קרם בוואריה
16 יום עמוסים בליטרים של בירה, טקסי חניכה מיניים, בגדים מסורתיים ואוסטרלים שיכורים. יעל נעמני דגמה את פסטיבל הבירה המסורתי של מינכן - האוקטוברפסט
"אני רק חצי איטלקי. נולדתי כאן. אבא שלי מדרום איטליה, ואמא שלי ממינכן".
אז אתה יצור כלאיים?
"כן", הוא צוחק, "אני יצור כלאיים".
ואיך זה מסתדר?
"מה זאת אומרת?".
הרי מדובר בעמים כל כך שונים, האיטלקים הם מאהבים והבווארים הם רוצחים.
"הבווארים רוצחים?!".
כן .
למה את אומרת את זה?".
הם רצחו את הדוב ברונו.
"אה, נכון, הם באמת לא היו צריכים לעשות את זה".
(מרקו, נציג מבשלת פאולנר והמארח שלי במינכן, מקבל על עצמו אחריות קולקטיבית)
במקום שבו הורגים יהודים, למה שלא יהרגו דובים. ב-26 ביוני 2006, בהר רוטוואנד שבדרום מזרח בוואריה, לאחר מסע של כשבעה שבועות מאיטליה, דרך שווייץ ואוסטריה עד גרמניה, כשעל כפותיו דמם של 33 כבשים, ארבעה ארנבוני מחמד, חזיר ים אחד ומספר לא ברור של תרנגולות ועזים, הקיץ הקץ על הדוב ברונו.
באצבע קלה על ההדק קטלו ציידים בווארים את הדוב החום הראשון שנצפה בגרמניה מאז 1835. ברונו , שהסעיר את אירופה עוד בחייו, גרר המולה גדולה עוד יותר במותו. הבווארים הואשמו בברוטליות, ברונו הושווה לצ'ה גווארה, ותעשיית מרצ'נדייזינג, שכללה בעיקר חולצות עם דיוקן הדוב המת, החלה לשגשג.
ממשלת בוואריה ניסתה לחפות על הרצח בהודעה שגופתו של הדוב האינדיבידאוליסט, תפוחלץ ותוצג במוזיאון הטבע במינכן. או אז קמו האיטלקים וזעקו: הדוב שייך לנו. מאבק חדש ניטש, והאיטלקים, ככל הנראה, הם אלה שזכו בגווייה הנכספת. ככל הנראה, מכיוון שהתקשורת זנחה את העיסוק בגורלו של הדוב המת לטובת דוב חי וקיים והרבה יותר מאמי: קנוט, דוב הקוטב שנולד בגן החיות בברלין.
כדור הפרווה הצחור חולל סערה גדולה לא פחות כשהתקבלו איומים על חייו מצד פעילי זכויות בעלי חיים. אלה טענו שעדיף לגור הרך למות מאשר לחיות בשבי. האם גורלו של קנוט יהיה כגורלו של ברונו, נשאלה האחראית לנושאים ירוקים בעיריית ברלין עקב ההתרעות החמות. "מה פתאום", ענתה, "כאן זה לא בוואריה".
בבוואריה אמירה כזאת איננה עלבון, להפך. זכויות דובים ושאר קשקשת ירוקה זה לברלינאים הומואים שמאלנים. הבווארים גאים להיות שונים ומיושנים. מדובר באזור הבדלני ביותר בגרמניה, עם מסורות ומנהגים שמקפידים לשמר. שלא לדבר על זה שבגלל הלא בווארים נאלצים
כן, בירה אינה עניין של מה בכך בבוואריה. באזורים הכפריים היא נחשבת למנה העיקרית, והאוכל, בשר כמובן, הוא רק מתאבן; באזורים העירוניים סתם גומעים אותה בכמויות. במשך שנים היתה המשקה הזול ביותר במסעדות, גם בהשוואה למשקאות קלים, עד שיצא חוק ולפיו לפחות משקה לא אלכוהולי אחד יהיה זול ממנה. למען בריאות ילדינו. אותם ילדים שמדי שנה מתייצבים עם ההורים בשערי האוקטוברפסט, פסטיבל הבירה המיתולוגי במינכן.
חגיגות הבירה הגדולות בעולם נולדו מאהבה. באוקטובר 1810 התחתן לודוויג נסיך בוואריה והחליט לשתף את כל נתיניו באושרו. המסיבה נפתחה ב-12 באוקטובר, על שטח שנקרא על שם הכלה, גני תרזה, ונסגרה מספר ימים אחר כך במירוץ סוסים חגיגי; שש מבשלות בירה מקומיות הרוו את צמאונם של הנוכחים, אצילים כפשוטי עם.
מאז נערכו שינויים בפורמט (מירוץ הסוסים נעלם), בחלוקת האחריות (עיריית מינכן הפכה למפיקה), בתאריכים (מה לעשות, בספטמבר מזג האוויר נוח יותר), וגם במעמדה של הבירה (ממרענן רשמי היא הפכה - עם כל הכבוד לתהלוכות ולתערוכות - למרכז האירוע). למשך 16 יום, החל בשבת הלפני אחרונה של ספטמבר, הופכת מינכן, בגאווה גדולה, למושבת שיכורים.
"אף פעם אל תסתכלי מתחת לשולחנות", הזהיר אותי חבר בעל פאב לפני הנסיעה. "באיזשהו שלב אנשים כבר לא טורחים לקום לשירותים. פשוט פותחים את הריצ'רץ' ומתרוקנים".
מרקו, אתה שותה בירה בבית?
"זאת שאלה מאוד מאוד אישית".
אני יודעת, בגלל זה אני שואלת.
"אני מקבל מהעבודה שישה ליטרים בירה ביום, ואני שותה את הכל".
יאללה יאללה. אולי אתה בכלל טיפוס של יין.
"האמת, יש לי מבחר מצוין של יין בבית. אני גם אוהב את הבקבוקים הקטנים של בירת חיטה. הם מושלמים".
(מרקו מתוודה)
על הכניסה הראשית למתחם האוקטוברפסט חולשת דמותה של בוואריה ולצדה אריה, מונומנט בעל ממדים מפלצתיים. גם מה שמשתרע מתחתיו די מהמם במידותיו. 14 אוהלים, היכלי בירה שהם מבנים לכל דבר - פשוט אפשר לפרק אותם - מסודרים בשתי שורות.
דרך רחבה מפרידה ביניהם והיא מנוקדת בדוכני יריד קלאסיים, מצמר גפן מתוק ועד בואו לירות ולזכות בבובה חיננית של חזיר בר. ואם יש דוכני יריד קלאסיים, יש גם מתקני לונה פארק מבעיתים, קונסטרוקציות שמתעופפות גבוה מעל הראשים כשבתוכן מאוכסנים בני אנוש צרחנים. אלוהים ירחם על הבטן של מי שעולה עליהם אפילו אחרי ליטר אחד של הנוזל שלשמו התכנסנו. תמיד אפשר להסתפק במכוניות המתנגשות.
14 אוהלי הבירה מופעלים על ידי שש המבשלות המקוריות, אלה מימי לודוויג. הן ורק הן - אוגוסטינר, הופבראו, האקרפשור, פאולנר, לוונבראו, שפאטן - משתתפות בפסטיבל מאז ועד היום, א. כדי לשמור על האופי המינכנאי של האירוע, ב. כדי שלא יירמסו על ידי ענקיות בירה גרמניות וסופר מסחריות כמו בקס.
כל מבשלה והאוהלים שלה, לא מערבבים חלילה בין מותגים. כל השש רוקחות בשביל האוקטוברפסט בירה שלאו דווקא דומה למוצר היומיומי שלהן. פאולנר, למשל, היחידה מהן שמוכרת גם בישראל (והיא הסיבה שחבורה שמחה במיוחד קובצה בארץ על ידי טמפו ונשלחה לשתות את עצמה לדעת), חורגת מבירת החיטה המושקעת שלה לטובת לאגר. הרבה יותר פושטית, הרבה יותר הולמת אירוע המוני.
הילולת השתייה נפתחת ב-11 בבוקר ונמשכת עד 11 בלילה. מאות אלפי תרנגולות מהוות את המנה האולטימטיבית לצד הבירה: עוף פריך-פריך בגריל. יש אוהל עם כירת שוורים, באחר מתמקדים בדגים, בשלישי לא מוותרים על מנת החזיר שהיא מילה נרדפת לבוואריה, באוהל מספר שמונה במפה מארחים רק סלבריטיז - כדורגלנים של ביירן מינכן עם בנות זוגם הדקיקות - ובאוהל תשע מתמחים, אוי לחילול הקודש, ביין.
ברזי הבירה לא מפסיקים לעבוד לאורך כל 12 השעות, גם לא הנשים המוצקות שנושאות במכה אחת חמש-שש-שבע-עשר כוסות, ליטר לכוס, בין שולחנות צפופים, ללקוחות שהולכים ומידרדרים משעה לשעה.
התמורה הולמת, מנחם מרקו, משהו כמו 5,000 יורו. שתיים מהקולגות שלו במבשלה לקחו חופשה רק בשביל לעבוד פה, ומן הסתם גם כמה ימים בשביל להתאושש מהזוועה. באוהל הכי גדול יש יותר מ-8,000 מקומות ישיבה בפננים, ועוד כ-2,000 מקומות ישיבה בחוץ. באוהל הכי קטן יש אלף מקומות בפנים ו-2,000 בחוץ. בכל מספר שהוא, המסה האנושית סוגרת עלייך, מתחככת, מזמינה להצטרף. אי אפשר להגיד לה לא.
לפעמים על הבוקר, לפעמים בשלב מתקדם יותר, מתייצבת במרכז האוהל להקה עם רפרטואר מחריד ברובו. שירים בוואריים, שירי ילדים, שיר הנושא של "הדבורה מאיה", הלהיט הגרמני האלמותי של ננה "ניינטי ניין לופט באלונז", "סאמר אוף סיקסטי ניין" של בריאן אדמס, פה פרנק סינטרה, שם הביטלס ותודה לאל, גם רובי וויליאמס.
הבירה אולי משתנה מאוהל לאוהל, אבל לא המוזיקה. הקהל הולך ומתחמם ומגיע לשיא. 8,000 אנשים עומדים על ספסלים, 8,000 ליטרים מונפים באוויר, 8,000 גרונות שרים את "איינג' לס". עינת שרוף, עושים לך כאן בית ספר.
את מי אתה מארח אחרינו?
"קבוצה מלונדון".
מגניב.
"לא ממש, הם מהנהלה של רשת פאבים. אנשים מבוגרים, רציניים, ולא בטוח שהם בעניין של לשתות בירה".
ואת מי תארח אחריהם?
"לקוח אוסטרלי".
מגניב.
"לא ממש. הוא קצת משוגע".
למה משוגע?
"בשנה שעברה הוא פשוט הוריד את המכנסיים והסתובב עם הבולבול בחוץ, ככה, בקומת ה-VIP. אני לא יודע מה הקטע של האוסטרלים. הם תמיד חייבים להתפשט".
(מרקו מתכונן לבאות)
קל לרדת על האוסטרלים. בכל מה שקשור לבירה, הם אף פעם לא עוצרים. האוקטוברפסט מושך אותם כמו זבובים, וכולם נוהרים לאותו אוהל קולני ויוצאים משם כמו גופות נפוחות מנוזלים. אולי רק שם, מהרהר מרקו, לא הייתי מסתכל מתחת לשולחנות. אבל גם למקומיים יש רגעים של סליז. מתברר שאחד המנהגים הכי פופולריים הוא לגרום לנשים להראות את הציצי, ממש ככה, בהתנסחות האינפנטילית הזאת.
לא ברור איך הן מצליחות לתפעל את זה, בגלל מנהג פופולרי לא פחות: באוקטוברפסט מתלבשים בבגדים מסורתיים. לגברים: מכנסיים קצרים מעור, עם כיס במרכז שמכסה את החבילה ושלייקס, חולצה משובצת ועליה אפודה. לנשים: חולצה לבנה עם מיני אמרות מסולסלות מתחת לסרפן שחור עם כפתורים בחזה. אלה מקלים על מלאכת ההתפשטות, ועדיין, מדובר בפרוצדורה קצת מסורבלת.
ככה, בעוד מתקני הלונה פארק והיריד שבחוץ משווים אווירה של חוויה לכל המשפחה, בתוך האוהלים מתהווה לו שוק בשר. כשהאלכוהול משתולל ההורמונים לא נשארים חייבים, גם בלב עיר אירופית מהוגנת כמו מינכן, גם כשקשת הגילים נעה בין שמונה פלוס לשישים פלוס. מתבגרים גרמניים מגיעים לכאן לטקס חניכה מיני. בווארים משופמים או סתם גברים במצב רע נמרחים על צעירות שמחפשות ספסל להצטרף אליו. ואלה שביניהם לא מבזבזים זמן על סמול טוק, יאללה, מתערבבים.
ואז השעון מכה 11, הלהקה מפסיקה לנגן, הברזים מפסיקים לעבוד. המלצריות המותשות מאבדות סבלנות ורומסות את מי שעומד בדרכן לאיסוף הכוסות. אנשי הביטחון הופכים אגרסיביים וכמעט בועטים את הקהל החוצה.
ובחוץ המולה, המתקנים ממשיכים להתעופף. זוגות ללילה ממשיכים להתחרמן. כובעים מגוחכים מאוד, בצורת חבית, ומגוחכים, בצורת חרוט, ממשיכים להימכר לצד עוגות לב מסורתיות עם כיתובים סכריניים מצבע מאכל. 16 יום של סביאה וסיאוב, שישה מיליון איש סך הכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
