רקוויאם לחלום
בעולם שבו נשים מעדיפות זארה על פני תפירה עילית, תעשיית ההוט קוטור הולכת ומידלדלת. בעקבות תערוכה שמתמקדת בתור הזהב של המעצבים הגדולים, איתי יעקב חוזר אל בתי האופנה ששינו את פני המאה העשרים
"החלטתי להיפרד היום מעולם האופנה שכה אהבתי", אמר למצלמות כשלצדו שלוש הנשים של חייו - לולו דה לה פאלז, בטי קטרו ואן מרי מונוז - שהיו לצדו מהיום בו נפגשו אי שם בשנות ה-60, ולשמאלו בן זוגו לשעבר ושותפו העסקי פייר ברז'ה, שדמעותיו זלגו על פניו הקשוחים.
היתה זו שירת הברבור של אחד מהאופנאים החשובים והבולטים בעולם, שריד אחרון לימי הזוהר של התפירה העילית בפריז. "איב סאן לורן", צירוף של שלוש מילים שרק גלגולן על הלשון מענג את החך. מי שהיה מזוהה יותר מכול עם שיק, יוקרה, תצוגות פומפוזיות, צבעוניות רבת פנים, משברים נפשיים וכתב יד גדוש סטייל, פינה את מקומו והותיר אחריו תהום שספק אם תתמלא אי פעם.
תצוגות ההוט קוטור בפריז ממשיכות להתקיים פעמיים בשנה, בחודשים ינואר ויולי. בתי אופנה דוגמת "דיור", " שאנל", " אן ואלרי האש", " לקרואה", " גוטייה", " ג'יבנשי", " ולנטינו", "אלי סאאב", "בודיקה" ו"ארמאני", משמרים מסורת רבת שנים של תפירה עילית, הנחשבת בעיני רבים לאמנות נכחדת. קצב החיים המהיר, השינוי במבנה תעשיית האופנה, צמיחתן של קולקציות הפרט א-פורטה ופריחתם של מותגים כמו "זארה" ודומיו, המצליחים להעתיק במהירות את המתרחש על המסלולים ולהלביש אנשים כבפס ייצור - היו בין הגורמים לדעיכתה ההדרגתית.
תפירה עילית, "הוט קוטור" בצרפתית, היא תפירה ידנית של בגד, על גוף הלקוחה, מבדים ייחודיים ויוקרתיים - החל מרמת הסיב ועד לשיבוצי הרקמה. בגד בתפירה עילית, למשל, יכול להיות מורכב מבדים מאיסטנבול, כפתורים עשויים על ידי אמן מאנטוורפן ורקמה בעבודת יד ממילאנו.
כל אלה מתגבשים לכדי בגד הנתפר באטלייה בפריז בידי למעלה מחמישה אנשים. התהליך יכול להימשך שבועיים, לרוב יותר (גם חודשיים אם יידרשו לכך), ובמהלכו תידרש הלקוחה להגיע אל האטלייה של המעצב ולמדוד את הבגד שלוש פעמים לפחות. המחיר בהתאם: שמלת הוט קוטור של "דיור", למשל, יכולה להיות שלכם תמורת 20 אלף דולר ויותר.
אבל הזמנים השתנו, וכיום מעטות הן הנשים שמוכנות לשחרר סכומי עתק תמורת בגד לשימוש חד פעמי, תיאטרלי ויוקרתי ככל שיהיה. נוכח מגמה זו, לא פלא שבתי האופנה הסבו את מאמצי הייצור והשיווק שלהם אל תחום האביזרים, דוגמת תיקים או נעליים במהדורות מוגבלות. אלו פריטים זולים יותר שמהווים סמל סטטוס בולט לעין. ב-90 אחוז מהמקרים משמשות כיום תצוגות התפירה העילית כמקדם מכירות
התקשורת חוגגת את יצירות האמנות הגרנדיוזיות האלה, ואילו הקהל הרחב בדרך כלל מביט בהן בחלחלה ושואל במבוכה: "מישהי באמת תלבש את זה?". התשובה היא לרוב לא, ודאי לא את הדגמים הפומפוזיים. אבל יש מי שרוכשות הוט קוטור. מדובר במעטות, מאות בודדות במקרה הטוב: בנות מלוכה, עשירות חדשות, כוכבות הוליוודיות, נסיכות מפונקות וכל מי שיש לה הרבה זמן וכסף ובעיקר סבלנות.
תוכלו למצוא אותן בהופעה מוקפדת, ישובות בשורות הראשונות והמכובדות של התצוגות החשובות, כי כך ייעשה למי שקארל לאגרפלד חפץ ביקרה. גם המהפכה במעמדן של הנשים הובילה לדעיכת הז'אנר. "בעבר היה מאוד חשוב לנשים להיות יפות", אמר אלבר אלבז, מעצב האופנה לבית "לנוון" בריאיון שהעניק לאחרונה ל"ניו יורק טיימס". "היום הן רוצות להיות חכמות, אקטיביות, כך שאופנה לא כל כך חשובה להן יותר. אני גם לא יודע כמה נשים יכולות להרשות לעצמן את הזמן להגיע לפריז לשלוש מדידות".
כדי למקם בקונטקסט תרבותי וחברתי את התפירה העילית הנוכחית, יש צורך בקצת היסטוריה, כמו זו שמספקת התערוכה "תור הזהב של התפירה העילית: פריז ולונדון 1957-1947 ", שתיפתח ב-22 בספטמבר במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" בלונדון (נעילה: 6 בינואר 2008).
"התערוכה חוגגת עשור חשוב בהיסטוריה של האופנה. עשור שהיתה לו השפעה מאוד גדולה על האופן בו נשים התלבשו ועל התפתחות התעשייה", מסביר מנהל המוזיאון מארק ג'ונס, בהודעה לעיתונות. "אנחנו במוזיאון בני מזל על כך שיש לנו אוסף שמלות מייצגות מאותה תקופה. התערוכה היא הזדמנות יוצאת דופן לחטט באוספים של המוזיאון ולספר את סיפורה של תעשיית התפירה העילית לאחר המלחמה".
אחד המעצבים החשובים שפעלו באותו עשור בפריז היה מעצב האופנה, יליד מחוז נורמנדי בצרפת, כריסטיאן דיור, שבית האופנה שלו מציין השנה 60 שנה להיווסדו ויובל למות מייסדו. דיור שימש כמעצב הבית למשך עשור בלבד. במהלך עשור זה היה אחראי לתמורות אופנתיות רבות, שהשפעתן על נשים בעולם ניכרת עד היום.
בשנת 1947, עידן פוסט מלחמת העולם השנייה, השיק דיור צללית חדשה: שמלות עשירות בבד, בגזרה שהבליטה כתפיים מעוגלות, מותניים צרים, חזה גבוה, ירכיים מעוגלות וחצאית פעמונית. המראה הפך בן לילה לסנסציה בחוגי האופנה. קרמל סנו, עורכת המגזין "הארפר'ס באזאר" האמריקני, כינתה את הצללית "המראה החדש" ומאז הכול היסטוריה.
"השמלות נתפרו מכמויות פנטסטיות של בד והפעם הן מגיעות עד לקרסוליים", אמר דיור בעת השקת הקולקציה המהפכנית. "לבחורות יש כל מה שנחוץ כדי להתלבש כמו נסיכה. נראה כי תור הזהב שב לבקר אותנו. המלחמה הסתיימה ומלחמות נוספות לא נראות באופק. אז מה אם החומרים המפוארים שבהם השתמשתי, הקטיפה והברוקד, היו כבדים. כאשר הלבבות קלים לא די בבדים כדי להכביד על הגוף".
"המראה החדש" היווה ריאקציה לדלות של ימי פוסט מלחמת העולם השנייה, ימים קשים כלכלית לתושבי אירופה בפרט ולעולם בכלל. בשנת 1909 היו בפריז למעלה מ-70 בתי אופנה שייצרו אופנת הוט קוטור, ביניהם "שאנל", " סקיאפרלי" ו"בלנסיאגה", ששעריהם נסגרו בשנות המלחמה.
לקוחות פרטיים נעלמו והמכירות העולמיות פסקו. הנאצים חשקו להעביר את בתי הקוטור לברלין, מהלך שנקטע לאחר שלוסיאן ללון, שכיהן אז כנשיא ה"שאמברה סיניקל דה לה הוט קוטור" (מעין ארגון גג של בתי התפירה העילית ובית ספר לאופנה) התנגד ואמר: "הוט קוטור זה בפריז או בשום מקום אחר בעולם".
תעשיית האופנה נחלצה מהמשבר והחלה פורחת, ושמות כמו כריסטובל בלנסיאגה, פייר בלמן, ז'אק פאט והובר דה ג'יבנשי בפריז ונורמן הארטנל והארדי אמיס בלונדון, היו הכוכבים החדשים בשמי ההוט קוטור.
שנה לאחר הפסקת האש, התקבצו מספר מעצבי הוט קוטור להצגת התערוכה הנודדת "תיאטרון האופנה", בה הוצגו קרוב ל-200 בובות מיניאטוריות לבושות בבגדי הוט קוטור שעוצבו על ידי אמנים ככריסטיאן ברארד וז'אן קוקטו. התערוכה הוצגה לראשונה ב-25 במרס 1945 ונדדה בארצות הברית, בבריטניה ובארצות סקנדינביה, כדי לאסוף כספים לקורבנות המלחמה ולקדם את האופנה הצרפתית.
60 שנה חלפו מאז ימי "המראה החדש", ונכון להיום עתיד ההוט קוטור לוט בערפל. נכון, ג'ון גליאנו עדיין חוגג על הפודיום פעמיים בשנה לקול צהלות ההמון וגם בישראל ישנם בודדים כמו מירה צבילינגר, שי שלום או גדעון אוברזון, שמעצבים חלומות למאיון העליון בזמן שההמון מתלבש בג'ינס ובחולצת טי, אבל בהחלט אפשר לומר שהנה חלפה לה תהילת עולם.
לזכר אותם ימים של הוד והדר, לפניכם הצצה אל חמישה בתי אופנה, שממשיכים גם היום את מסורת תפירת העילית. חלק גדול מהיצירות שלהם, יש להניח, ייארזו בסוף התצוגה בניירות ובבדי משי לבנים וימוספרו בארכיון החברה עד לרטרוספקטיבה הבאה.
כריסטיאן דיור היה בנם הצעיר של מוריס דיור, בעל בית חרושת לדשן ולכימיקלים, ולמדליין מרטין, אשתו האהובה. מגיל 15 התחנך כריסטיאן במשך חמש שנים בבית ספר למדעי המדינה, לאחר שהוריו ייעדו לו קריירה כדיפלומט.
הוא, מצדו, התעניין באמנות. בשנת 1928, כשהיה בן 23 בלבד , לווה כסף מאביו ופתח גלריה קטנה בפריז, שם הציג ומכר יצירות של אמנים כמו פאבלו פיקאסו ומקס ג'קוב.
שלוש שנים לאחר מכן נסגרה הגלריה בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשפחה. לפרנסתו החל דיור הצעיר לצייר סקיצות עבור בתי אופנת עילית כמו "רוברט פיגה" ו"לוסיאן ללון", שם עבד לצד פייר בלמן. בדצמבר 1946 הוא פתח את בית האופנה שלו באבניו מונטן מספר 30 בפריז , ובפברואר שלאחר מכן הציג את קולקציית הביכורים שלו, שזכתה לכינוי "המראה החדש".
אלה היו ימי הזוהר של דיור. הוא הוכרז כיוצר האופנה הבולט בדורו, וסביבו החלה מתקבצת עדת מעריצים ולקוחות נאמנות כמו ריטה הייוורת, שרכשה אצלו את השמלה שלבשה לפרמיירה של סרטה "גילדה", והבלרינה , מרגוט פונטיין, שקנתה אצלו חליפות. דיור החזיר את ההוט קוטור של פריז למפה והלקוחות מארצות הברית החלו נוהרים אליה בשנית.
באוקטובר 1957, עשור בלבד לאחר שהשיק את בית האופנה על שמו, נפטר מיסייה דיור מהתקף לב במהלך חופשה בעיר הנופש מונטקטיני, והוא רק בן 52. היו שטענו כי חטף את ההתקף לאחר שעצם דג נתקעה בגרונו; מגזין ה"טיים" פרסם כי נפטר לאחר ששיחק בקלפים והשמועות בפריז החלו לצבור תאוצה. אשת החברה וידידתו הקרובה, הברונית אלקסיס פון רוזנברג, שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, סיפרה כי דיור התמוטט לאחר שקיים יחסי מין עם שני גברים צעירים.
העיר פריז היתה אבלה וחפוית ראש, אבל התאוששה במהירות. את מקומו של דיור תפס עוזרו הצעיר, נער מבויש בן 21 שענה לשם איב סאן לורן. זמן קצר לאחר מכן הוא גויס למלחמה נגד אלג'יריה ומאז לא שב אל עצמו, מנטאלית כמובן. ברבות השנים תפסו את כס מעצב החברה מארק בוהן וג'יאנפרנקו פרה, שהלך לעולמו ביוני האחרון. מזה עשור משמש המעצב הבריטי ג'ון גליאנו כמנהל האמנותי של בית האופנה, והוא הפך אותו לאימפריה מובילה ונוצצת שמגלגלת מיליארדים.
הרבה לפני שהמחתרת הבאסקית הטמינה פצצות ברחבי ספרד, התפרסמו הבאסקים בזכות בן המחוז המוכשר והמפורסם שלהם - כריסטובל בלנסיאגה. הוא נולד בשנת 1895 ליד סן סבסטיאן שבספרד, שם פתח כבר בתחילת שנות ה-20 שלו בוטיק ראשון, שעם השנים הסתעף לסניפים במדריד ובברצלונה.
בלנסיאגה היה חביב האריסטוקרטיה הספרדית ומשפחת המלוכה הלכה שבי אחריו. אך עם פריצת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, הוא סגר את חנויותיו ועבר לפריז, שם השיק באוגוסט 1937 בוטיק רחב ידיים בבית מס' 10 באבניו ג'ורג' החמישי, לא רחוק משדרות השאנז אליזה.
"רק בלנסיאגה הוא קוטורייר אמיתי", נהגה לומר מדמואזל שאנל, השכנה מהשדרה ליד. "רק הוא יכול לגזור בד, לאסוף אותו ולתפור אותו בידיו שלו. האחרים הם לא יותר מאשר שרטטים". "תפירה עילית היא כמו תזמורת", הוסיף בשעתו הקולגה כריסטיאן דיור, "ובלנסיאגה הוא המנצח, המוביל. כל היתר הם רק מוזיקאים, עוקבים אחרי הכיוונים שהוא מעניק לנו".
הצלחתו של בלנסיאגה נסקה לגבהים שטרם ידעה פריז. נשים מכל רחבי אירופה עשו את דרכן אל הסטודיו שלו, גם במהלך המלחמה, כדי לרכוש מעיצוביו: נקיים, ליניאריים, חדים ומתוחכמים. בין לקוחותיו המפורסמות היו אייקון האופנה והסופרת פאולין דה רוטשילד, אספנית האמנות באני מלון, הנסיכה מרלה אגנלי, הסופרת המקסיקנית גלוריה גינס וז'קלין קנדי, האישה הראשונה של ארצות הברית. "ארכיטקט האופנה" הן קראו לו.
בשנת 1968 פרש בלנסיאגה מבית האופנה בעקבות משבר אישי. היתה זו גם השנה בה עיצב את מדי הדיילות של "אייר פראנס". ארבע שנים לאחר מכן, בגיל 77, הוא נפטר בבית חולים בוולנסיה, ספרד.
בית האופנה שקע למצולות וקם לתחייה עם רכישתו על ידי קבוצת "גוצ'י גרופ" (PPR). ב-18 באוקטובר 1998 הוצגה בפריז קולקציית אביב-קיץ של המותג שעוצבה על ידי המעצב הצעיר והחדש של בית האופנה, ניקולא גסקייה, אז בן 27.
חודשים ספורים אחרי תצוגת הביכורים שלו הפך גסקייה לאחד המעצבים הבולטים בדורו, וכיום הוא מסומן יחד עם אלבר אלבז ב"לנוון" ומארק ג'ייקובס ב"לואי ויטון", כאחד משלושת המעצבים החשובים בעולם.
הובר דה ג'יבנשי או בשמו המלא, הרוזן הובר ג'יימס מרסל טאפין דה ג'יבנשי, נולד למשפחת אצולה צרפתית לפני 80 שנה בדיוק. את צעדיו הראשונים בעולם האופנה עשה בשנת 45' כאסיסטנט בבית האופנה של ז'אק פאט, אחד משלושת מעצבי ההוט קוטור החשובים באותם ימים. בהמשך עבד עם לוסיאן ללון ופייר בלמן, ובין השנים 1951-1947 עבד עבור המעצבת הסוריאליסטית אלזה סקיאפרלי.
שנה לאחר מכן, הקים ג'יבנשי את בית האופנה הנושא את שמו. שם קולקציית הביכורים שלו נקראה "בטינה גרזיאני", על שם דוגמנית העל הנודעת באותם ימים סימון מישלן בודין גרזיאני. הוא היה אז בן 25 בלבד, המעצב הצעיר ביותר בסצנה הפריזאית.
שנה לאחר מכן הוזמן ג'יבנשי לעצב את התלבושות לסרט הקולנוע "סברינה", שם פגש לראשונה את מי שתהיה בעתיד הדמות המזוהה ביותר עם המותג שלו - השחקנית אודרי הפבורן. אחת השמלות הנודעות בעיצובו ליוותה אותה בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני", שמלה שעד היום זוכה לאדפטציות וגרסאות שונות בידי מעצבי אופנה רבים. גם הבושם הראשון שהפיק ג'יבנשי,L'Interdit and Le de Givenchy יוצר בהשראתה של השחקנית הצעירה.
לג'יבנשי לא חסרו לקוחות נודעות שהתדפקו על דלתו: הנסיכה גרייס קלי, ז'קלין קנדי, הדוכסית מווינדזור ווליס סימפסון ואשת החברה מונה פון ביסמרק - כולן זרמו לאטלייה בפריז להתהדר בשמלות הערב המרהיבות שניפק. פשוטות העם הסתפקו בקו הפרט א- פורטה שהשיק בשנת 1968.
אלא שבשנת 1995, אחרי ששימש 43 שנה כמעצב הבית, פרש ג'יבנשי מתפקידו. בית האופנה נרכש תמורת 180 מיליון דולר על ידי תאגיד האופנה והמותרות LVMH ואת תפקיד מעצב המותג מילא צעיר בריטי ואקסצנטרי בשם ג'ון גליאנו. האחרון פינה את מקומו בבית האופנה כעבור שנה וחצי בלבד, לטובת מעצב בריטי צעיר ואלמוני אחר בשם אלכסנדר מקווין.
במרס2001 עזב גם מקווין את הבית ואת מקומו תפס מעצב בריטי נוסף - ג'וליאן מקדונלד, שלימים כונה "הפרח של עולם האופנה". גם הוא לא שרד שם ומשנת 2005 ואילך מושך בחוטי התפירה של בית האופנה המעצב האיטלקי ריקרדו טישי. למיסייה ג'יבנשי אנחנו מאחלים אריכות ימים.
ביחס לשאר בתי האופנה שייצרו אופנת הוט קוטור, זה של פייר בלמן הוא הפחות מפורסם, וחבל. בלמן, שנפטר ביוני 1982 בגיל 68, היה אחד המעצבים המקוריים והמעניינים בזמנו, שיצר עיצובים אלגנטיים ומתוחכמים.
"אופנה היא ארכיטקטורה של התנועה", נהג לומר. הוא נולד וגדל בצרפת. אביו, שהיה איש עסקים, נפטר כשהיה בן שבע והשאיר אותו עם אמו, שניהלה בוטיק אופנה יחד עם אחותה.
לאחר שלמד אמנות ב"בוזאר" שבפריז, הוא החל לעבוד אצל מעצב האופנה אדוארד מולינקס בין השנים 1939-1934. בסוף מלחמת העולם השנייה הצטרף בלמן לבית האופנה של לוסיאן ללון, וב-1945, שנה לאחר מכן, פתח בוטיק עצמאי הנושא את שמו.
אופנה לא היתה עיסוקו היחיד. משנת 1947 הוא ייצר בשמים כמו "Jolie Madame" ,"Vent Vert" ועוד . עם לקוחותיו הנודעות נמנו השחקניות בריז'יט בארדו, רות פורד, קתרין הפבורן והזמרת והרקדנית ג'וזפין בייקר.
לאחר מותו של בלמן מילא את מקומו בן זוגו אריק מורטנזן, שהח(יק במושכות החברה עד שנת 1990. למשך שנתיים עיצב עבור המותג המעצב הרבה פייר ומשנת 1993 ועד 2002 שימש אוסקר דה לה רנטה כמנהלו האמנותי של בית האופנה. חיבור זה ארך שנים רבות בשל ההתאמה בין טעמו האישי של דה לה רנטה לסגנון המותג - אלגנטיות פשוטה החוברת אל מסורת רבת שנים.
בשנת 2003, עם כניסתו של לורן מרסייה לבית האופנה, ניסו קברניטי החברה לרענן את קו ההוט קוטור. קולקציית הביכורים של מרסייה השווייצרי הציגה שפה חדשה של תפירה עילית, על ידי שילובי צבעים מתוחכמים ומשחקי גזרות. למשל, מכנסי אורגנזה ורודים עם עליונית שחורה בעלת צווארון שיפון גבוה, שמלת מיני שהיתה אינטרפרטציה לקימונו יפני מסורתי ושמלת סטרפלס בגון נחושת מטאלי, המנותקת מצווארונה - פריטים שנכשלו מסחרית והובילו מאז את מרסייה ללכת על בטוח ולשקוע אל פיהוק מתמשך.
כשמעצבי התלבושות של הסרט "המלכה" ביקשו להרכיב לשחקנית הלן מירן קולקציה שתייצג את דמותה, הם לא היססו לגשת לבית האופנה הוותיק של סר הארדי אמיס הבריטי, שם רוכשת המלכה אליזבת השנייה פריטים להעשרת הגרדרובה המשעממת שלה.
"אני לא חושב שהמלכה מרגישה שבגדים מלאי שיק הם ידידותיים", סיפר אמיס בריאיון עבר. "המלכה תמיד מרגישה שהיא צריכה להתלבש לכבוד המעמד אליו היא מוזמנת - לרוב מול קהל מהמעמד הבינוני, שלפניו היא רוצה להיראות נחמדה".
אמיס , שנפטר לפני ארבע שנים בשיבה טובה, הקים בשנת 1945 את האטלייה שלו ברחוב החייטים הנודע בלונדון, סביל רו מס' 14. הוא היה אז בן 36, נתון לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבשנות המלחמה הארוכות הוא שימש כקצין בכיר שהכשיר פליטים בלגים כנגד הנאצים. כך נגזלו ממנו לפחות שש-שבע שנים בהן יכול היה ליצור, כשם שעשו רוב אחיו למקצוע מעברה השני של תעלת למאנש, כשהמשיכו לעבוד באופן רציף בזמן המלחמה.
"הארדי אמיס" הוא בית אופנה שהקפיד לשמור על קו שמרני ומאופק. אך עם מותו של אמיס, חלו בו שינויים מרעננים. לאחרונה אף הושקה חנות שנייה של המותג ברובע גינזה היוקרתי בטוקיו, עבור צעיריה המעודכנים של העיר.
אל חדר העיצוב הונחת המעצב הצעיר איאן גרלאנט, שמצליח בעדינות להפוך את המותג לכזה שגם סלבריטאיות בריטיות צעירות, כמו שילפה שטי ההודית או ויקטוריה בקהאם, וגם בריטיות עשירות ושחצניות מזדהות איתו. כי כשזה מגיע לבריטניה - תרבות המעמדות עדיין מוצאת את דרכה החוצה, גם כשמדובר רק בבגדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
