כמו בתולה
כשהחיך של עמית אהרנסון פגש את הפוקאצ'ה של "מריה ויולטה", הסרווסריה החדשה בתל אביב, היה ברור שהשנה החדשה תהיה אש
יש כמובן גם את המקומות היציבים, שרצים איתנו כבר שנים ותמיד שווה לבדוק - מול ים, רפאל, הקופי בר. ועוד לא דיברנו על מסעדות דרג הביניים החדשות, אותם ביסטרואים מבורכים דוגמת מיגל, פלויד וז'וליין שצצו בעיר כפטריות אחרי הגשם.
למרות כל אלה, את אחד המקומות שהולך לעשות לי (ולכם) את השנה מצאתי כמעט במקרה. זו לא מסעדה בהגדרה הקלאסית שלה, אבל זה בדיוק מסוג המקומות שחסרים כאן. מקום שבו אפשר לשבת על בר, לשתות אלכוהול טוב במחיר שפוי ולאכול אוכל נחמד במחיר שפוי עוד יותר. לא ארוחה במובן הקלאסי, אלא בילוי.
מקום לחטוף בו משהו על כוס יין ולהמשיך ליעד הבא, מקום לנשנוש לא מחייב עם דרינק לפני או אחרי הסרט. בקיצור: בית אוכל שהוא חלק ממרקם תרבותי של עיר תרבותית. המקום הזה נקרא סרווסריה מריה ויולטה, והוא התמקם לפני כמה שבועות בתחילת רחוב הארבעה, ממש לצד רחבת הסינמטק.
הקונספט כאן (והפעם אין הכוונה לקונספט כמילת גנאי) הוא של בית בירה בהשראה דרום אמריקנית. את הבירה מגישים בכוסות קטנות שיוצאות מהפריזר. זה מבטיח בירה קרה לכל אורך הכוס, ומתאים מאוד לחום המקומי. גם המחיר, 9 שקלים לכוס, מתאים מאוד לחום המקומי. נכון שבתחשיב מתמטי קר המחיר לחצי ליטר שווה פחות או יותר לזה שתשלמו בכל בר, אבל כאן הבירה לא תתחמם באמצע הדרך.
האוכל מתבסס על פוקאצ'ות, שנאפות מדי יום במקום, וממתינות עירומות מעבר לדלפק. ברגע ההזמנה הן נחתכות ואז מולבשות בכסות צבעונית ריחנית וטעימה במיוחד של רטבים, ירקות, בשרים, ביצים וגבינות. זה קצת מזכיר את פיצה מטר מבחינת הצורה, אבל זה הרבה יותר טעים.
שמות הפוקאצ'ות, כמתבקש, הם על טהרת הספרדית
הפיראט ואנוכי ניסינו שתיים מהאופציות הבשריות. הראשונה - טוקומאנה שמה - הכילה צ'וריסו טובה שבושלה עם עגבניות, פלפלים, קצת חריף, גבינת קשקבל וביצים מעל (שלא ייחסר, חס וחלילה, הכולסטרול) והיתה טעימה מאוד.
שם השנייה קנצ'ריטה והיא כוסתה ב"מעורב תל אביבי" – תערובת של בשרים מעושנים למיניהם עם הרבה בצל ושום, עשבי תיבול וגבינת פרובלונה. גם היא, בטח ניחשתם, היתה טעימה מאוד. הג'ינג'י, בהיותו צמחוני מחמד מעצבן במיוחד, דגם בינתיים את הלה-קנאריה, עם ירקות בחמישה צבעים וגבינת פטה, ודיווח על הנאה מרובה.
אחרי הסיבוב הראשון שתינו עוד קצת והחלטנו, בשם החזירות, להמשיך לעוד שתי פוקאצ'ות. הפעם הלכנו רק על אופציות צמחוניות, לאות סולידריות עם הג'ינג'י. באופן מפתיע, במיוחד עבור קרניבור מושבע כמוני, שתי הירקרקות האלה היו הטובות ביותר בארוחה. זו ששמה פיטוקאניה הציגה שילוב מושלם של תרד, מנגולד, כרישה, בצל ומעט שמנת ופרמזן, ואילו אחותה קאלנטיטה סחחרה את חושינו עם קוביות תפוחי אדמה, ביצים, בצל והמון עשבי תיבול.
בשלב הזה הנפנו דגל לבן (יכולנו להניף אותו הרבה קודם – זוג שיאכל כאן שלוש פוקאצ'ות ייצא מפוצץ), וקיבלנו, על חשבון הבית, טעימה ממריה המתוקה – פוקאצ'ה עם תפוחי עץ אפויים מתוקים ומעט שמנת.
אני לא יודע על שם איזה מריה נקראת הפוקאצ'ה הזו, אבל אם לשפוט על פי מדד העונג, יש מצב שמדובר בהיא שעשתה לישו נעים בגב. עבור חמש פוקאצ'ות גדולות, 4 כוסיות בירה, שתי כוסות ערק ובקבוק סודה השארנו מאחורינו, שימו לב, פחות מ-250 שקל, כולל הטיפ.
אז הנה סיכום שמאלצי משהו, כי בכל זאת – ראש השנה: נעים לחשוב שיש עדיין מסעדנים שנכנסים לעסק הזה כדי לעשות לאנשים כיף ולא רק כדי לעשות כסף. נעים גם לחשוב שסוף סוף תרבות האוכל בעיר עולה על המסלול הכל כך חיוני ונכון של מקומות קטנים.
כבר יש לנו טאפאס בר אמיתי (לה צ'אמפה), ויש לנו פיצרייה קלאסית אמיתית (טוני וספה), ועכשיו יש גם מריה ויולטה – סרווסרייה אמיתית. תזכרו את השמות האלה, תחפשו את המקומות האלה, ואני מבטיח שתהיה לכם שנה טובה.
מריה ויולטה, הארבעה 2, תל אביב. טל': 4306090–077
פתוח: 12:00-01:00
לוק: טאבון, ערימות פוקאצ'ות טריות, ברז בירה וכיסאות בר. לא נראה לי שצריך הרבה יותר מזה.
פלוס: הבצק מוצלח, התוספות מעלפות, והבירה, כמו שכבר הבנתם, תמיד קרה. לא ניראה שצריך הרבה יותר מזה. למרות זאת, יש גם פסטות ואיזה שני סלטים.
מינוס: מי שמתנזר מפחמימות מסיבות אלה ואחרות (ורחמיי עליו) יצטרך לעבוד קשה כדי למצוא מה לאכול כאן. אה, ואין שולחנות, רק בר.
שירות: שמח. בכל זאת, דרום אמריקנים תמיד שמחים. גם תימנים, אבל בנאפיס משום מה היה פחות שמח.
מאפרות: רק בחוץ.
אז כן או לא: למה אתם מחכים?
נא להמתין לטעינת התגובות
