מיקס אנד מאץ'
במגזין "מותק" מנסים להפריך (או לאשש) את המיתוסים הקשורים בהרגלי השתייה של בנות. חיליק גורפינקל גילה המוני בנות שמורידות צ'ייסרים ובוחרות בסאוור. לצערנו, גם הן דבקות במשקאות אנרגיה
הלכו והביאו. את היין שמו לפני זוגתי, ואת הוויסקי לפניי. אני עדיין זוכר את חיוך המבוכה כשהחלפנו את הכוסות בינינו. מאז, כאמור, עברו המון שנים. עכשיו כבר שנינו לוקחים וויסקי. או בקבוק יין.
ביקשו ממני לכתוב כתבה בנושא "מה בנות שותות". אני שותה ותיק, אז הסכמתי. אבל התרעתי מראש: לדעתי אין כאן קייס, אמרתי.
נדמה לי שכולכן מכירות את המיתוסים. בנות לא שותות. בנות שותות רק קצת. בנות שותות רק בחתונות. וודקה רד-בול. יין לבן. קוקטיילים עם מטריות. קוסמופוליטן. טקילה סאנרייז. אורגזמה. סקס און דה ביץ'. ייגרמייסטר. דיאט קולה. דיאט קולה. דיאט קולה. הכל נכון. כלום לא נכון.
לקחתי בייביסיטר (בירה וייגר מייסטר), והתכוננתי ללכת לטמפטיישן, בר רציני במשולש אלנבי. בדרך עוד הספקתי להציץ בבריו 66, בר שכונתי קטן ברחוב יהודה מכבי בצפון תל אביב. הבנות מחזיקות ביד יין אדום ובירות. גדולות. בהמנזר (גם הוא באלנבי), מעוזם של הבוהמיינים הצעירים, שתו כולם בירות גדולות. בנים, בנות, צעירים ומבוגרות.
בטמפטיישן פגשתי את אילן ואת מקס לומדיקו. זה שמו. שני ברמנים עם קילומטרז' מרשים במיוחד, שאת רובו ככולו עשו ברדיוס של 100 מ' ברחוב אלנבי: האחד ג'ואיס בר הקשוח (שניהם), השני דרים בר. אילן כיהן גם באברקסס, מקום רציני במיוחד ברחוב לילינבלום. אילן בן 40, מקס בן 34. לא ילדים. יותר מעשר שנים מאחורי הבר.
"אין לך סיפור", חרצו שניהם משפט בתוך עשר שניות. "מה אתה שותה?". לקחתי בירה, התאפקתי לא לשים לידה גם וויסקי קטן, והתחלתי לחטט. "בכל זאת?". "אולי לפני עשר שנים זה היה נכון", הסבירו. "קוקטיילים על בסיס שמנת ("אייריש קרים?", אני שואל. "כן, כאלה", הם מהנהנים) נעלמו מכאן מזמן, ומטריות לא ראינו בחיים שלנו".
מטריות הן הקישוטים המצחיקים הקטנים האלה, המתנוססים מעל המשקאות בצבעים של חולצות גלישה שלקחו טריפ. זה בא עם דובדבן, פלח אננס וסוכר על שפת הכוס. נו, לא ראיתם את הסרט קוקטייל עם טום קרוז? אז זהו, נראה שלא.
גם אילן וגם מקס מתעקשים שבנות שותות היום בדיוק מה ששותים הבנים. בירה, וודקה, ערק (וואללה? וואללה), וויסקי, הכל. "הבדל יחידי, אולי", הם מסכימים לרכך קצת אחרי חמש דקות, "הוא שבנות מזמינות יותר סאוורים - קוקטיילים עם לימון. וויסקי סאוור, מידורי (מין ליקר מלונים יפני) סאוור, וודקה סאוור וכדומה. לפני ארבע-חמש שנים עוד יכולת לראות גם קוקטיילים על בסיס שמנת, אבל זהו". "וודקה רד-בול?", אני מנסה. "אה, כן, אבל זה כולם, בנים בנות.
מקס לומדיקו, מוצא איטלקי כמובן, הוא בחור חביב להפליא, חייכן ונעים הליכות. למד מלונאות, בעל תואר בארכיאולוגיה. מה הוא חוקר, אני תוהה, את תולדות הבירה? על החולצה שלו כתוב בפונט של וולט דיסני: Malt Whisky. הוא רוקח בעצמו ליקר משונים וטעימים להפליא כמו ליקר קינמון, תבלינים, צ'ילי ואפילו ארטישוק. הוא מזמין אותי לטעום וזה מצוין אפילו לאיש וויסקי ובירה כמוני.
"אולי זה מה שהן שותות?", אני מנסה. "גם זה, גם זה". "אז אולי בנות שותות פחות?". "חבל לך על הזמן. יש פה בנות שמפרקות ארבע בירות וארבעה צ'ייסרים (כוסיות קטנטנות לחיזוק האישיות ליד הבירה) של ג'יימסון (וויסקי אירי עדין במיוחד ואחד המשקאות הכי פופולריים בישראל, למי שלא היתה איתנו באלף הנוכחי) בתוך חצי שעה".
"כמה בנות באות לכאן?", עוד דקה אני מתייאש. "בדיוק כמו הבנים. חצי-חצי". "למה הן באות?", אני משנה גישה. "אני לא מבין את השאלה", מקס מיתמם. "זה פיק-אפ בר?", אני נאלץ. "זה בר". הוא עונה לי דיפלומטית. אני מביט סביבי, הוא צודק. אנשים באים לשתות כאן. מה הם יעשו אחר כך לא מעניין אף אחד, בטח לא את מקס. "עזוב אותך", מתערב אילן, קוקו שחור, שרירי זרוע מפותחים במיוחד וחולצה שחורה כמו שמקובל. "עזוב אותך, זה הכל אותו דבר".
"זה הג'יימסון שעשה לבנות לשתות כמו בנים, או שזו תיאוריה שלי?". "שלך", הוא צוחק. "זה באמת הביא יותר בנות לשתות וויסקי, אבל העולם השתנה. מאות ואלפי בנות עושות קורס ברמנים. רובן לא יגיעו אל מאחורי הבר, אבל הן לומדות לשתות ומלמדות את החברות שלהן. אתה שבוי בקונספציות של פעם".
לא שבוי בכלום, סתם יש לי כתבה לכתוב. "ודע לך", מוסיף אילן, "שבנות גם יודעות לשתות יותר טוב מבנים. בנים לא יודעים מתי להפסיק והם אלה שמתבזים בסוף הרבה פעמים".
עכשיו כבר עשר ורבע, מה שאומר שהלקוחות הראשונים מגיעים. זה "ליידיז נייט", שאין פירושו שלי אסור להיכנס אלא שאם את בת, תקבלי משקה אחד נוסף על חשבון הבית על כל משקה שתזמיני.
יום ראשון בשבוע הוא יום קשה וצריך למשוך קהל, והנה ראו נא את מי מושכים - את הבנות.
אורית ואסנת נכנסות. אחיות, לומדות בשנקר. אורית,27, מזמינה באד אפל, שנאפס תפוחים גרמני בחוזק של 41 אחוז, עם... רד-בול. אסנת ,25, לוקחת כוס יין לבן. היא אפילו לא יודעת איזה.
"מה שמקס נותן לי", היא אומרת. הן קבועות כאן. אם היא היתה צריכה לדייק בהזמנה, זה היה אמרלד ריזלינג. אני נרגע. תיאוריות לחוד ומציאות לחוד. הן שונאות בירה וויסקי. "אבל חברה הכי טובה שלי שותה הייניקן וצ'ייסרים של ג'יימסון", מספרת לי אורית והורסת במחי יד את רבע התיאוריה הישנה שקמה לתחייה אל מול עיניי המטושטשות.
במסיבת הרווקות למעלה יורדות הבנות על בקבוק שלם של פידג' - מין ליקר תאנים גרמני. אז בנות אוהבות משקאות של נאצים, אני מנסה רעיון חדש. "וואללה", מתלהב מקס מהשטות שלי. "תראה מה מצויר על הבקבוק של הבאד אפל", הוא מראה לי. רכבת.
עד סוף הערב כל אחת תשתה ארבעה משקאות, הן מספרות לי. טוב, הרי כל משקה שני הוא על חשבון הבית. לא, הן מסבירות, אם זה היה ערב רגיל הן היו שותות שלושה, לא הרבה פחות. בבית יש להן תמיד בקבוק כזה של שנאפס תפוחים. הן גרות יחד ויוצאות לבר פעמיים בשבוע בערך. "בשביל לשתות, לא בשביל למצוא חתן", נוזפת בי אורית על החטטנות. צודקת.
מה שותות בנות? אני מנסה לחלץ מהן הצהרות כלליות."סאוורים", עונות שתיהן. בדיוק מה שמקס ואילן אמרו לפני חצי שעה. אני יוצא אל הלילה השחור עמוס תובנות ואלכוהול.
למחרת אני פוגש את שירי קצב. שירי היא בעליהן הגאה של שני מוסדות. הראשון - אלקלעי, אחד מבתי הקפה הכי מצליחים בצפון תל אביב ובעצם אולי גם בעיר כולה או אפילו בארץ; השני - בית קפה שבאחרונה התווסף אליו בר יין מצליח לא פחות, ושמו אלקלעי, אותו שם בדיוק (על שמו של הרחוב הצפון תל אביבי שבו שוכן המקום המקורי), הפעם ברחובות.
קצב הרבה יותר נחרצת: 70 אחוז שותות דיאט קולה, היא קובעת, ומי ששותה אלכוהול תשתה כמעט תמיד בירה בהירה (הייניקן או בקס, במקרה של המקומות שלה) ולא כהה (גולדסטאר, טובורג, שלא לדבר על הגינס השחורה והמרירה).
אצלה כבר לא מבקשים אמרלד ריזלינג אמנם, וגם אין, אבל מאז הכניסה לתפריט את הלמברוסקו - יין איטלקי מבעבע ומתקתק, ועוד בגרסת הרוזה הוורודה שלו - הפך המרענן הרשמי של צפון איטליה ללהיט ענקי בקרב לקוחותיה ממין נקבה, בעיקר אם היא צעירה.
"הכל נכון", אומרת קצב. "בנות אף פעם לא ישתו קולה, אלא דיאט קולה, יבקשו סלט, לא ישתו צ'ייסרים של ויסקי אחד אחרי השני ובכלל". ואז היא מסייגת: "ברחובות הבנות מפרקות בירה אחרי בירה, אבל תמיד בהירה. בכל זאת, יש גבול. יש שם תרבות שתייה נהדרת", היא מפתיעה אותי.
בבית אני מוזג לי ולאשתי כוס וויסקי. סינגל מאלט עמוס ניחוחות עשן וזפת. "נו", היא שואלת, "מה למדת?". "שכיף לי שאני איתך. לפחות אני יודע שיש לי עם מי לשתות, ועוד את מה שאני אוהב. וזה לא מעט". לחיים, בנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
