ראשי » סגנון ופנאי » אופנה ועיצוב » אופנה

לא מצטלמת בשבת (או בתחתונים)

לחוה מונד, הדוגמנית הדתייה הראשונה שלנו, אין שום בעיה עם מיני. וגם לא עם שורטס. או כתפיים חשופות. או עם חבר חילוני. מונד, כולה בת 24, עושה קמפיינים בינלאומיים, חיה על הקו צפת - לונדון, מאמינה באלוהים ולא שומרת מרחק נגיעה

לאחר שהתיישבה על כיסא המרואיינת באיחור של חצי שעה לבושה חצאית מיני לבנה וסריג פסים ירוק חושף כתפיים, הדוגמנית חוה מונד מתחילה להתנצל.

קודם על האיחור: "ארבע שעות ישבתי במספרה בכיכר המדינה לעשות גוונים בשיער", היא משחזרת ומקפיצה את רעמת ראשה השטני מימין לשמאל. "ובגלל שיש לי שיער ארוך נתקעתי שם. זה פעם ראשונה שאני עושה בארץ גוונים, כי בשביל דבר כזה אני בדרך כלל צריכה לבקש אישור מהסוכנות שלי".

"ואז לקחתי מונית", היא ממשיכה לגולל את תלאותיה בעיר הגדולה שאליה הגיעה לביקור בזק מבסיסה שבשכונת הנדון שבצפון לונדון. "ושנינו לא ידענו את הדרך. בגלל זה איחרתי". ההתנצלות מופנית גם אל המלצרית. "אני יכולה להזמין נס על בסיס מים עם חלב דל שומן בצד? ", היא שואלת בקולה התינוקי, ומבהירה למלצרית: "ולא בגלל שאני בדיאטה, כן? תביני, זה פשוט מאוד מאוד טעים לי".

הגישה המתנצלת נגדעת ברגע שסוגיית הדת עולה על השולחן. כמי שמוצגת בתקשורת הישראלית והעולמית, מאז פרצה לפני יותר מארבע שנים, בתור "הדוגמנית הדתייה הראשונה", מונד מוותרת על תדמית הקלפטע ומסרבת להתביית על משבצת שהרה בלאו של עולם הדוגמנות. מבחינתה, "כבודה של בת מלך פנימה" או מימרתו של רבי יצחק "טפח באישה ערווה" (מסכת ברכות כד, א) - סייגים בהלכות צניעות - הם המלצה בלבד, ולא דרך חיים שלפיה היא אמורה להתנהל.

"זה

מעצבן כל פעם להסביר מחדש", היא אומרת בקול עייף. "לא באתי בהצהרות שאני מייצגת את הציבור הדתי. מעולם לא אמרתי 'אני הדוגמנית הדתייה'. אני דוגמנית ובחיים האישיים שלי אני שומרת מצוות. ולהרבה אנשים קשה שאני עושה מה שטוב לי. אם קשה להם לקרוא לי דתייה, שלא יקראו לי דתייה. אני הפסדתי הרבה עבודות בגלל שבת, ואנשים לא תמיד מעריכים את זה. יש כאלה שאומרים שאני עושה לדת שירות רע. אבל אני עושה מה שטוב לי".

נסכים שאת "דתייה לייט".
"קשה לי עם המונח הזה, כי אני לא מוותרת לעצמי עם המצוות. זאת פשוט הדרך שלי. אתה יודע כמה דתיים התקשרו בוכים להורים שלי ואמרו 'הבת שלי רוצה לדגמן. מה נעשה?'. אם כל כך הרבה בנות חולמות להיות דוגמניות, אז מה עדיף, לפרוק עול או להישאר בתלם ולעשות את זה יד ביד? אני חושבת שעדיף ציפור אחת על העץ מאשר כלום. יש דברים שאני מאוד מקפידה עליהם ויש דברים שיותר קשה לי, כי אני לא מרגישה בלב שלי במאה אחוז שהם עושים לי טוב. אבל אני כן קמה בבוקר, אומרת 'מודה אני', נוטלת ידיים, מתפללת ערבית, שומרת שבת וכשרות".

את מאמינה באלוהים?
"איזו שאלה, בטח".

לא פקפקת אפילו לרגע?
"לא".

אז את אומרת "אמן" בעיניים עצומות?
"אף פעם לא שאלתי שאלות. אני גם, כמו שאתה רואה אותי, לא דוסית. אנשים לא מבינים איך אני דתייה והולכת עם חצאית מיני".

זה לא הכי צנוע.
"אני נורא אוהבת להתלבש. שמע, אם היה הכי יפה ללבוש צנוע, אז הייתי מתלבשת צנוע. אבל אני לא מתלבשת ממש לא צנוע. היום הרבה דתיות לא מתלבשות צנוע".

מה על מרחק נגיעה? שומרת?
(צוחקת) "לא, אבל על זה לא נדבר".

סמטאותיה העקלקלות של צפת העתיקה הן נוף ילדותה של מונד, 24. שם נולדה ועוצבה זהותה. הוריה פיטר ופמלה, עובד סוציאלי ומטפלת בפסיכודרמה, הם יהודים אנגלים שעלו ארצה בתחילת שנות השבעים מעיר החוף הדרומית ברייטון, ועם השנים החלו בתהליך חזרה בתשובה. אמה הגיעה ארצה בעקבות הרב שרגא פיליפ ברג מהמרכז לקבלה.

היא השתקעה בערד והיתה תלמידה נאמנה של הרב ורעייתו קרן. אביה עלה עם משפחתו לנתניה וחזר בתשובה בעקבות האם. השניים בחרו להשתקע בצפת, שם נולדו להם ארבעת ילדיהם: שאול, 26, חוה , עטרה, 22, ואביגיל , 17. " אני, אחותי הקטנה וההורים דתיים", נותנת בהם מונד סימנים. "אחי הוריד את הכיפה ואחותי בין לבין. לא ברור".

למרות שהיא בוגרת לימודים תורניים באולפנת אמי"ת בצפת, הקלילות שבה מזגזגת מונד בין לבישת שמלה ללא שרוולים לברכת "שמע ישראל" בתפילת ערבית טמונה בחינוך שניתן בביתה. אביה למשל אינו חובש כיפה, אך הוא לדבריה "איש מאוד מאוד דתי". " אתה יודע", היא פותחת בנאום הגנה, "כיפה זה לא מהתורה, אלא כי אתה צריך לזכור שיש מישהו מעליך. אבא שלי אומר שברגע שבלב אני מרגיש ואני תמיד יודע, הכיפה בשבילו לא הכרחית". מאידך , האם חבושה פאה נוכרית אחרי שנים של כובעים.

זו ודאי הסיבה שהמשפחה קיבלה בהשלמה את בחירתה להתפרנס מדוגמנות. הסביבה הדתית פחות. בצילומים לכתבה שהתקיימו בסמטאותיה של עיר המקובלים במהלך חול המועד סוכות, לא ראו האברכים בעין יפה את העובדה שבת המקום מפשקת שפתיים במכנסונים לצד בית הכנסת האשכנזי של האר"י הקדוש. "פנתה אליה חבורת נשים שהתחילה לצעוק לעברה 'תועבה', 'תועבה'", משחזר הצלם יוסי אלוני. "בהמשך הגברים גם החלו להתקרב ולצעוק לעבר 'תעיף מפה את השרמוטה הזאת', 'את הזונה הזאת'.

"חוה דווקא היתה קולית לחלוטין. זאת השכונה שבה גדלה, היא מכירה שם כל אבן וכל סמטה. בשלב מסוים עברנו לצלם לא הרחק מבית מדרש לילדים. היא עמדה מולם במכנסיים קצרים, ובשלב מסוים הם התחילו לזרוק עליה אבנים ולקלל. היא אמרה לי שזאת לא צפת שהיא מכירה".

"אני לא מכירה את האנשים האלה, אבל אני מבינה אותם", אומרת מונד בשלווה כמה ימים מאוחר יותר. "אולי באמת לא מתאים היה להצטלם בכתפיים חשופות בין שני בתי כנסת. קצת נפגעתי מזה, אני מודה, אבל אני מבינה אותם ".

מונד מודעת היטב לאמביוולנטיות של הציבור הדתי כלפי עיסוקה. רבים מתקשים להבין כיצד ניתן להכליא בין דקדוקי שולחן ערוך לקוצו של מחשוף בתצוגות של איב סן לורן. יהודים מבית, מתלוננת מונד, לא יודעים לפרגן לה. ולא רק מקנאה. "זה מאוד ישראלי לראות רק את חצי הכוס הריקה. רוב החברים של ההורים שלי הם אנגלוסקסים חוזרים בתשובה שרואים את חצי הכוס המלאה. הם אומרים שאני מייצגת את העם היהודי בחו"ל ונותנת דוגמה יפה לשילוב של הדת ועולם הדוגמנות"

סוג של שגרירה?
"מאוד. אני גם מרגישה שגרירה. תראה, עוד פעם, אם לא היה טוב לי - לא הייתי שומרת שבת או מקפידה על כשרות. זה הכל בא ממני - אני מרגישה טוב עם זה".

מצד שני, היהדות היא לא כרטיס הביקור שלך.
"לא, ממש לא".

גם השם שונה. שמך המקצועי הוא Havi.
"כשמתרגמים את השם חוה לאנגלית- הייץ', איי, וי, איי - זה האב. אז בסוכנות אמרו לי מה זה האב? נקרא לך האווי".

 Have ,Hava או Havi. מה זה משנה. העיקר הפנים היפות. כך לפחות חשבה שרה ליאון, הסקאוטרית הראשית של סוכנות הדוגמנות "סלקט" היוקרתית מלונדון, שצדה את מונד לפני שמונה שנים בשכונת קובנט גארדן בעיר. מונד, אז בת 16, הגיעה לביקור משפחתי, ובזמן שיטוטי שופינג עם דודתה, פנתה אליה ליאון בבקשה להצטרף לסוכנות.

מונד סירבה והסבירה שהיא יהודייה אורתודוקסית וכי אסור לה לדגמן. ליאון לא ויתרה, ובמשך שנתיים גיששה מול מונד בשיחות טלפון חודשיות. כשסיימה את לימודיה התיכוניים החליטה לשתף את הוריה בסיפור. "הייתי ממש לחוצה", היא משחזרת. "ישבתי עם אמא שלי ואחותי הקטנה ולאט לאט אמרתי לה: 'אמא, אולי אני סתם, ככה, אלך ואנסה לדגמן? רק כדי לראות איך ילך לי, לראות איך זה. לא בשביל משהו רציני, רק לנסות'. ואמא שלי מאוד לא רצתה.

"בעולם הדתי שבו גדלתי זה לא היתה אופציה. אצלנו בבית גם אין חשיבות למראה החיצוני. אמא שלי אף פעם לא אמרה לי 'איזה יפה את'. אמא שלי היתה מעדיפה שאנשים ברחוב יגידו 'איזה בת מוכשרת יש לך' או 'בחורה טובה' ולא 'איזה מהממת הבת שלך'. לכן כשפניתי אליה עם ההצעה היא רק חשבה איך אנחנו הולכים להיפטר מזה. היא אמרה לי שאם זה מה שאני רוצה ומרגישה, אז הם יתמכו בי. אבל קודם אני צריכה לעשות שירות לאומי".

שנה שימשה מונד כעוזרת בגן ילדים עם הפרעות קשות ואחר הצהריים בילתה עם תלמידים עולים מאתיופיה. כמה חודשים מאוחר יותר כבר היתה עם אמה על המטוס ללונדון לפגישה בסוכנות. זו הגיעה עם רשימת סייגים ודרישות להנהלת הסוכנות. למשל, בלי עבודה בשבתות וחגים ובלי צילום בהלבשה תחתונה או בגדי ים. ודרישה נוספת: על ההפקה לספק לבתה אוכל כשר.

"על הכל אמרו לה כאילו אין בעיה, אין בעיה", נזכרת מונד בהתלהבות. "היא ראתה שזה מתחיל להסתדר ושהמנהלת שם ממש אישה טובה. היא הבינה שכאן שומרים על האינטרסים של הבנות, כי שלוש נשים מנהלות את הסוכנות. והיא גם זרמה עם זה. חתמנו חוזה והיא נשארה איתי חודש. ברגע שהיא ראתה את התגובות מהעולם היהודי, שאפשר לשמור על הכל ולעשות את זה-הוקל לה".

איזה תגובות?
"כולם רצו לראיין אותי. שלחו מכתבים להורים שלי הביתה. כי דתיים מחו"ל מבינים את המעמד שלי יותר מדתיים בארץ. הם יודעים כמה זה קשה בחוץ לארץ להיות דוגמנית ולשמור שבת. שם זה העולם הגדול. לא כמו כאן. וזה עשה ממש טוב להורים שלי. ממש. אבא שלי היה מבסוט. היה בא איתי לצילומים. היה לו חופש, נוסע, לומד, יושב, קורא, ואני עובדת".

ואמא?
"אמא התלוותה אלי לצילומים הראשונים באנגליה עם איזה צלם תמוה ביותר. לקחו אותנו לטירה והלבישו את כולנו בבגדים של ראלף לורן. באותו זמן אמא שלי חיכתה בסלון. ויוצאת הבחורה הראשונה וכולה חשופה. והשנייה - כולה שקופה. ואמא שלי מחווירה וכבר הוציאה מהתיק ספר תהילים. ואני, האחרונה, יצאתי מכוסה מהצוואר ועד כפות הרגליים בשמלת גולף שחורה צמודה מהממת של ראלף לורן. ואמא שלי ראתה אותי וכולה שמחה וצוחקת והתחילה להתפלל".

יש אלוהים.
"ממש. כי אחרי זה קיבלתי את הקמפיין לארמאני".

הקמפיין לקולקציית סתיו חורף 2004-2005 של המותג ארמאני ג'ינס הוא אחד הקמפיינים הבולטים, אם לא החשוב ביותר, שעשתה מונד עד היום. הוא מיצב אותה גבוה ברשימה מכובדת של דוגמניות שמרוויחות סכומים נאים. את ארמאני פגשה בתצוגת האופנה "פאשן רוקס" שמחברת בין מוזיקאים לאופנאים.

האירוע מתקיים בחסות העמותה פרינס'ס טראסט, שנוסדה על ידי הנסיך צ'רלס, התומכת בצעירים במצוקה. "לא ידעתי מי הוא בכלל", אומרת מונד על ארמאני, "לא זיהיתי אותו. הגעתי מצפת, אין לי מושג מי האנשים האלה. עכשיו אני יודעת, אבל בת כמה הייתי אז? 18? 19? בקיצור , פנה אלי אדם מבוגר עם שיער לבן והתחיל לדבר אלי באיטלקית. אז חייכתי אליו. פתאום ניגש אלי האסיסטנט שלו ושאל אותי מי הסוכנות שלי באיטליה. אמרתי לו שיש לי סוכנות בלונדון שמייצגת אותי".

מה את זוכרת מהצילומים?
"הצילומים היו שלושה ימים באיטליה".

זהו?
"אני לא זוכרת מהם כלום. אני זוכרת שכולם התלהבו ומחאו לי כפיים בסוכנות. סיפרתי לחברות שלי מצפת, והן הגיבו אחרת. פחות נלהבות. אני התרגשתי, אבל לא תפשתי מה זה אומר. רק היום אני מבינה את זה".

מונד לא הצליחה לשחזר מאז את ההצלחה ההיא. היא אמנם עשתה קמפיינים בינלאומיים לפאנטן, מוטורולה ולחברות אופנה כמו פרנץ' קונקשן ומותגים בריטים כמו אול סיינט או בית הכלבו הרווי ניקולס.

פה בישראל הופיעה על מודעות הפרסום של קסטרו וגולף, והעונה היא מחליפה את הבלונדינית ליהי אלון לצדו של הדוגמן אנחל בונני בקמפיין לאופנת זיפ. אבל זה אינו מספיק. כיום המתחרות שלה בשוק הן נערות צעירות מסיביר עם מראה רב לאומי ורעב גדול בעיניים, מה שמאיים על מקומה יותר מבעבר. "כבר הרבה זמן היא לא עושה דברים חדשים", אומר אחד הבוקרים הבולטים בישראל. "ודאי נוח לה לעבוד לשוק הבריטי, כי הוא שמרני יותר".

"אני לא מרגישה שפספסתי את המומנטום", היא אומרת בתגובה. "יש לי היום יותר ניסיון ואני מסתכלת על דברים בצורה שונה. אני מרחמת עליהן מהמקום שלי. דוגמנות זה לא עולם ורוד. הנערות הצעירות האלו מגיעות לבד לחדר במילנו. בלי משפחה. בלי אוכל. בשביל מישהו שהגיע מרוסיה זה בטח וואו".

עקב אכילס נוסף שמעכב אותה הוא סוג של אלצהיימר שבו היא לוקה: מונד לא זוכרת שמות של צלמים, מאפרים, סטייליסטים ואפילו חלק מהמעצבים שלהם נאותה לפסוע על המסלול. בעידן שבו דוגמנית היא מוצר שמגלגל מאות אלפי דולרים בשנה, ההתנהלות המזלזלת של מונד קצת מתמיהה. זה חינני לשכוח שם של צלם או שניים, לא כשזה הופך לסדר היום שלך. "זאת הבעיה שלי", מודה מונד. "אני לא זוכרת שמות. רק פנים. פעם היה צלם מאוד מוכר בסוכנות ועברתי אותו בלי להגיד שלום. ואז אחד הבוקרים הכיר בינינו, אז אמרתי לו 'נעים מאוד, הווי', והוא אומר לי' עבדתי איתך'. עניתי לו 'וואי, שכחתי, אני מצטערת'. פדיחה".

"תראה, אני מצפת", היא מבקשת להסביר, "ואם זה לא היה קורה, בטח הייתי מתחילה ללמוד שיווק, פרסום או בישול מקצועי, שזה תחום שאני מאוד מחוברת אליו. מראש התחלתי בגלל השיקול הכלכלי, לא בשביל פרסום. אותי לא מעניין שיכתבו עלי ב'פנאי פלוס'. אני מעדיפה לעבוד בחו"ל, לעשות כסף ולהכיר מלא אנשים".

שאת שמם את לא זוכרת.
"כן, נכון. אבל נהיו לי שם מלא חברים. אנשים מוכשרים. אנשים על רמה. וזה כיף להכיר אנשים כאלה. מאז הדוגמנות כיוון החשיבה שלי התרחב, והתפתח למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם לולא העבודה".

אחד מהם הוא ארני גוזלן, 35, איש עסקים ישראלי, ואקס של שרי גבעתי, שלפני שבע שנים עזב את ישראל לטובת הממלכה הבריטית ומאז מחלק את זמנו בין תל אביב ללונדון, שם הוא מחזיק בשלוש מסעדות כשרות. כבר שנתיים וחצי ממלאים מונד וגוזלן אייטמים במדור הרכילות של "עלונדון" (מגזין הישראלים בלונדון).

בגליון יולי 2005 כתבה זיוה לוי: "במסעדת 'איזולה בלה' בהנדון גיליתי את הדוגמנית היפהפייה חווי מונד. אז מה היא עושה בהנדון? בחודשים האחרונים מצאה מונד חבר חדש לחיים: ארני גוזלן, מנהל המקום, והיא שם לעזר כנגדו"."הכרנו בארץ", מספרת מונד. "זיווג ממש מהשמים. שנינו גרנו בלונדון. ושנינו מהצפון: הוא מטבריה".

הוא דתי?
"לא".

זה בטח לא פשוט.
"אני לא כופה עליו שום דבר. אם אנחנו בלונדון הוא יוצא לבלות עם חברים שלו ואני נשארת בבית. בארץ הוא שומר איתי שבת או שהוא רואה טלוויזיה ואני בחדר".

ואם תתחתנו?
"אני אחתום על ויתור", אומר גוזלן שהצטרף לדקות האחרונות של השיחה.
מונד: "אני תמיד אומרת: בחברות אני לא כופה ולא מכריחה. כל אחד יעשה מה שבא לו. אבל אם זה יוביל לצעד יותר רציני-אי אפשר להמשיך עם הבלבול".
גוזלן: "לא אכפת לה לשמור על המצב הקיים - עד שי גיעו הילדים. כי אז היא לא מוכנה לבלבל אותם".
מונד: "אי אפשר. צריך ללכת על פי צורת חינוך מסוימת. הם לא יכולים לראות את אמא עושה ככה ואבא עושה משהו אחר. כשהם יגיעו לגיל בגרות, זה כבר תלוי בהם. אבל זה חשוב לשמור על צביון יהודי. בארץ עוד יש קהילה, אבל בחו"ל זה יותר קשה - כי הם מתבוללים מהר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...