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה. בניגוד למעצבי תלבושות אחרים המשמשים בקולנוע כמלבישים בלבד או לכל היותר סטייליסטים עם תואר, אשכנזי מקפיד לעצב באופן עצמאי כל כפתור ודש חולצה.
שתי האסכולות תקפות גם בתעשייה ההוליוודית: מצד אחד ניתן למנות את הסטייליסטית פטרישה פילד, שהרכיבה מערכות לבוש נהדרות לסרט "השטן לובשת פראדה", ומצד שני את המעצבת מילנה קאנורו, שזכתה השנה באוסקר על עיצוב התלבושות התקופתיות לסרט "מארי אנטואנט".
אבל בניגוד לתקציבים ולמשקל הרב שניתן לתלבושות בקולנוע הזר, התעשייה המקומית מתפקדת באופן חובבני. "אנחנו בתחתית הרשימה", אומר אשכנזי בזעם. "התקציב לתלבושות עומד על 5,000 דולר לסרט. זה כלום כסף, שום דבר. אף במאי ואף מפיק לא סופר תלבושות. אף אחד.
"ברוב הסרטים הישראליים התלבושות לא ממש מחוברות לסרט. הגישה כאן למלבישות היא 'תביאי כבר'. אין אפיון של דמויות, בגלל זה כולן שטחיות וצפויות. הכל מאוד ברור ורדוד".
למה זה ככה?
"המלבישות רצות כאן מסרט לסרט. אין להן זמן לקרוא תסריט, לפרק דמויות. וכשבא אחד כמוני, שפעם בשלוש שנים עושה סרט, אני לוקח את הדמויות, מאפיין אותן. בודק בכל מיני זוויות מה ומי עומד מולי, במה אני יכול להשתמש ובמה לא. בעיני זו יצירת שפה נוספת לסרט".
שמונה החליפות שיצר אשכנזי עבור נגני תזמורת המשטרה המצרית של אלכסנדריה שונות זו מזו בניואנסים קטנים: דשי הצווארון, עיטורי גבורה שמעטרים את הז'קטים. ההשראה לעיצוב החליפות שאובה מהמדים הלבנים של שוטרי הגבול המצרים במסוף טאבה. בחירה זו של אשכנזי ושל הבמאי ערן קולירין מציגה דיון חבוי על הגנדרנות המזרחית-ערבית לעומת הלבוש של הצבר הישראלי, זה שאינו נותן דין להופעתו הציבורית.
"הגברים הערבים המוסלמים תמיד יתהלכו בהופעה מוקפדת", מפרגן אשכנזי לבני הדודים מעבר לגבול. "גם הפקיד הכי שולי במצרים יקפיד על השפם הדק והמסותת, השיער המסודר, האפטרשייב, ושהחליפה תהיה מונחת עליו כמו שצריך. ההופעה והסדר מאוד חשובים בתרבות הערבית, והיה לי חשוב להביא את זה לידי ביטוי גם בחליפות.
המלך חוסיין הוא הדוגמה הטובה ביותר שלי. הוא היווה השראה לחליפות. תמיד הלבוש שלו היה מוקפד, התפירה, הבדים, הדש-הכל היה בנוי לפי פרופורציות הגוף שלו, מה שמאוד מאפיין את שליטי מדינות ערב".
למעט השמלות של קדאפי.
"לקדאפי יש את הסגנון שלו, למרות שראיתי אותו עם כמה חליפות מדהימות. יש תמיד את המיתוס של הגבר המזרחי שההופעה היא חלק מההעצמה שלו בעיני המשפחה והסביבה. זה לא הצבר הישראלי, שרואה בבגדים כסות בלבד. זה מעבר לעניין של תרבות, אלא דברים מושרשים.
"ילדים ערבים הולכים לבית ספר בגיל שש עם חליפה ועניבה. הם גדלים עם העובדה שחליפה היא חלק מתרבות. וכשאתה גדל בתוך זה ורואה את אבא שלך כל בוקר לובש חליפה - אז זה טבעי עבורך. בטקס השלום שנערך עם ירדן יכולת לראות שהחליפה של חוסיין נתפרה על ידי חייט לפי מידות גוף. מצד שני, אתה רואה את רבין בחליפה שאין לך ספק שלאה קנתה יום קודם בפולגת. המכנסיים גדולים והשרוולים של הז'קט ארוכים. אין התייחסות להופעה. הוא זה דור הפלמ"ח שעבורו בגדים זה מותרות".
ההקשר המזרחי של אשכנזי הגיע מהבית. אביו, רפאל, עלה ארצה מהעיר בורסה, השוכנת בצדו האסיאתי של ים מרמרה בטורקיה. אמו, עדה, צברית, הכירה את בעלה בנערותה כאשר זה שימש נהג אוטובוס. השניים התאהבו ונישאו כשעדה היתה בת 17. דורון , 49, הוא הבן האמצעי מבין שלושה בנים.
הגדול, 51, מנהל סניף של נגב קרמיקה; הצעיר, 44, איש עסקים בתחום הנדל"ן בפנמה סיטי. אשכנזי גדל בראשון לציון במשפחה מבוססת מאוד. באותן שנים זכה אביו יחד עם חבר במכרז לבניית שדה תעופה בדרום הארץ, אך האב מת בפתאומיות מדום לב בגיל 28. אשכנזי היה בן שש והוא אינו זוכר ממנו דבר, למעט המכונית האמריקנית היקרה שלו, עם ריפוד עור יוקרתי, שזיכתה אותו במבטי הערכה בסיבובי הדאווין בחולות ראשון לציון.
מות האב הביא את המשפחה למצוקה ולחובות כבדים. עדה אשכנזי היתה רק בת 25, ועם שלושה ילדים לפרנס. "היא לא עבדה קודם יום מימיה", אומר אשכנזי בעצב, "ופתאום נפלו עליה כל החובות של אבי. כל ערב היו מגיעים נושים ומס הכנסה כדי לגבות חובות, וכשהיו דפיקות בדלת היא ציוותה עלינו להיות בשקט".
אשכנזי החל להתנהג באגרסיביות והפך לתלמיד בעייתי בבית הספר, מהסוג שהמורות פחדו להתעסק איתו כי היה ילד יתום. גם אמו לא רוותה ממנו נחת. "הייתי מסתובב ברחובות עד שתיים לפנות בוקר", הוא אומר. "ואמא שלי היתה משתגעת מדאגה, אבל מחכה לי עד שאגיע הביתה. מה הייתי עושה? כלום. מסתובב".
בסיום השירות הצבאי בגרעין נח"ל נחת אשכנזי הצעיר במרתפי תאטרון הבימה, שם עבד במשך שנה במחלקת התפאורה והתלבושות. "הגעתי בלי ניסיון ולא ממש הכרתי את התחום", הוא מספר. "חשבתי שדרך עבודה בתאטרון אבין מה אני באמת רוצה".
התאווה לאסתטיקה לא הגיעה מהבית. "אבי היה לובש חליפות שלושה חלקים. היה ז'ונגלר אמיתי", הוא מסביר. "אבל את כל האסתטיקה שלי היום לא הספקתי לקבל ממנו. זה משהו שהתפתח אצלי לבד מילדות. אהבתי מאוד לצייר, וכנער הייתי מתלבש כל הזמן".
לאחר שנה נחת בפירנצה, שם למד עיצוב תפאורה ותלבושות באקדמיה "דל ארטה". בפירנצה גם הכיר את רחל, אשתו ואם שלושת ילדיו, בת להורים ילידי בלגיה ותימן, שהגיעה אל העיר כדי ללמוד שיאצו.
בתום הלימודים הגיע אשכנזי לביקור קצר בישראל, שבסופו בחר להישאר ולהשתקע. הוא היה אז בן 28, עם רעב גדול. "לא הכרתי את האופנה בארץ כי הייתי בכלל בקטע של תלבושות", הוא נזכר. "ב-87' לא היה פה כלום. מי היה כאן? עודד גרא, ציונה טוכטרמן, תמרה יובל-ג'ונס, ג'רי מליץ. לגברים היה רק ראש אינדיאני ואופנת ברוך ואחרי זה טופר ואופנת הגלישה גזוז. אני זוכר שהסתובבתי בדיזנגוף והייתי בהלם".
אנחנו מדברים כאן על תקופה שהיתה פריחה עבור יוצרים צעירים ומתחמים אלטרנטיביים כמו רחוב שינקין. איפה הם היו קונים? באופנת ברוך?
"מכנסיים היו קונים בלי קופר או ברנגלר וחולצות בראש אינדיאני. היו אנשים שקנו בחו"ל. אני זוכר שחיפשתי היכן למכור את הקולקציה הראשונה שלי ולא היה איפה. עשיתי כל מיני מכנסי סיכה וז'קטים בדוגמאות פסים ובגוונים שונים. לא הפנמתי שהגעתי לישראל, כי בדיעבד זה היה מטורף לעשות את הדברים האלה".
כתוצאה מאותו חוסר של חנויות לאופנת גברים, השיק אשכנזי בוטיק עצמאי משלו ברחוב שינקין הבתולי, מול בית הקפה של אורנה ואלה. מלבד כמה מתושבי השכונה, מספר אשכנזי שהחנות עמדה ריקה ימים שלמים.
פחות משנה אחר כך, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, הוא עבר לרחוב דיזנגוף 209, שם התמקם מול הבוטיק המצליח ביותר בישראל של אותם ימים: טובהל'ה, כשלצדו טוכטרמן, ריקי בן-ארי המנוחה וחיה ניר מכתומנטה.
למרות הפרגון של הקולגות, התקשורת הישראלית וקהל הגברים המקומי לא ידעו איך לעכל את הגבר הנמוך והקירח שבחר להלביש אותם בחליפות אדומות עם רכיסה א-סימטרית. "התגובה הרווחת היתה 'זה מדליק, אבל לאן אני אלך עם זה?'. תמיד ניסיתי לדמיין את הלקוח הפוטנציאלי ותמיד היה קשה לי לאפיין אותו, פשוט כי לא היה כזה. היה צריך לבנות אותו מחדש. בשנות השבעים עוד היה את כל אופנת מכנסי הפדלפון והחולצות הצמודות עם ההדפסים. אבל אני לא יכול להצביע על שום דבר שאפיין את אופנת הגברים בשנות השמונים".
זה מוזר, כי מצד שני כן התפתחה כאן תרבות מועדונים אלטרנטיבית: הפינגווין, הקולוסיאום. אנשי הלילה בועז תורג'מן ואיציק ניני היו מסתובבים עם צעיפי פרווה ושחור בעיניים. כן היתה פתיחות.
"אתה מציין פה אנשים יוצאי דופן שלא אפיינו את הרוב השולט, בטח לא את אופנת הגברים. הפינגווין היה טרנד של מכנסי עור וחולצת טי שחורים - קהל מצומצם ומקובע על ויז'ן מסוים. איציק ניני היה קלאבר מטורף, ועיצבתי לו הרבה מהבגדים להופעות שלו. אבל כמה אנשים כמוהו יש? אני באתי מהאסכולה האיטלקית, שהיא אופנה שמרנית השומרת על קווים קלאסיים, גם מבחינת הבדים וגם מבחינת הגזרה".
אבל התקשורת הגדירה אותך אז אחרת. ראו בך מעצב מצועצע.
"אמיר קמינר כתב מתישהו בשנות התשעים שאני אהוב על הבת ימים. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אני לקחתי את זה כמחמאה. אחלה עיר, בת ים. היו גם שהגדירו אותי כמעצב של הומואים.
"כל מי שעושה בגדי גברים אומרים עליו שהוא עושה בגדים להומואים. איש יחסי הציבור שלי לשעבר אמר לי פעם שאם אני אהיה מזוהה עם הומואים, לא ייכנסו אלי אנשים. אמרתי לו שאנשים שלא ייכנסו אלי לחנות בגלל שאני מזוהה עם הומואים, אני לא רוצה אותם אצלי בחנות. אני מוותר עליהם".
טיפוס נחרץ, אשכנזי. מההיכרות שהתפתחה במהלך יותר מחמש שנות עבודתי ככתב אופנה, הוא מצטייר כטיפוס בעל אג'נדה מוצקה, פה גדול ודם חם. האם זו הסיבה לכך שלמרות הקריירה הארוכה והאיכותית, גם היום הוא לא מגה-מעצב החולש על רשת ענפה לבגדי גברים, אלא מעצב הנושק ל-50, עם חנות אחת בלב דיזנגוף ההומה? לא בעיניו.
"כבר הרבה זמן אני רוצה חנות בירושלים, בטבריה, ברעננה וחנות נוספת בדרום", הוא מסגיר. "זו השאיפה שלי. אבל בשביל לבנות רשת כזאת צריך לעשות סקר שוק. אני יכול מחר בבוקר לשכור חנות באלף דולר לחודש בבאר שבע ולהכניס סחורה, השאלה אם יש מספיק פלח שוק ייעודי. זה לבנות מערך: להגדיל כמות עובדים, משכורות, כמויות. אני לא בטוח שאם ירון חן או סיגל דקל היו מעצבים לגברים עדיין היו להם עשר חנויות כל אחד. להיות מעצב אופנת גברים זה סוג של מאזוכיזם. לקבל כל הזמן סטירות ולהגיד 'לא נורא'".
זו הסיבה שלא קם בשנים האחרונות דור חדש של מעצבי גברים?
"כן, כי גברים כמעט לא קונים בגדים אם אין להם איזשהו אירוע. לא מספיק כדי שימשכו מעצבים לעשות בגדי גברים. למה ליאת זרמון (שעבדה עם אשכנזי בעבר וכיום מעצבת תחת שמה - א.י) עברה לחתנים? זה צורך כלכלי, כי גברים בארץ קונים רק לאירוע".
לפני חמש שנים, כצעד שיכול להתפרש כפטרוני מחד או מפרגן מאידך, הקים אשכנזי את הליין הצעיר "טו גו", שלווה בחנות זעירה שבה מכר פריטים של מעצבים צעירים לגברים. בחנות הצפופה, שעל קולביה התפוצצו דגמים של מעצבים אנונימיים דאז כמו שלומי שילוני או שירה בורר, נדמה היה שאופנת הגברים בישראל זוכה לרנסאנס. אלא מה שהחל כמפץ של כישרון הפך במהרה לכישלון.
תחלופת הדגמים היתה איטית, הדגמים ברובם היו נטולי גזרה מתאימה למבנה הגוף הגברי והחאפריות חגגה. החנות נסגרה זמן קצר לאחר מכן. בשנתיים האחרונות פועל הקו במתכונת אחרת בעיצובם של אשכנזי והמעצב הצעיר בוגר שנקר ירון ברכה בצלאל.
"הבעיה היתה שהם לא עשו שום דבר שריגש אותי", אומר אשכנזי בראייה לאחור. "מטבע הדברים מעצב צעיר צריך להיות חדשן. אבל פה בארץ, מהר מאוד הכתירו מעצבים צעירים אחרי קולקציה וחצי, ובקולקציה השנייה והשלישית הם כבר פעלו אחרי טרנדים ועשו מה שכולם עושים. תוך זמן קצר הקולב נראה כמו אסופת פריטים ללא קו מחבר. חשבנו שאיכשהו זה יתגלגל, אבל זה לא התפתח".
התאכזבת?
"המעצבים הצעירים בתקופה האחרונה הם מעצבים מסחריים. כשאני התחלתי לפני 20 שנה השיקול המסחרי כלל לא היה. אני לא יודע אם זה טוב לעסקים, אבל הבאתי משהו אחר. היום מעצבים מונעים משיקולים של בעלי חנויות. המסחור הרס אותם. אנשים כמו אורית רזילי (בעלת רשת החנויות רזילי בגדי מעצבים-א.י) נתנה לאותם מעצבים הוראות ברורות מה הקהל אוהב. הם מתחילים בהרגלי עבודה לא נכונים ואפילו לא מעניין אותם להביא או לחפש משהו חדש" (רזילי בתגובה: "מה שאשכנזי אומר פשוט לא נכון").
זה מתבטא גם באיכות. לרוב נמוכה.
"מהסיבה שהם לא מבינים בחומרים. לפני חמש שנים היה בארץ טרנד של בגדים פרומים, עם סיומות לא גמורות. כל מי שלא ידע איך לתפור בטנה של ז'קט - זה היה בשבילו גן עדן. אנשים פה חגגו. לא היתה להם טיפת ביקורת עצמית. וזה, לצערי, הלך הרוח של מעצבים צעירים היום. קיצורי הדרך הללו הפכו לגן עדן של עצלנים".
איכות התפירה, לדברי אשכנזי, היא לא רק מכת מדינה של מעצבים צעירים. היא טמונה ברמה המקצועית של המתפרות שקיימות כיום בשוק, בטח בתחום ההתמחות שלו.
"קשה למצוא מתפרות טובות לבגדי גברים", הוא אומר בשמו ובשם חבריו הקולגות - המעצבים דיוויד ששון (Sassoon) ואיזק רוזנבאום, שאיתם הוא מקיים מדי יום חמישי, בחצר המתפרה שמייצרת עבורם ברחוב השומר בתל אביב, פרלמנט בנושאים אישיים ומקצועיים, כמו איך לייעל את התפירה של בית המלאכה בו הם תופרים או איך להתאגד יחד כדי להוזיל עלויות.
"הרבה מתפרות פוחדות לתפור בגדי גברים. זה מגיע מחוסר הכשרה מקצועי. אומרים לי 'מכנסיים לגברים אני לא תופר', ולא שיש הבדל גדול ממכנסי נשים למעט הרוכסן".
"הגעתי למסקנה שפה בארץ אנחנו מחברים, לא תופרים", הוא מוסיף. "אני לא קורא לזה תפירה, אלא חיבור של חלקים. "ז'קטים, למשל, אי אפשר לתפור בסרט נע. כשיש לחץ על מתפרה והיא מייצרת 150 ז'קטים ביום - זה נראה רע. בז'קט יש טכניקת עבודה ארוכה. לכן כשאתה עושה הזמנה של 300 ז'קטים ותופרים אותם כמו חולצות טי, בלי הקפדה על הפרטים הקטנים - זה נראה לא טוב. גם הקהל לא מפעיל לחץ. זה לא מעניין אותו. מעצב יודע שאנשים פה לא יפתחו להם את המכנסיים ויסתכלו על התפירה בפנים".
חוסר ההבנה של הלקוחות מגיע מחוסר אכפתיות או מהעובדה שאין בישראל תרבות לבוש?
"לא מעניין אנשים איך הבגד תפור. והעניין השני הוא שאין מסורת. אופנה ישראלית זה דבר בתולי. תשאל כמה מעצבים מכירים מה זה תפר צרפתי? מעצבים לא מכירים כי לא מלמדים אותם. היום, כשאני מרצה לאופנה בבצלאל, אני מנסה להעביר את המידע הזה לתלמידים שלי.
"הרי כמעט אף מעצב ישראלי לא מקדיש מחשבה לאיכות התפר, כי אנחנו נמצאים פה בלחץ תמידי ותחת פחד שלא יהיה לנו היכן לתפור. כל הזמן רק חיפשתי מי יסכים לתפור לי. וזה ככה אצל כולם. אני היום מתגעגע לעזה. שם ידעו לתפור".
עד שבעזה יידלק האור, אשכנזי בהכנות קדחתניות להשקת קולקציית החורף של הקו טו גו. לדבריו זו הקולקציה הטובה ביותר שלו זה שנים רבות, כיוון שבחר להצטמצם בפלטת הצבעים לגוני האפור ולנגיעות של שחור ולהשאיר את הרעשנות הוויזואלית המזוהה עימו על רצפת חדר הסטודיו.
שוק בגדי האופנה לגברים השתנה ב-2000, עם הקמתן של רשתות אופנה גדולות לגברים כמו קסטרו-מן, רנואר-מן ופוקס-מן, ומותגי ייבוא כמו סליו שתקעו יתד בכל קניון בישראל, והמערך החדש מחייב את אשכנזי לעבודה הדוקה ומחושבת.
הוא עצמו מלא הערכה לרשתות האופנה האלה ומדגיש כי הן אינן מאיימות על קיומו. אלא שלמרות הנאיביות, חובה עליו כיום להציע לקהל הלקוחות שלו אופנה מתוחכמת ובאיכות גבוהה בתחרות שהקרב בה הוא יומיומי ואכזרי.
בעידן שבו רחוב דיזנגוף הפך לזירת מאבק על נראות, יש לקוות כי אשכנזי ישכיל למנף את עצמו כפי שעשה בקטלוג הקיץ שלו שהציג גברים יוצרים כמו המוזיקאי ירמי קפלן, המעצב אריק בן-שמחון, האמנים דוד עדיקא ויובל שאול, והשף ארז קומורובסקי - שהצטלם בצורה פרובוקטיבית עם עלי פאלי בין רגליו - לבושים בבגדיו.
מצד שני, מקטלוגים לא קונים במכולת, ואשכנזי עדיין מוצא את עצמו יום-יום נאבק פסיכולוגית בקבעונות של הקהל המקומי ובעיקר של המפרנסים העיקריים שלו - קהילת החתנים.
זה הזמן לברר כמה סוגיות חשובות ואחת ולתמיד להסיר את הלוט מעל הרמייה הכי גדולה של תעשיית האופנה המקומית: הפשתן. "אצלי בקולקציית החתנים כבר אין יותר פשתן. זה הפך למכת מדינה, כיוון שזה שידר לחתנים משהו יוקרתי ואלטרנטיבי לחליפה מחויטת", הוא מפרשן את הסגידה לבד העוקצני.
ויש את עניין הנוחות והאקלים. אולי אתה תסכים איתי שללבוש פשתן בקיץ זה מתכון בטוח לגיהנום.
"פשתן זה בד שנורא על הגוף. אם אתה לא מרכך אותו, אין לו ערך. אני עבדתי הרבה עם פשתן כי ביקשו ממני כל הזמן. הגעתי למצב שהוא יצא לי מכל החורים. הייתי חוטף חום".
מה חתן ישראלי מבקש כשהוא נכנס לחנות?
"כיום חתנים מגיעים אחרי שעשו עבודת תחקיר רצינית. הסיפור שחתן היה עומד בחנות כמו טמבל ואומר לאמא שלו ולאשתו לעתיד 'תלבישו אותי' כבר לא קיים. מלכתחילה לדבר עם האמא היה נראה לי מטורף. היום חתנים מגיעים עם ויז'ן, יודעים איך הם רוצים להיראות. הם באים עם אסופת דפים של דגמים שהם ליקטו מהאינטרנט ומקטלוגים. לא משנה שהם באיחור של כמה שנים - אבל מבחינתם הם מעודכנים. ויש את אלה שרוצים חליפת אבירים, מכיר אותם? את אלה אני שולח ממני. הם חושבים שאני מעצב תחפושות. הם נראים כמו עלי בבא ו-40 השודדים. זה נורא ואיום".
מה לבשת בחתונה שלך?
"בבוקר החתונה הלכתי לחנות יד שנייה בפירנצה וקניתי חולצת כותנה לבנה עם פליסה בחלקה הקדמי. במחסן יד שנייה אחר רכשתי מכנסי סיכה שחורים עם פס סאטן לאורך הרגל ושאלתי מחבר ז'קט קלאסי בצבע אפור בהיר".
למה אתה לא מלביש ככה את החתנים שלך?
"קשה מאוד בארץ למכור לחתן ז'קט ומכנסיים בצבע שונה. אני מנסה לשכנע חתנים שלא צריך חליפה אלא ניתן לשלב, אבל אז אני נתקל בקיר אטום. הקיץ תפרתי ז'קטים בצבע מוקה ונתתי הוראה למוכרים למכור אותם לא כחליפה ושיתאימו להם מכנסיים אחרים. לכן גם לא עיצבתי מכנסיים תואמים. אבל כל ז'קט כזה שנמכר היה עם הזמנה למכנסיים תואמים".
"מצד שני, חלה התקדמות אצל החתן הישראלי", הוא אומר בסיפוק קל. "הם מתייחסים לניואנסים שלפני ארבע שנים לא היית מעלה על דעתך שיתייחסו אליהם. מבקשים בגדים צמודים, ז'קטים עם קו מותן מודגש, עניבות. מראה קלאסי מינימליסטי ומסוגנן. הם כבר לא נראים כמו מלבן, אלא מבקשים בגדים שמציגים את הגוף שלהם".
מי אחראי למהפכה הזו?
"רוב הקהל שלי זה אנשים בעלי מקצועות חופשיים שמסתובבים בעולם. גם מהפכת האינטרנט הביאה אנשים להתעדכן במה שקורה בעולם. לפעמים אני יושב בבית וחברים אצלי רואים ואומרים 'וואללה".
וואללה מה? גם מעגל החברים שלך מתעניין באופנה?
"לא, אבל החברים שלי מטבע הדברים מתלבשים בהשפעתי או מעצם הקרבה אלי".
וכשאתם יוצאים, נניח, לבילוי. אתה מרגיש אובר דרסד לידם?
"אני אף פעם לא מרגיש כך. אני גם לא דופק הופעות, כן?. אני לא איציק ניני. איפה הוא בכלל?!".
נא להמתין לטעינת התגובות
