החיים קאשים
היינו יכולים לספר לכם את סיפורה המדהים של שושלת התכשיטנים קאשי לדורותיה, הכוללת את גלות בבל, חמולה מבעבעת ומגוון סכסוכים משפחתיים, אבל ניתן לאיתי יעקב לעשות את העבודה. מילה שלנו: אל תחמיצו
השניים בני דודים מדרגה ראשונה ותכשיטנים נודעים, שחנויותיהם אף שוכנות זו ליד זו בכיכר המדינה בתל אביב. אך מה שבמשפחות אחרות היה מסתיים בחצי חיוך ובפרגון בין קרובים, הפך לטלנובלה בה שימשתי אני כדמות השטן שיש להעלותו על המוקד.
כך התוודעתי לסכסוך משפחתי בן שנים, שמסתתר מאחורי חלונות הראווה הבוהקים והתכשיטים הנוצצים. סכסוך שמעכיר את האווירה בקרב שושלת התכשיטנים הנודעת במדינה-משפחת קאשי.
"היחסים קרירים", מכריז עודד, שהסכים לגולל בפניי את סיפורה המפותל של השושלת המשפחתית ואת הסיבות שהביאו לנתק בין צאצאיה. "אין קשר בין החנויות שלנו, מבחינה עסקית או רעיונית.
כשאני פוגש את בועז ברחוב, אני מגיב במנוד ראש קל. אין אפילו שלום-שלום". " הוא הגדול מבינינו, אז הוא צריך לגלות בגרות ולומר שלום", הגיב בועז לדברי בן דודו ברצינות תהומית. "אין שנאה, אלא רק הפרדת רשויות", מעדן את הדברים אביו, אברהם, אחד מארבעת האחים שפצחו במשבר המשפחתי המדובר. "אנחנו לא מדברים משנת 1976, כשהאחים החליטו להפריד את העסק וכל אחד הרגיש שהוא נדפק ויוצא ממנו מופסד".
מי שמהלך ברחובות תל אביב יכול בקלות לטעות ולחשוב כי שש החנויות הממוקמות במרכז העיר ונושאות את השם קאשי, הן חלק מרשת משפחתית ענפה. על העובדה כי מדובר בדורי דורות של תכשיטנים אין מחלוקת. מצד שני, משפחתיות כמעט שאין שם.
"אנחנו מתראים בחתונות, לוויות ואירועים משפחתיים", אומר בחיוך אברהם. "אנחנו בקשר, אבל לא ממש רציף", מסכים גם בן דודו שלמה, שמחזיק בחנות קטנה בבן יהודה 26 בתל אביב, עמוסה פריטי יודאיקה כמו גביעי כסף לקידוש, חמסות מעוטרות אבני חן, צלבים מעוצבים שוודאי נמכרים לתיירים ומבחר רחב של שעונים, שתלויים בגיבוב על הוויטרינות הישנות של החנות.
"זה טבעי שנוצרים משקעים כשאחים נפרדים", אומר עודד. "אנחנו גדלנו אל תוך הקרע הזה. אז היינו ילדים, אבל כל אחד לקח את הצד של אבא שלו ולדברים היתה דינמיקה משלהם. אני תמיד אומר לעצמי, מה, אני אתחיל להיות חבר שלו עכשיו, אחרי כל התכשיטים שהוא העתיק ממני? אם אני יוצר תכשיט ואחרי שנה אני רואה אותו בוויטרינה שלו, זה לא לעניין. היתה גם תחושה של גניבת לקוחות.
היתה למשל לקוחה שנהגה לרכוש פה ועברה לקנות שם. מעניין שדווקא עם בני הדודים מדרגה שנייה - צלם התכשיטים צפריר קאשי והמטפלת ההוליסטית ד"ר נאוה בויום (ילדיו של יחזקאל קאשי, א"י) - הקשר טוב יותר. אולי כי אנחנו לא מתחרים על אותה משבצת ".
אין לך צביטה בלב?
"יש, כי בסך הכול היינו משפחה מלוכדת. את אבא שלי ואת בני הדודים שלו רחצו באותה גיגית ביום שישי בערב, וכשהיינו ילדים קטנים, הייתי אוכל עם בני הדודים שלי מאותו הסיר. יש משהו בצופן הגנטי המשפחתי, שרק הם יכולים להבין.
אם אני אדבר על טעם של מאכל מסוים שסבתא שלי היתה מכינה, על תיאור אופיו של אדם או על משפט שסבא שלי תמיד היה אומר - הם האנשים היחידים בעולם שיכולים להבין את המטען הזה. אני יכול לספר לאשתי, לתאר לה, להסביר לילדים שלי, אבל זה לא כמו מישהו שחווה וצמח מתוך זה. אז כן - זה מציק".
אתה מציין העתקה, אבל סגנונות העיצוב שלך ושל בועז שונים: הקו שלו גולמי, גס, אמנותי, ואילו שלך קלאסי ומלוטש.
"אתה צודק. אבל בשנים שעבדתי עם אחי מוטי קאשי ואחותי הילה קאשי-ארואטי, זה היה הקו העיקרי שלנו - הרבה מתכת בעיבוד מט ובמראה של עבודת יד אמנותית. כשפתחתי את העסק לבד, בשנת 2001, הורדתי את המינון של הסגנון הזה והתחלתי עם קו התכשיטים הקלאסיים.
את מה שאנחנו עשינו בשנות ה-90, הוא עושה בשנות האלפיים. לפי מה ששמעתי זה יפה, למרות שאני לא בקיא בפרטים הקטנים. אבל אני חושב שההתפתחות של הקו הזה מוגבלת מבחינה מסחרית, כי אין לזה קהל".
"כבר משנות ה-80 התכשיטים שאני מעצב הם וואן אוף א-קיינד", אומר בועז קאשי בתגובה. "כשאבא שלי פתח את החנות הראשונה שלו באלנבי
מאז ומעולם הקו שלי והקו של עודד היו שונים לגמרי. חבל לי על הקרע המשפחתי שנוצר, היות שאני ואבי אברהם אנשים ישרים שלא אוהבים להסתכסך עם אף אחד".
מעבר לאיבה השוררת בינו לבין בן דודו בועז, עודד מסוכסך היום גם עם אביו, נתן, ואחיו, מוטי. "הלכנו איש איש לדרכו, עם כל הצער שבדבר", מספר מוטי. "הריב היה על אגו, לא על כסף", הוא עונה לשאלה מה גרם לריב. "זה כואב, אין ספק".
מהר מאוד הבנתי שעל מנת להתמצא בנבכי הסכסוך של המשפחה המסועפת הזו, יש צורך בקצת רקע היסטורי. משפחת קאשי עוסקת בתכשיטים מזה 150 שנה, והיא ממשפחות התכשיטנים הנודעות והוותיקות במדינה.
שלמה קאשי הוא בין היחידים בשושלת שעיניו עדיין נוצצות מאושר כשהוא נזכר במשפחה. מתוך מגירה מצופה פורמייקה הוא שולף עבורי קובץ דפים, שעליהם החל לכתוב בכתב ידו המסולסל את קורות המשפחה לטובת ספר עתידי. "שושלת המשפחה של אמי מתחילה בגלות ישראל, שהגיעה אל משולש הגבולות של איראן, טורקיה ורוסיה, לאחר שממלכת ישראל הצפונית חרבה בשנת 722 לפנה"ס על ידי מלכי אשור.
יהודי קשאן (מהעיר קשאן שבפרס, א"י), ביניהם סבי, יעקב, היו צאצאים של גולים יהודים שהגיעו לאזור בשנת (58 לפנה "ס, לאחר חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל".
השנים היו שנות מלחמת טורקיה בארמנים (תקופת מלחמת העולם הראשונה), שלימים תיקרא בשם "שואת הארמנים". הפוגרומים שנעשו ביהודי רוסיה השכנה הגיעו אל אוזניו של יעקב קאשי, ראש המשפחה, שארז את הילדים, את רעייתו רחל ואת כלי הכסף והזהב ועלה איתם ארצה מהעיר סאלמאס (שממוקמת מצפון לימת אורמיה, כיום בשליטת איראן).
היה זה מסע שארך שלושה חודשים ועבר דרך מדינות כסוריה ולבנון. "לפי כיוון התפילה אל ירושלים הם ידעו היכן ארץ ישראל", משחזר עודד. המשפחה, שעסקה אז כמו יהודים רבים בזיקוק זהב טהור משאריות מתכת, התיישבה בין חומות ירושלים. השנה היתה 1921 והמשפחה הקימה שותפות עם צורף ארמני בשם גריגור, ויחד הם מכרו תכשיטים בעיר העתיקה. לדברי שלמה, צאצאיו של גריגור עדיין מחזיקים חנות תכשיטים ברובע הארמני בירושלים.
מרד הערבים בשנת 1936 אותת למשפחה כי הגיע הזמן לצאת מהחומות. "באחד הימים הקיפו ערבים את הבית ואמרו לארמני'תוציא את היהודים החוצה ונטפל בהם'", מספר עודד, מקור בלתי נדלה לסיפורים מההיסטוריה המשפחתית. "הארמני סירב והערבים פרצו את דלת הבית.
הסבתא, שהיתה הילרית ידועה, לקחה את הגיגית עם המים שבה היו שמים את העופרת של הזהב ושפכה עליהם. בדיעבד, אנחנו יודעים שזו היתה חומצה שאוכלת את כל החומרים האורגניים והמתכות הלא אצילות".
התחנה הבאה: שכונת נחלת שבעה בירושלים, שם פתחה המשפחה חנות ראשונה בבעלות בניו של יעקב: הבכור ראובן, האמצעי יוסף והלל, הבן הצעיר. קהל הלקוחות הורכב מיהודי העיר, שרכשו תכשיטים עבור אירועים משפחתיים או כנדוניה לכלות. "במסורת היהודית היה נהוג לתת לכלה תכשיטים או שעונים", מסביר עודד. "זה לא כמו היום. אז חיו הרבה יותר בצניעות. היום נשים קונות תכשיטים כחלק מתרבות הצריכה - לא כהשקעה או כתכשיט לאירוע, אלא כקנייה שוטפת, כמו שהן קונות במכולת".
מה היה הקו העיצובי שלהם?
"הם לא התמחו בעבודה מיוחדת, אלא בקו שהיה אז בינלאומי. אבי, נתן קאשי, עשה אז התמחות בצורפות תימנית, המתמקדת בעבודות פיליגרן של חוטי כסף דקים, שבשנות ה-50 חשבו שזו תהיה הצורפות הישראלית. בין הצורפים היהודים זה היה הסגנון היחיד שהיה בו משהו מובהק, אבל בשנים האחרונות זה דעך. היום חוזרים לכל מה שאתני. מספיק שאחד המותגים הגדולים והמובילים כמו'קרטייה' או'בולגרי' יעשו ליין קטן וזה יחזור".
חמש שנים ישבה המשפחה בנחלת שבעה, עד שבעקבות תקופת רעב בישראל, ירדה אל אלכסנדריה שבמצרים, כדי לעבוד ולצבור הון. כשחזרו ארצה השתקעו ביפו, לאחר שרכשו חלקת אדמה גדולה בשכונת מנשייה, באזור שבו ממוקמים היום "הדולפינריום" ומסעדת "מאנטה ריי". " זה היה מתחם 'בתי פיינגולד' עם חנויות, בית מלון קטן ואפילו קזינו", נזכר עודד. "אבא שלי מספר שהם רכשו את המקום תמורת שק כלי כסף וזהב בשווי 9,000 לירות שטרלינג של אז. שם הם שהו עד שנת 1948".
ההפרדה בין העבודה לחיים הפרטיים לא היתה קיימת בלקסיקון המשפחה. כולם גרו יחד בקומונה, עם הילדים, הנכדים והנשים וחיו מקופה משותפת. "כולם עבדו והתפרנסו", ממשיך עודד. "אין משכורות או מנהלים. עד היום יש למשפחה קרקעות שרשומות על שם סבא שלי, ראובן קאשי, והאחים שלו, ובין היורשים יש כאלה שלא מכירים אחד את השני".
בשנת 1948 הפך מתחם מנשייה לאזור קרבות בין האצ"ל לערביי יפו ובתחילת שנות ה-50 נמלטה ממנו המשפחה אל שכונת נווה צדק. באותם ימים תם עידן החמולה וכל משפחה עברה להתגורר בבית משלה, למרות שהעסקים המשיכו להיות משותפים.
לפרנסתם פתחו האחים חנות תכשיטים ברחוב בוסטרוס ביפו, שלימים הפך לרחוב דוד רזיאל, ובשנת 1952 פתחו חנות שנייה ברחוב נחלת בנימין, שהיה אז מרכז העיר תל אביב. למשך תקופה מסוימת פעלו שתי החנויות במקביל, עד שהחנות ביפו נסגרה והחלה הפרדה בין העסקים. "השיטה המשפחתית להפרדת העסקים אז היתה לשים את כל הכסף על השולחן ולחלק לפי העין לשלוש", אומר עודד.
לא חילקו לפי כמות הילדים? למשל, אם לראובן יש חמישה ילדים ולהלל שלושה, אז מגיע לראובן יותר, לא?
"בזמן העבודה המשותפת, היה ברור שהילדים הם ילדים של כולם. לא ספרו כמה זה אכל, או כמה זה שתה. אוכלים מאותו הסיר ומתרחצים באותה גיגית. אני לא יודע למה באותה תקופה הם החליטו להפריד. אינטואיטיבית, ההשערה שלי היא שהעסק היה מאוד אישי, במיוחד כשמדובר בעסק יצירתי. היום יש מחשבים ושיטות ניהול מתקדמות וניתן לנהל עסק שהוא מבוזר. אבל באותה תקופה, כדי לנהל עסק מבוזר היה צורך באנשים עם השכלה פורמלית, מה שלא היה להם. הם היו אנשי מסחר שלא התעסקו בסטטיסטיקות ובניהול".
הבחירה להפריד את עסקיהם של שלושת האחים הובילה מאז להפרדת כוחות עסקית בין שלושת המשפחות של האחים ראובן, יוסף והלל קאשי, ולתחילתו של קרע משפחתי. השנים היו תחילת שנות ה-60, ראובן , אביהם של יעקב, נתן, יצחק ואברהם, פתח שתי חנויות ברחוב אלנבי: האחת ליד מה שלימים היה מועדון "אלנבי 58", והשנייה ליד בית הכנסת הגדול, שהיתה חנות הדגל המשפחתית.
האח האמצעי, יוסף, פתח לשני בניו משה ושלמה חנות, גם כן ברחוב אלנבי. ואילו הלל, שהיה בעל חנות ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, סגר אותה ופתח חנות במצפה שלום שבקצה מגדל "כל-בו שלום", אז אתר תיירותי מוביל.
"לא היו למשפחה מתחרים באותן שנים", אומר עודד. "היו חנויות קטנות או צורפים קטנים. עסק כזה, שהיה גם כמה חנויות וגם יצרנים - לא היה. אז גם העיצוב לא היה במונחים של קולקציות, אלא כתכשיטים אינדיבידואליים. מותגים כמו )פדני) ו)מילר) או מותגי יבוא כמו )ה.שטרן), הגיעו רק אחרי זה".
בשנות ה-70 ההתרחבות המשיכה. נתן פתח חנות ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שם היה מעצב ומייצר תכשיטים שנשלחו לחנות באלנבי. לאחר שזוהרו של מגדל שלום התעמעם, עברו בניו של הלל, האחים יחזקאל ודוד, לכיכר דיזנגוף. כיום נותר בחנות הזו רק יחזקאל, לאחר שבתחילת שנות ה-70 היגר דוד לארצות הברית.
"היה לו רעיון גאוני איך להתעשר", משחזר עודד את קורותיו של דוד. "הוא החליט למכור לאמריקנים קרמבו, מה שבארץ קראו אז )כושי), שעלה 5 אגורות של לירה. הוא נסע עם הרעיון הזה לארצות הברית ועשה פרזנטציה למספר חברות. הם התלהבו. הוא לקח 100 אלף דולר מהעסקים עם אחיו, רכש קונטיינר שלם והגיע איתו לניו יורק. כמו שהמשאיות יצאו, כך הן חזרו. אמרו לו שלא מקבלים את הסחורה, כי בארצות הברית אף אחד לא קונה ממתק עם חיוך של כושי עליו.
הוא נתקע עם הקרמבו, התרושש תוך יום ונאלץ לחזור לעשות את מה שהוא יודע לעשות. הוא הפך לסוכן תכשיטים ובהמשך פתח חנות. בשלב מסוים הוא הבין שמתכשיטים אי אפשר להתעשר והתחיל להשקיע בנדל"ן. השמועות היום אומרות שהוא אחד מאנשי הנדל"ן הגדולים בניו יורק ובנוסף, הוא גם מפעיל מספר חנויות תכשיטים".
ב-1976 פתח נתן קאשי חנות חדשה נוספת בדיזנגוף והתנתק מאחיו - מהלך שהוביל לסכסוך בינו לבין שלושתם שעד היום, 30 שנה מאז, עדיין נמצא בתוקף. החנות הישנה בדיזנגוף מנוהלת כיום על ידי בני וגבי קאשי, בניו של יעקב, שגם הם עדיין לוקחים חלק בעסקי המשפחה.
אברהם, האח הקטן, פתח חנות בקניון איילון ברמת גן והחזיק אותה עד לשנת 1999. חנות נוספת שלו נפתחה ב-1995 בכיכר המדינה והיא קיימת עד היום, שם נמכרים עיצוביו של בנו בועז. "היינו שותפים יחד עד שנת 1976", נזכר אברהם קאשי בנקודת המפנה ביחסי השותפות בינו לבין אחיו. "כשנפרדנו כל אחד הלך לדרכו ולקח את חלקו ברכוש".
למה נפרדתם?
"הילדים גדלו, וכל אחד רצה משהו אחר. אחד אוניברסיטה, אחד 'פיאט', שני 'מרצדס' ", הוא אומר בחיוך. "לא הסתדרנו. היה קשה להיות מספר קפטנים על אונייה אחת".
איך הדור הקודם הסתדר?
"אז הילדים היו קטנים וההוצאות היו קטנות. תל אביב היתה קטנה. אז שלושת האחים היו בראש אחד, אבל עם התפתחות הענף בכל העולם, לא היה אפשרי שארבע משפחות יעבדו בעסק אחד".
גם בניו של יעקב, בני, 37, וגבי , 39, מהחנות בדיזנגוף 179, מסכימים כי הפילוג המשפחתי הוא לטובה.
"גם אם לא היה ריב משפחתי בין האבות שלנו", מסביר גבי, "לא היינו עובדים יחד. כיום לא ניתן לנהל עסק משפחתי יחד. מעבר לזה, אני ובני האחים היחידים במשפחה שעובדים כבר 15 שנה". " דור ההורים הצליח לעבוד יחד", מוסיף בני. "אבל היום לכל אחד מאיתנו יש סגנון עיצובי אחר".
בני צודק. דור הבנים הצעיר במשפחה טווה קו עיצובי אחר מקודמיו. ילדיו של נתן קאשי, מוטי, עודד והילה, החלו ביבוא שעוני יוקרה ואף פנו ליצוא, כפי שעשה גם בועז קאשי, שמייצא את עיצוביו בעיקר ללקוחות פרטיים מלוס אנג'לס, מניו יורק ומלונדון.
עודד קאשי ניסה את מזלו בחו"ל כשפיתח שיטת שיבוץ יהלומים על מתכת לכדי מצע אחד, באמצעות טכנולוגיית C.N.C ( מחרטה ממוחשבת) שאימץ מהתעשייה האווירית. אך לאחר שלוש שנים בהן מכר למותגים בולטים באירופה, דוגמת "בושרון", הועתקה הטכניקה והוא שב לפעול בעיקר בשוק המקומי. חנותו ממוקמת היום בסמטה קטנה שמסתעפת מכיכר המדינה.
גם בין אברהם לבנו בועז שורר מתח מסוים. "אני עד היום לא שלם עם הקו של בועז", אומר אברהם בעצב. "הוא פיתח קו עצמאי של תכשיטים אמנותיים בלי להתחשב בחוקי התכשיטנות הקלאסית. אבל עם הצלחה אין להתווכח. אני כיום רק יועץ, מפקח. אבל בקשר לעיצוב ולשיווק-אני לא מתערב בשיקולים שלו".
גם אצל בני וגבי חל שינוי. "הקו שלנו הוא אמנות עכשווית", מנסה גבי להסביר, "כלומר, תכשיט שאישה יכולה לענוד ביומיום ושאינו מוזיאלי, אך עשוי לפי דרישתה בעבודת יד".
הקו העיצובי של מוטי, בעצם מחבר בין כתב היד הלא מעובד של בועז לקלאסיות שבתכשיטיו של עודד. "העיצוב שלי לא נסמך על טרנדים", הוא מוסיף, "אלא מחבר בין ז'אנרים שאני אוהב". את הסגנון הישן והמעט אנכרוניסטי, של שיבוץ אבנים גדולות על תכשיטים, ניתן לפגוש בחלון הראווה של יחזקאל קאשי, בכיכר דיזנגוף המפויחת במרכז תל אביב, אשר הפכה לשריד דינוזאורי אחרון לקיום ססגוני ופמיליארי ששרר כאן פעם. קצת כמו משפחת קאשי עצמה .
נא להמתין לטעינת התגובות
