עשר: המסעדות השוות בתחנות דלק
רגע לפני שתעמיסו את הילדים על האוטו לטיולי שבת, החלטנו לעשות כבוד לקאלט הכי ישראלי. אגב, אתם מוזמנים לטקבק לנו לגבי המועדפות עליכם
תחנה: סונול, עפולה
שנת הקמה: 1999
היסטוריה: מסעדתו הראשונה של איש העסקים חאלד זועבי, יזם וקבלן בעל מסעדה נוספת בגעש.
מנת הדגל: יא ראבי. ובמילים אחרות: כתף כבש ממולא. עוד מסעדה ערבית מעולה שמגישה את כל מנות הדגל של המטבח הערבי. הסלטים החמים והקרים במקום רבים ומומלצים וניתן להרכיב מהם ארוחה שלמה ומשמחת. ניתן ליהנות במקום גם ממנת טחול ממולא לפתיח.
השף
על הדרך: מקום מצוין לעצירה לכל הנוסעים לטבריה מהמרכז דרך כביש הסרגל.
מתדלקים: מטיילים בדרך לטבריה, צליינים ולקוחות קבועים.
עיצוב: מבנה חדש הבנוי מאבנים ישנות שהובאו במיוחד למקום ונותנות לו אופי אותנטי.
אווירה: מוזיקה ערבית, אבל כאן האוכל הוא העניין.
מחירים: 70-130 שקלים לאדם.
בשורה התחתונה: אם כבר בחרתם לנסוע דרך כביש הסרגל (למה, בעצם?), עצרו לטעום את הכבש.
תחנה: תחנת דלק רונית, פז על כביש החוף, הרצליה
שנת הקמה: 1968
היסטוריה: עסק משפחתי שהוקם לפני כמעט 40 שנה על ידי האחים אחמד וסלים נסאר. לטענתם, עד שהם לא התחילו להתעסק עם הגרגרים, איש לא ניסה להקים מסעדה ערבית אותנטית באזור המרכז. או במילים אחרות, "היהודים נהרו מהרגע הראשון לנגב חומוס בתחנה".
מנת הדגל: המסבחה המפורסמת של המקום, שמוצפת בשמן זית סביר ובגרגרים חמימים. עם זאת, הרוב לא מגיעים למקום כדי "לחמס" אלא ליהנות משיפודי הבשר האדום המפורסמים. המקום מגיש את מנות הדגל של המטבח הערבי קרוב לבית.
על הדרך: יכול לשמש כנקודת תדלוק לקראת טיול לצפון. רוב יושבי המקום באים במיוחד לטעום קצת אותנטיות קרוב למרכז, פלוס חומוס עם פטריות מקופסא, כאילו שנות השמונים לא מתו מעולם.
מתדלקים: כל עמישראל - ממטיילי סוף השבוע ועד שרים מכהנים. אגב, ואולי בשל המיקום, לקוחות מהמגזר הערבי הם מחזה נדיר למדי.
עיצוב: חלל פשוט ומרווח, נטול גינונים אוריינטליים מוגזמים.
אווירה: המוזיקה המלווה את החומוס של הסועדים היא לרוב פלייליסט של שירי ארץ ישראל ואיזי-ליסנינג גלגל"צי. נו, מי צריך מוזיקה כשיש שיפודים וחומוס.
מחירים: 60-110 שקלים לארוחה מכובדת הכוללת סלטים ובשר.
בשורה התחתונה: החומוס המצוין ינצח את קרן פלס.
התחנה: פז חופית
שנת הקמה: הדיינר המקורי הוקם בשנת 1964, המבנה החדש קם ב-2004.
היסטוריה: בית הפנקייק קם כעסק משפחתי בשנת 1964 באותו המקום. משנת 1995 מפעיל את המוסד המפורסם מנחם ולרשטיין.
מנת הדגל: פנקייק מקורי ופנקייק אגוזים. למיטיבי לכת יש גם פנקייק גבינה צהובה, החביב במיוחד על חברי המערכת (הערת המערכת: הכותב בעל טעם רע במיוחד. רק פנקייק אגוזים). לאחרונה הצטרפו לתפריט גם טוסטים וברוח הזמן, הטורטיות. חובבי הביזאר מוזמנים לנסות את הצ'ילי של המקום, מאכל שלא ידוע מה עלה בגורלו של הטועם אותו.
על הדרך: בדרך מהמרכז צפונה לצימר, מסע כומתה או לפסטיבל ראש פינה.
מתדלקים: בית ישראל ואשתו. הטייל הישראלי עומד בבחירה קשה בעצירה בבית ינאי בין ישיבה בסניף ארומה במקום לבליסת הפנקייק המפורסם. אנחנו, כמובן, בעד האופציה השנייה.
עיצוב: דיינר אמריקני כשר למהדרין, כולל תמונות של גיבורי תרבות כגון מרלון ברנדו וג'יימס דין. הישיבה היא על הבר מצופה השיש או על שרפרפי הבר המסורתיים והמסתובבים.
אווירה: פלייליסט ינגן לכם את מיטב הלהיטים המעודכנים, מרילין מונרו תציץ מהתמונות ואתם תרגישו כאילו יצאתם מהעיר (מה שנכון, אגב).
מחירים: מחיר הפנקייק כולל תוספות מגרד את 30 השקלים מלמטה. עסקיות ב-50 עד 80 שקלים.
בשורה התחתונה: קאלט היסטרי.
תחנה: סונול, צומת גולני
שנת הקמה: 1975
היסטוריה: החלה כמסעדה יפואית בשנת 1968. אותו הצוות החליט לפתוח את יונס הצפונית יחד עם תחנת הדלק, כאשר לא הייתה עדיין מסעדה צפונית אחת ראויה באופק. כיום, נהנים מהמסעדה בעיקר מטיילים בצפון ותושבי האזור.
מנת הדגל: המג'דרה. למרות תפריט הבשרים והדגים המכובד, נחשבת מנת המג'דרה של יונס -המכילה בצל מטוגן היטב, עדשים ואורז - למנת חובה. המג'דרה תתלווה לרוב למנות הבשרים המעולות מבשר איכותי. אגב, מומלץ להתמקד בשיפודים ולהשאיר את מנות הדגים למסעדות אחרות.
על הדרך: לצפון. על הכביש המוביל לכיוון רמת הגולן, באחד הצמתים העמוסים בשבתות וחגים שוכנת יונס. המסעדה יכולה להכיל עד 300 טיילים רעבים בדרכם צפונה או חזרה משם. בעבר נהנו שם מאוטובוסים מלאים בתיירים. בהתחשב בנהרה הצרפתית לסנופי דיסקו בחופי תל אביב ונתניה, מדובר במראה שהפך לנדיר יותר ויותר בשנים האחרונות. חבל.
מתדלקים: בעיקר מטיילים לצפון, תיירים ומעט בני דודים מהמגזר הערבי.
עיצוב: מראה צנוע שלא השתנה כבר כמעט 40 שנה. לשמחת המבקרים נודיע כי השירותים שופצו והדביקו כעת את קצב המודרנה. שוס.
אווירה: בלי מוזיקה ועם לא מעט ספייס. אנשי המרכז שיוצאים צפונה כדי להתחבר לטבע, לאני הפנימי או לכל דבר אחר אחרי הרצליה, בוודאי ישמחו לגלות כי במקום גינה גדולה ומטופחת.
מחירים: 55-65 שקל לארוחת יחיד משביעה ביותר. קבוצות יזכו להנחה.
בשורה התחתונה: חובה לעצור להתרעננות בשרית (כן, וגם למג'דרה) באחת המסעדות הוותיקות בצפון.
תחנה: פז חופית
שנת הקמה: 2005
הסטוריה: מנחם ולרשטיין, מפעיל בית הפנקייק, החליט להוסיף מסעדת בשרים ובר לתחנת חופית.
מנת הדגל: המבורגר הבית כמנה עיקרית ואיקרה כפתיח. המטבח מתבסס על בשרים מחומרי גלם איכותיים למדי ופירות ים. המקום מנסה לשים דגש על הבר העשיר שבמקום, שכנראה פונה בעיקר לתושבי האזור מחוסרי האלטרנטיבות. מבין המנות הראשות, שיכולות ללוות את הדרינקים יפה מאוד ובמחירים סבירים, מומלץ לטעום בנוסף לאיקרה את החציל הקלוי - שעשוי בפשטות אבל עושה את העבודה.
על הדרך: למי שמעדיף בשר בדרך צפונה או לתושבי הסביבה שרוצים קצת לבלות בתחנת הדלק המקומית.
מתדלקים: טיילים בדרכם צפונה ותושבי האזור המעוניינים בדרינק לילי ומנת איקרה לעניין.
עיצוב: חלונות גדולים עם נוף לים וטאץ' עדין ובלתי מחייב של המעצב.
אווירה: מתודלקת. תורמת לכך העובדה שבערבים מוצע מבצע של אחד פלוס אחד על רוב המשקאות, כמו גם התוספת של מה שההורים אוהבים לכנות כ"מוזיקה קצבית". פעמיים בשבוע מתארח די.ג'יי הבית. מסורת מופעי הסטנד-אפ, שהיו נערכים בערב, מתכננת בימים אלה קאמבק היישר משנות התשעים. אם התעניינתם, האוכל מצויין.
מחירים: עסקיות מ-52 שקלים.
בשורה התחתונה: חיי הלילה בבית ינאי מעולם לא היו סוערים יותר (מה שהמשפט הזה לא אומר). מה שבטוח הוא שברמה הקולינרית, מדובר באחת האופציות האיכותיות לתדלוק בישראל.
תחנה: דלק, יגאל אלון 108
שנת הקמה: 1973
היסטוריה: הוקם על ידי פיליפ אברהם הנודע בכינויו – אבא. המקום הוקם עוד לפני סלילת נתיבי אילון, בזמנים בהם האזור היה נטול מסעדות ומגדלים. כעת מנהל את המקום בנו של אברהם, דוד ביטון.
מנת הדגל: חומוס פטריות עם סלסה. נשמע מפחיד, אבל טעים פחד. בנוסף לחומוס הפטריות המפורסם בארץ, הנושא משב רוח משנות השמונים (מה שגורם להיגרר לנוסטלגיהשכוללת את מכבי בטלוויזיה בחמישי בערב, מלווה בבירה מכבי ביד), הבשרים במקום טריים וטובים. שיפוד "אדום" (בשר בקר) הוא הטוב שבחבורה, לסתומי העורקים נמליץ על הפרגית העסיסית.
על הדרך: המקום מאוכלס לרוב על ידי קליינטורה קבועה ולא צעירה בעליל. בין המבקרים גם כמה כאלה שמגיעים מחוץ לעיר רק בכדי ליהנות מהחומוס, ובעיקר מהחברה.
מתדלקים: קבועים. בבקרים של סוף השבוע מתאספות חבורות "גיל הזהב" הפוקדות את המקום כבר עשרות שנים.
עיצוב: בר מרכזי, חמים ובית מקבל את מבקרי המסעדה. המסעדה משופצת קלות ונראית בדיוק כמו בשנות ה-70'.
אווירה: חוסר מוחלט במוסיקה יוצר פסקול רעשני של שיחות חולין.
מחירים: ארוחת שיפודים תעלה לכם כ-60 עד 110 שקל.
בשורה התחתונה: אם אתם רוצים לשמוע על תל-אביב של פעם, זה המקום.
תחנה: אלון, בכניסה למושב גאליה
שנת הקמה: 2004
היסטוריה: מסעדתו הראשונה של איציק לוי, תושב יבנה, שבחר להקים את מסעדתו המרוקאית קרוב לבית.
מנת הדגל: קוסקוס בטאג'יני (כלי חרס לבישול) בשישה טעמים שונים. המסעדה מגישה מאכלים מרוקאים אותנטיים שיגרמו לחובבי הז'אנר לחוש בגן עדן. מטיבי הלכת יכולים לנסות את ביצי הדגים, המבושלים אף הם בטאג'יני בליווי פלפלים קלויים.
לחובבי המטבח האשכנזי מומלץ לנסות את תבשילי הבשר בפירות, המזכירים צימס משודרג עד מאוד. בנוסף, החליטו במסעדה להגיש ארוחות בראנץ' מרוקאי. עוד לא ממש ברור איך העניין הזה הולך לעבוד, אך נראה כי תפריט זה יאפשר לכם לדגום מנות קלילות יותר של המטבח המרוקאי.
על הדרך: בין יבנה לרחובות בדרך לפארק סנהדרין או לצומת ביל"ו, בחירה שלכם.
מתדלקים: לרוב באים למסעדה במיוחד מכל הארץ ובהזמנת מקום מראש. עם זאת, המיקום על אם הדרך מזמין למקום גם מבקרים מזדמנים.
עיצוב: מודרני, וזאת למרות השימוש בקווי הזהב המסורתיים המקשטים את המקום.
אווירה: חאפלה: להיטים מהפלייליסט לצד מוזיקה מרוקאית אותנטית.
מחירים: מ-40 שקל למנות הפשוטות ועד 190 שקל לבשרים.
בשורה התחתונה: מסעדה מרוקאית אטרקטיבית בדרך לשומקום.
התחנה: סונול, אלוף שדה, רמת-גן
שנת הקמה: 1968
היסטוריה: הוקמה לראשונה בנס-ציונה תחת השם סטקיית אמצע הדרך. לפני כשנתיים התאחדה המסעדה בתחנת סונול יחד עם מסעדת המכבים והתמהיל המחודש מתהדר כעת בשם מסעדת אמצע הדרך – מכבים.
מנת הדגל: מטבח מזרח אירופאי עשיר. מומלץ לנסות את הפלפל הממולא, שיחזיר ידיישקייט גם ללחיים מרוקאיות. מנות הפתיחה הזולות (סביב 20 שקל) הן חובה - במיוחד הרגל הקרושה המעולה של המקום, הדג המלוח וכמובן הגפילטע המוגש כל השנה.
מרקי הקרפלך והקניידלך מבוססים על מרק עוף אמיתי (אין סיכוי שאבקת מרק תתקרב למרק אשכנזי טוב). המנות העיקריות מציגות קציצות לשון ייחודיות וצ'ולנט מצוין בסופי השבוע החורפיים.
על הדרך: מצד אחד, אורות הכרך של תל אביב. מצד שני, רמת גן וגבעתיים המנומנמות.
מתדלקים: קבועים ותושבי המרכז החפצים באוכל יהודי אשכנזי הארד קור. הקליינטורה מתבססת על גילאי 50 וצפונה.
עיצוב: ריהוט כבד עם וילונות ארוכים ומפיות מבד מסודרות, כמו שאוהבים בפולניה.
אווירה: שטייטל לפנים.
מחירים: ראשונות בטווח ה-20 שקל למנה. עיקריות: 40-75 שקל.
בשורה התחתונה: מומלץ לערוך ביקור לפני מסע השורשים לפולין.
תחנה: סונול, ראשל"צ, שדרות משה דיין
שנת הקמה: 2001
היסטוריה: הוקם על ידי דוד אביטל, שהעביר את מסעדתו מיפו לדאון טאון ראשון.
מנת הדגל: כמו במסעדת דגים טובה באמת, הספציאליטה הוא פילה דניס גליל – פילה דניס עם שרימפס ברוטב חמאה ושום או שמנת. פירות הים במקום מציבים סטנדרטיים ארציים ומנות הדגים (הטריים מאוד, יש לומר) המוגשים בתפריט מומלצים. לא צריך להוסיף יותר מדי, פשוט מסעדת דגים מעולה.
על הדרך: בכביש הראשי של ראשל"צ, שנייה לפני הסופרלנד, דקה מהים. ועל כן, האטרקציות כוללות את הסופרלנד ממש ממול ואת מרכז ראשל"צ.
מתדלקים: 60 אחוז מהלקוחות קבועים, מבוגרים בגילאי 40 ומעלה. השאר הם כאלה שמגיעים מחוץ לעיר במיוחד למסעדה.
עיצוב: עיצוב ביתי וחם. אל תצפו להתחכמות קונספטואלית.
אווירה: מוזיקה קלאסית ושיחות הקבועים.
מחירים: עיקריות – 70-100 שקל. 35 שקל לארוחת סלטים בתוספת לחם הבית.
בשורה התחתונה: היהלום הקולינארי של ראשל"צ.
תחנה: פז, דרך נמיר 136
שנת הקמה: 1966
היסטוריה: המקום התחיל את דרכו בשנות השישים בתור דוכן דרכים בשם – הפזנון. המקום נמצא ליד גשר הקשתות המפורסם מעל נחל הירקון. בעבר נהגו רוכבי אופנוע נועזים בפיקודו של "הנץ השחור" האגדי לרכב על הקשתות הגבוהות של הגשר. זאת, ככל הנראה, בשל מיעוט מקומות בילוי בעיר באותה התקופה.
מנת הדגל: נוסטלגיה בצלחת: מנת סטייק עם רוטב שמנת ופטריות ששמה אטפן. מאז שנסגר מפגש ויצמן, זהו המקום היחידי שמגיש את המנה האירופאית למהדרין הזאת.
חוץ מהסטייק המבוקש, ניתן למצוא כאן את כל השיפודים הצפויים וכמובן את חומוס הפטריות שהולך נהדר בתור פתיח לסטייק הפטריות. רוב הסיכויים שאחרי ארוחה כזאת כבר לא תהיו בדרך לשום מקום.
על הדרך: שכונת בבלי מאחור ורמת אביב מלפנים הופכות את מפגש הגשר למקום של קבועים בלבד.
מתדלקים: תושבי צפון תל אביב הישנה שהשתקעו באזור בבלי ורמת אביב. החבר'ה הקבועים בגילאי החמישים נפגשים לארוחות צהריים וערב, לשיחות על ספורט ועל איך היה פעם טוב יותר. נאמר זאת כך - לפעמים סטייק הפטריות הוא רק תירוץ.
עיצוב: כיסאות עץ פשוטים וכבדים, מפות בד סתמיות ואווירה של סטקיית הארדקור. מקום המקדש את הגברים של פעם.
אווירה: אין מוזיקה. לפעמים קצת רדיו אך לרוב ירחפו בחלל המסעדה סיפורי נוסטלגיה של תל אביב הישנה, בהם מככב, כצפוי, הנץ השחור.
מחירים: 20 שקל למוסקה המעולה ו 50-100 שקל לעיקריות.
בשורה התחתונה: סטקייה ברמ"ח איבריה. ולמרות כתבות הקוליפורמים של כלבוטק לאורך השנים, הלקוחות ממשיכים לחזור. מבחינתנו, זה סמן חיובי.
נא להמתין לטעינת התגובות
