לא הרבה, אבל הרבה טוב
בלה צ'אמפה, הטאפאס בר הציוני הראשון, אין תפריט מגוון ותפאורה נוצצת. אבל כל מה שיש - מהנקניקים ועד לקאווה - הוא פשוט בול פגיעה. עמית אהרנסון דורש מכם ללכת לשם
שוק המסעדות והעסקים מתחום האוכל בעיר הוא ללא ספק אחד המופרעים והבלתי ניתנים לצפייה בעולם – אפילו יותר מהבורסה המקומית.
לכן, כשבוחנים את נתוני הפתיחה של "לה צ'אמפה", הטאפאס בר האמיתי הראשון בעיר, אפשר לחשוד שמדובר בניסיון התאבדות כלכלי/ יזמי של ממש. כי אין במקום הזה אפילו לא את הניסיון הקל שבקלים להתחנף לקהל המקומי, להרכיב מנות ענקיות שיהיו נעימות יותר לחך (ולעין) של הישראלי הממוצע, או לעגל פינות.
אין כמעט כיסאות (בהתחלה לא היו בכלל, בביקור השני כבר היו כמה), אין אינטימיות של ממש (אלא אינטראקציה מתבקשת, כפוייה אך הכרחית - בין המבלים) ואין את "קול העם". בשביל להרים מקום כזה סתם תעוזה לא מספיקה.
בשביל זה צריך את מה שקוראים בספרדית "קאהונס" – ובעברית לא מתחסדת: ביצים. זה בדיוק מה שיש לגיא שבח, האיש שמאחורי המקום הזה.
את כל מה שיש בלה-צ'אמפה, אבל בדיוק את אותם דברים ממש, אפשר למצוא בכל טאפאס בר בברצלונה, מדריד או כל עיר אחרת בספרד.
שם, מתחת לכל אבן שתהפוך תמצא עסק קטן שמוכר קצת נקניקים טובים, כמה מנות על בסיס לחם ואלכוהול משובח. כאן, בלבנט, המקום הראשון מהסוג הזה הוא אירוע של ממש.
בלה-צ'אמפה אין תפריט, אבל הוא גם לא ממש הכרחי. כמעט כל מה שיש כאן לאכול יקרוץ לכם מעבר לדלפק ברגע שתעברו את המפתן.
מה שיש הם בעיקר נקניקים נפלאים, ובראשם החמון שמגיע בייבוא אישי מספרד. זהו אמנם לא החמון מהאיכות הגבוהה ביותר, אך הוא עדיין מצוין, במיוחד בהתחשב במחיר הנעים של 18 שקל לצלוחית.
אפשר למצוא
אחרי הנקניקים אפשר לעבור לשורה ארוכה של מטעמים בשריים קטנים (גם הם תוצרת אלן טלמור): המבורגר אנדלוסי קומפקטי ונהדר (16 שקל), לומיטו – לחמנייה גדושה בפרוסות עסיסיות של בשר חזיר (17 שקל), צ'וריסו (19) ואפילו מורסייה, נקניקיית הדם הספרדית (לא ליפי הנפש – 22 שקל).
לצדם אפשר לדגום את התוספת הקלאסית, פטטאס בראבאס (קוביות תפוחי אדמה מטוגנים עם קצת רוטב עגבניות ורוטב שום – 14 שקל), או קרוקטים של תפוחי אדמה בשלל מילויים. אמרנו – לא הרבה, אבל הרבה טוב.
את כל הטוב הזה מורידים לקיבה בליווי אחד מסוגי הקאווה המצטיינים שבעלי המקום מייבאים לארץ בעצמם בעצמם, מה שמאפשר להם להגיש לכם בקבוק במחירים שנעים בין 59 ל-74 שקל לבקבוק.
יש קאווה ברוט (יבשה) ברוט-נטור (יבשה במיוחד), רוזה וסמי סקו – כולן מתאימות לאוכל כאן יותר מכל יין או בירה. את שני האחרונים אגב, לא תמצאו פה. יש רק קאווה. כן, אפילו לא קולה. ביצים, כבר אמרנו?
למרות כל המחמאות, בל נשכח שבביקורת עסקינן. אז כמה הערות, אם יורשה. הלחם שמוגש כאן בינתיים פשוט אינו מספיק טוב. פאן טומאט, אותו לחם פשוט עם עגבניות (הבסיס לכל ארוחת טאפאס), חייב להיות עשוי מלחם עבה, קשה ויבש, שיכול לספוג לתוכו את עסיס העגבניות מבלי להפוך סמרטוטי.
כאן הפכו את המנה לסוג של ברוסקטה, עם פרוסות עגולות ודקות של לחם קלוי, שפשוט לא מחזיקות כבסיס לנקניקים המשובחים. לשמחתנו, העניין הבעייתי לא נעלם מעיניהם של בעלי המקום, שהבטיחו כי הם נמצאים בימים אלה בתהליכי חיפוש אחר הלחם המתאים.
בעייה קטנה נוספת (יודעים מה? קטנה ממש. למעשה, בעיונת) נעוצה בעובדה שאין בלה-צ'אמפה שום דבר שמקורו מן הים. לא שרימפס בשום ושמן זית, לא קלאמרי צרובים או מטוגנים, לא סרדינים כבושים ולא פלפלים קלויים ממולאים בסלט חריף של טונה או בקלה (טאפאס ספרדי קלאסי).
גם בלי פירות ים, לה-צ'אמפה היא פשוט חמד של מקום. אחר מכל דבר, מרגש, ובעיקר כל כך כיפי. אז יאללה, צאו לדרך. אמנם סביר להניח שיותר קל ללכת לברצלונה ברגל מאש למצוא חנייה באזור נחלת בנימין, אבל היי – לפחות לא צריך דרכון, ולה-צ'אמפה שווה את המאמץ. בענק.
לה-צ'אמפה, קאסה דל קאווה
נחלת בנימין 52 (ליד פינת רוטשילד), 2008636 – 077
פתוח: שבת עד חמישי מ-17:00 (עד לקוח אחרון), בשישי מ-14:00.
לוק: נאמן למקור, כולל הכל: מפיות ובדלי סיגריות על הרצפה (לא, לא כי לא ניקו, נודניקים. ככה זה אמור להיות), אריחי חרסינה על הקירות וכוסות קאווה נמוכות ורחבות, שממולאות עד השפה.
פלוס: אין עוד מקומות כאלה. יש אלי אולי, יש טאפאו, יש הרבה מקומות עם טאפאס בתפריט. אבל אין עוד מקום כל כך אותנטי ולא פלצני.
מינוס: אין הרבה. אמרנו שדרוש שיפור בלחם ואולי קצת הרחבה בתפריט. כאן הסתיימו טענותינו.
שירות: לא ממש רלוונטי. מזמינים מהדלפק, מקבלים את הצלחת ונודדים לעמדה שבה חושקים. בעיקר בעמידה, כבר אמרנו?
מאפרות: מותר לעשן.
אז כן או לא: קלארו קה סי (או בתרגום חופשי: ברור שכן).
לה-צ'אמפה, קאסה דל קאווה
נחלת בנימין 52 (ליד פינת רוטשילד), 2008636 – 077
נא להמתין לטעינת התגובות
