עושים שכונה
אופנת הרחוב עברה דרך ארוכה מאז ביבי הפאנק של לונדון ומאז שההיפ הופ השתלט על המיינסטרים. מצד שני, לא כל מי שמנסה למכור לכם את הסטריט יודע על מה הוא מדבר. אז איך מבדילים בין פארש לדבר האמיתי? הנה כמה הסברים
בבית הכלבו "מארוי", אחד ממקדשי השופינג ברובע שיבויה המרכזי, מטפסים אחוזי ההנחה לכדי 70. הזדמנות טובה לשוב אל דוכנו של המעצב היפני הצעיר טאקויה אנג'לבקומה השביעית. בעבודתו הוא משלב בין הסגנון של ילדי הפאנק המקומיים לבין מסורת רבת שנים.
גאיג'ין, זר ביפנית, לא יבין זאת. גם מקומיים קצת מעוותים את פניהם כשהם עוברים מול הנקודה של אנג'ל, שבה ישוב מוכר על מחצלת טאטאמי מסורתית עם ראסטות צבעוניות בשיער, פירסינג בשפה התחתונה, חלוק קימונו צבעוני וכפפות ויניל שחורות.
אמנם באותו שבוע יצא לאור הספר המצליח "פרוטס", שהציג לעולם את צעירי טוקיו הכה מעודכנים, אבל ההלם בהחלט מובן. לא בכל יום נתקלים בחולצת כותנה שחורה ועליה הדפס זרחני של שתי גולגולות מלפנים ומאחור, שבצדה השמאלי רוכסן פלסטיק אדום המתחבר אל צווארון גולף מוויניל בצבע שחור הנסגר על ידי ארבעה לחצני מתכת.
השרוולים, עם קפל באזור המרפק היוצר מעין שפיץ, ממשיכים עד למרכז כפות הידיים ומסתיימים בצורת תלתן. גם הם עשויים ויניל שחור. רוכסן דק באורך 15 סנטימטר היוצא מפרק כף היד פנימה חושף בטנת סאטן בצבע ירוק רעל, המתחברת בהמשך אל שארית קימונו יפני ישן. לשרוול ישנם עוד שני כפתורים גדולים, המאפשרים את קיפולו. שלא יפריע לצ'ופסטיקס כנראה.
השעטנז של אנג'ל הוא מראה מצוינת לאבולוציה של הסטריט וויר - אופנת הרחוב - מאז סוף שנות השבעים: מסגנון שקושר אוטומטית להיפ הופ ולפאנק ולסקייטרים, כמרכיב מהותי בזהותן של תת תרבויות, למשהו שהדיוטות יזהו כאופנת קז'ואל ושמביני עניין ייאלצו להודות שזה אחד המושגים הכי חמקמקים בעולם האופנה.
כולם רוצים נתח בשוק שמגלגל מאות מיליוני דולרים בשנה, החל בבלגי הנחשב ראף סימונסאו במותג "A Bathing Ape", שנהגה בחשיבות וביראת קודש בפי מי שמגדירים את מקומם בחברה, דרך שרוכים של סניקרס ממהדורה מוגבלת ועד לקונגלומרט "דיזל" שהקים רנצו רוסו "בעבודה קשה ובשתי ידיים" והגופיות הצבעוניות הזרוקות באגביות על המדפים העמוסים של TNT. כולם לוקחים חלק בקרב הרחוב על לבו של הצרכן, שבסופו של יום ניצב נבוך מול ארון הבגדים המדולדל שלו. עבורו, מכנסי ג'ינס וחולצת טי מהוהה מפוקס זה אופנת רחוב.
עבור הבן שלכם בן ה-14 מדובר במכנסי באגי רחבים, בכובע הפוך על הראש ובסקייטבורד מתחת לרגליים.
אם הכל הולך באופנת רחוב, מה שבאמת מעניין בה, מה שמבדיל בין יצירתיות פנטסטית לעשייה בנאלית, זה הפרשנות שהיא מקבלת. זו התפישה שבבסיס ספרו החדש של עיתונאי ויזם האופנה סטיבן ווגל "Street Wear"(הוצאת Thames & Hudson).
"הספר מיועד לתת לקוראים הבחנה של מהי אופנת רחוב בהקשרים הרחבים שלה", הוא מסביר בשיחת טלפון מביתו שבמזרח ברלין. "אני נמנע מלתת לקוראים מידע היכן למצוא אותה או איך ללבוש אותה. במקום זה אני מציג דעות, רעיונות, הצהרות, סיפורים קצרים וראיונות עם יוצרים אינדיבידואלים מרחבי העולם, שנותנים את התמצית של אופנת הרחוב".
המסלול שעשה ווגל בחייו כמו הכשיר אותו לעסוק בנושא. הוא ניגן בלהקת פאנק ומאוחר יותר חבר לקבוצת סקייטרים שאיתה גלש אל הלא נודע. הוא עבד בחנויות סקייט ומוזיקה, ניגן בברים ובמועדונים, וב-2003 עבר לברלין והפך לעורך מגזין בשם "Streetwear Today".בנוסף, הוא חתום כאחד המארגנים של יריד האופנה החשוב "ברד אנד באטר", שמאגד פעמיים בשנה, בברלין ובברצלונה, מותגי סטריט מכל העולם. הספר, אם כך, הוא המשך טבעי.
מהי ההגדרה לאופנת רחוב שליוותה אותך בבחירות המשתתפים בספר?
"לטעמי יש כמה רבדים: החל מתת תרבויות כמו סקייטרים, פאנק, רוק, וגם פופ ארט וגרפיטי למשל. מצד שני, לא התיימרתי לבנות כאן את ההיסטוריה של אופנת הרחוב. זה גם לא מעניין אותי. בחרתי להביא את השמות העכשוויים בז'אנר מהדור שלי".
לפני שמגיעים לשמות עכשוויים, בכל זאת צריך מעט היסטוריה. שתי תופעות חברתיות תרבותיות התבססו באמריקה בשנות השמונים: היפ הופ וסקייטרים, ושתיהן מושלות עד היום בכיפת אופנות הרחוב (מה לעשות, אמריקה היא עדיין המעצמה המשפיעה בעולם).
הפנים של ההיפ הופ היו בעיקר ראפרים, שנצפו בציבור בחליפות טרנינג פסטליות, בסניקרס לבנים ובמעילי קולג' כל אמריקניים. אביזרים ככובעי בארט של "קנגול" ותכשיטי זהב גדולים השלימו את ההופעה של החבר'ה מהשכונות הניו יורקיות. באותה עת, בחוף המערבי, עיצבו אנשי סצנת ההיפ הופ המקומית סגנון קצת שונה. הם קיבלו השראה מאופנת הגנגסטרים של שנות השלושים והארבעים: התכשוט נשמר, אבל הבסיס לבגדים היה בעיקר שחור, על הראש נקשרו מטפחות והמראה הכללי היה מאיים. גנגסטה שיק.
הסקייטרים, צעירים שלא יורדים מהסקייטבורדים שלהם, הגיעו ממקום אחר לגמרי: מתרבות של גולשים. במילים אחרות: ילדים לבנים. עם זאת, הם אימצו בשמחה את חולצות האובר סייז שהיו מזוהות עם עולם ההיפ-הופ. כובעי מצחייה הלכו חזק גם אצל השחורים וגם אצל הלבנים.
מותגי אופנת הרחוב הפציעו במקביל להתבססות שתי התרבויות, כדי לתת מענה אופנתי למתבגרים החדשים שניסו לחקות את המראה של גיבוריהם החדשים של אותה תקופה: ראן DMC, ביסטי בויזומדונה, שהרכיבו מראה ייחודי דרך שילובים יוצאי דופן - אז עוד לא קראו לזה סטיילינג.
באתר יוטיוב ניתן לצפות בקטע משעשע מ-86', שבו הביסטי בויז התארחו בתוכנית של ג' ואן ריוורס, עם השיר "!You Gotta Fight for Your Right -to Party"מאלבום המופת "Licensed to Ill". באותו קטע נראה היטב הקו שאימצו שלושת חברי הלהקה: מראה עירוני לבן עם מוטיבים מסצנת ההיפ הופ כמו כובעי מצחייה, משקפי ווייפארר, שרשראות זהב גדולות עם תליונים של סמלי מכוניות, סניקרס שחוברו אל מכנסי ג'ינס, מעילי עור וחולצות טי עם הדפס גרפי. האחרונות הן הבסיס למותגי סטריט שיבואו לאחר מכן אל העולם.
הביסטי בויז הביאו לקדמת הבמה את מה שמאפיין תת תרבויות כבר משנות השישים: המלתחה באה בצמוד לערכים תרבותיים ומוזיקליים. צלם האופנה החשוב ניק נייט מדגים בספרו "סקינהד" מ-82' את קוד הלבוש הקשוח של הסקינהדס: דגמים ספציפיים של מכנסי ג'ינס של ליווי'ס, לי או רנגלר; חולצות פולו של פרד פרי ונעל "דרבי" או מגפיים עם שמונה עיניים לשרוכים.
בסוף שנות השבעים פשט הפאנק על אופנת הרחוב בבריטניה. על ידי פירוק, חירור וגזירה של פריטים קיימים וחיבורם מחדש הורכבה שפה אופנתית שעד היום מזוהה עם התנגדות למיינסטרים. בשנים האחרונות ניתן למצוא חולצות טי עם הכיתוב "אלוהים נצור את המלכה" ברשתות אירופיות כמו טופשופ או זארה וחצאיות מיני משובצות ב-H&M. פלא שהפאנק מת?!
ההתמסחרות הזו היא שמובילה את ווגל להדגיש בהקדמה לספר שלא כל מה שנלבש ברחוב הוא "אופנת רחוב" אז איך בעצם מזהים אופנת רחוב כשרואים אותה? מה הופך מותג אחד לאותנטי ואחר לסתמי? "זה מאוד קשה", מתפתל ווגל.
"אם לצרכן אין שורשים או עבר בסקייטבורדינג וסנובורדינג, ומצד שני הוא גם חסר עניין במוזיקה או באמנות - יהיה לו קשה להרגיש אם מותג 'סטריט' הוא אכן כזה. זה משהו שאתה מרגיש. אני גם חושב שמי שעושה את הבגדים האלו חייב להגיע מרקע כזה, אחרת זה לא אותנטי".
עדיין , מה הופך מותג ל"סטריט"? נניח, למה מותג חולצות הטי האמריקני "פאקינג אוסום" הוא אופנת רחוב ולא סתם חברה לחולצות טי?
"יש מגוון רחב של חברות אופנה, אבל המשותף לכל המותגים שעליהם כתבתי הוא הרוח האישית. אלו מותגים של DIY - עשה זאת בעצמך - משהו אמנותי ופחות מסחרי שפונה אל שוק הרבה יותר ספציפי ומצומצם".
חוליו בריאן סיסוג'ו מ-"8five2"שבהונג קונג, בוטיק סטריט וויר מהמשפיעים בעולם, מסכים עם ווגל. הכל מבוסס על הרגשה. את החנות הקים ב-2001 לאחר 13 שנה כסקייטר כדי "להפוך לחלק אינטגרלי מחיי הונג קונג ולפתח את תרבות הסקייט בעיר". הוא גם זה שהקים את קבוצת הסקייטרים הראשונה במקום. מאז הוא מלקט את המילה האחרונה במותגי הסטריט, כמו "In4mation" ,"Irons" ו- "Haze", רובם מותגי פרימיום שמיועדים לסקייטרים סופר מעודכנים, שלהגדרתו הם הכוח המניע היום את אופנת הרחוב. המחירים בהתאם.
"בעיני כל מה שנראה טוב ומרגיש טוב הוא אופנת רחוב גם אם זה מותגים כמו פולו, גאפ או סטוסי", הוא מסביר "מצד שני, אם יש מותג שהוא תחת הערך 'אופנת רחוב' והוא לא מרגיש לי כזה - אני לא אתן לו את הקרדיט. לטעמי, אופנת הרחוב שאבה את שורשיה מתרבות הסקייטרים של סוף שנות השמונים - תחילת התשעים. ואם אתה לא סקייטר - יהיה לך מאוד קשה להבין ולהרגיש את זה".
לעומת סיסוג'ו, שמעדיף להישאר קליל כמו סקייטר, יש כאלה שבשבילם העיסוק באופנת רחוב מקדם אג'נדה. המוזיקאי דני קרק, שידוע יותר בתור פילוני משב"ק ס', פועל בשנתיים האחרונות כמעצב-יועץ למותג האופנה הגרמני "Pelle Pelle", שקיים מ-78' ובסיסו בברלין ושטוטגרט. "אני דגיג קטן בעולם האופנה", הוא אומר בצניעות. "נכנסתי לעסק דרך בחור גרמני בשם מורנקו שפגשתי באולפן בג'מייקה. הוא הבעלים של המותג וכשנפגשנו הוא ביקש ממני לעשות לו שיר לחוברת קומיקס שהוא מוציא. עד אז כמוזיקאי, בגדים ואופנה נתפשו בעיני כטרנדים. משהו שרחוק ממני. ופתאום נפל לי האסימון שאופנה זו פורמולה של אמנות, שניתן להעביר דרכה מסרים. אם זה טקסטים מתוך שירים, סלוגנים מתוך גרפיטי מרחובות ג'מייקה".
למשל ?
"סולג'ה".
מה זה?
"סולג'ה זה מהמילה סולג'ר. וזה כאילו סאן אוף ג'ה - חייל של אלוהים. בזמן שחיילים רגילים הורגים עם רובים, אנחנו הורגים עם אהבה".
לפני כחצי שנה השיק פילוני חנות ראשונה למותג בישראל, ברחוב יהודה המכבי בצפון תל אביב, מרחק יריקה מתיכון עירוני ד' היוקרתי ומתחת לביתם של יאפים עם ארנק תפוח. לא פלא שבדומה לשאר מותגי הפרימיום המחירים אינם נמוכים, בסביבות 250 שקל לחולצה. אבל הפריטים באמת מושקעים בפרטים קטנים. למשל, חולצת טי שחורה עם הדפס פויל (הדפס קטיפה) אדום של גולגולת עם הכיתוב "play it loud - music loving brand from hell", חולצות פולו באריגת פסים או בדוגמאות מעוינים, שזוכות לאופי הרחוב בשל גזרתן הרחבה. בחנות גם מבחר מכנסי ג'ינס וברמודות עם בטנות צבעוניות וכיסים פנימיים ומסתוריים. "בשביל הטולה", אומר פילוני בחיוך.
בקולקציית החורף הקרובה ניתן יהיה לחוש בנגיעות מקומיות שהחדיר לקו הגרמני. הוא מציג לי סווטשירט בצבעי רסטה של צהוב, אדום וירוק, על דוגמת קמופלאז' עם הכיתוב "לוחם השלום". "זה לקחת עולם דימויים צבאי ולהלביש עליו סיסמאות של אהבה", הוא מסביר. לדבריו, קטלוג הקומיקס הצבעוני שהשיקה החברה ב"ברד אנד באטר" שהתקיים בתחילת יולי בברצלונה לווה בקונספט שבו חבורת יוצרים מרחבי העולם, בהם גם פילוני, נלחמים נגד כוחות בבל.
"אנחנו נלחמים למען ניצול אנרגיה טבעית", הוא מספר. "עם החוברת הזאת עשינו קמפיין ביריד שנקרא 'גט דה מסג'-מייק לאב' עם בר מיצים אורגני. הסיפור הוא שכדי לנצח את כוחות בבל, על הדמויות לשתות מיצים אורגניים".
זה נשמע נורא בריא וחינוכי. אתה בטוח שהילדים שרוכשים את החולצות הגדולות של המותג יקנו את הדימוי הזה? הם לא מעדיפים חבורות רחוב שחורות שמסניפות קוק בכלים מזהב?
"אנחנו משווקים סגנון חיים חיובי של אוכל, אופנה ומוזיקה, והבגדים הם רק אמצעי למכור אותו. הקהל בארץ לא מודע לדברים האלו. בחו"ל אנשים נכנסים לחנות של 'פלה פלה' בגלל האג'נדה הזאת. בנאדם שנכנס ללוקיישן שלנו מקבל כל הזמן מסרים באמצעות צבעים נעימים וגזרה נוחה ורחבה שבה אתה לא מזיע ומרגיש משוחרר. כל הרעיון הוא שבזמן שאדם מודד את הבגד נקבע שלב המכירה. בדרך כלל מי שמודד קונה בשנייה. אנשים שמשקיעים את הכסף הזה יודעים שהוא חוזר אליהם חזרה בפעילויות שאנחנו מארגנים: מסיבות, חסויות לאלבומים שיוצאים, שיתופי פעולה עם מעצבים מקומיים. אנחנו מנסים לייצר סוג של קהילה שיש בה התנהלות עסקית לא אלימה, שלא מעמידה עבדים בסין. בקיצור, חברה שיש לה ערך מוסף".
כמו כל דבר שהתפתח מתתרבות, גם כשמדברים על אופנת רחוב, "קהילה", "חברה" או "חבורה" הם מונחים שגורים, והפילוסופיה בהכללה גסה היא אותה פילוסופיה: הגדרת ייחוד ושוני דרך השתייכות לקבוצה מחוץ לזרם המרכזי.
הביטויים שהיא מקבלת הם אינסופיים. הסטודנט ניר חוג'ה, למשל, שהציג לפני שבועיים את פרויקט הגמר שלו בבצלאל (בהנחיית דורון אשכנזי), בחר לעסוק בחבורת רחוב דמיונית בשם "הוגאצ'קה", בהתבסס על זיכרונות ילדותו משכונת הקטמונים בירושלים. התוצאה היא חוברת קומיקס ובה עברייני צעצוע כאלה, לבושים אופנת גברים צבעונית ומתקדמת, שהורכבה לפי גחמותיו האישיות של חוג'ה וממה שנתפש בעיניו כנוח וכעכשווי.
לא ברור איך היו מתייחסים במציאות לחוג'ה בכלא שאטה שמככב בחוברת, אם היה מופיע לבוש באפודת מעוינים עשויה פרווה סינתטית בחום ובוורוד. מן הסתם היה זוכה לכינוי "ערוסה" (בערבית - כלה, בשפת כלא - אסיר בלילה הראשון בתא).
הילה הראל, בוגרת שנקר 2006, מקבלת השראה מקבוצה אחרת שנולדה בתחילת שנות התשעים ולימים קיבלה את השם תרבות המועדונים. פרויקט הגמר שהציגה כלל חמש מערכות לבוש צבעוניות ומרעננות שנלבשו על ידי חבריה, דמויות מוכרות מחיי הלילה בתל אביב, שהם לדבריה קודם כל אינדיבידואלים.
"החיבור לרחוב מגיע מילדי מועדונים שעושים לעצמם את הבגדים, כי הם רוצים להיות מיוחדים", היא מסבירה. "יש לי למשל חבר מקעקע שעשה לי איור שהפכתי לדפוס. קלאב קידס הם סמן מאוד קיצוני לאנשים שהחיצוניות שלהם היא האישיות שלהם, וזה מעניין אותי, כי כך באמת נולדים הדברים הטובים. הם אלה שמחיים את האופנה מדי יומיים, עם טרנדים קטנים שמתחלפים כל הזמן. וכל מותגי הפרמיום של הסטריט בעצם מתרגמים את האופנה שלהם ושואבים מהם השראה. גם אני עושה את זה".
המועדון הוא לא רק מקור השראה אלא גם אמצעי. רשימת החברים של טאקויה אנג'ל במייספייס, למשל, זוכה לקבל עדכון שוטף לגבי המסיבות שהוא מארגן בטוקיו ובערים מרכזיות באירופה כמו אמסטרדם, פריז וברלין. כך גם האירועים שמארגנים פילוני וחבורתו ברחבי אירופה, ג'מייקה וישראל. כי מה שאתה בוחר ללבוש זה גם המוזיקה שאתה בוחר לשמוע והמקום שאתה בוחר לבלות בו והאנשים שאיתם אתה בוחר להסתובב.
וגם המקום שאתה בוחר לחיות בו. דומיניק ג'ונסון-היל הוא בריטי שהחליט לעבור לסין עוד לפני שהפכה להיות מקום שחייבים לעבור בו. היל, 13 שנה בבייג'ינג, הוא בעל המותג והחנות "Plastered 8"ויוצר חולצות טי צבעוניות עם הדפסים הלקוחים מתרבות הרחוב המקומית.
לדוגמה: חולצת טי עם דפוס של הרכבת התחתית הלא יעילה של העיר; חולצה עם הכיתוב "זריחה בבייג'ין" לצד דקלים, חוף ים ושרשרת הרים במקום שבו זיהום האוויר מכסה את העיר רוב ימות השנה; או בחורה מערבית בביקיני זעיר על רקע החומה הגדולה עם הכיתוב "טיפסתי על החומה הגדולה".
המותג, אומר היל, הוקם כצורך אישי לתרגם את חייו בעיר למוצר צריכה. "סין היא ביתי ואני מאוד אוהב אותה", הוא כותב לי בדואר אלקטרוני. "להרבה ערים בעולם, כמו לונדון או ניו יורק, יש חולצות טי שמזוהות עם העיר, ורציתי ליצור מותג שייצג את בייג'ין ואת היחס האוהב של הזרים הוותיקים כלפיה".
איך מצליחים ליצור במקום שבו כל יציאה מהבית מתקיפה אותך באלף ואחד מסרים שונים?
"זה כל היופי: בלוקים של מגורים, הפיתוח המאסיבי, השלטון שיוצא כנגד חשיפת הצעירים לעולם הגדול - הכל דוחף את העיר לכמה כיוונים. לדוגמה, ברובע שבו אנחנו נמצאים באזור ההיסטורי של העיר, תמצא את מגדל התופים, לצדו מועדון הופעות בשם 'מאו' שמארח את להקות הרוק העתידיות של בייג'ין, מסעדת נודלס יפנית, משרד ממשלתי, חטיבת ביניים וחנות מצלמות של קודאק. המיקס הזה, הצמיחה של האזור והחיבור בין ההיסטוריה והעתיד ובין הדורות - זאת בייג'ין. אני מקווה שאני מצליח ללכוד את זה בחולצות שלי".
בחזרה בישראל, למרות המצב הפוליטי הרעוע והקפיטליזם המתעצם - חומרים שמהם עשויה אופנת רחוב - אנשים מעדיפים להסתובב בקניונים ולהתלבש כמו פס ייצור. מותגי הסטריט האמיתיים מעטים, כך גם החנויות המתמחות באופנה כזו.
"ג'יפה" ברחוב בוגרשוב בתל אביב היא אחת הוותיקות שבהן. הבעלים אלכס גייכמן מציע אופנת סטריט מעודכנת וסניקרס מעוצבות שאת חלקן הגדול הוא מייבא באופן אישי מאירופה ומארצות הברית. מדי שלושה חודשים הוא מבקר בחו"ל, ממלא ארגזים ושולח ארצה. לקהל הלקוחות הקבוע שלו זהו אוויר לנשימה. ולא בגלל האג'נדה.
גם מותג החולצות "טורסו" שהשיק לפני כשנתיים גולן סיון מעניק אופציה שפויה וזולה, עם חולצות טי צבעוניות בדפוסים גרפיים שנמכרות ב-80 שקל החתיכה ובמהדורה מוגבלת. מסרים עמוקים אין שם. "ההדפסים הומוריסטיים, מעלים חיוך על הפנים", הוא אומר. "לא מעניין אותי הדפסים עם אג'נדה - מנשים מוכות ועד פוליטיקה. המסר היחיד שאני מנסה להעביר הוא'תהיה ייחודי'. אם אוהבים את זה או לא? זה כבר סיפור אחר".
עם אג'נדה ובלעדיה, "הבסיס לאופנת הרחוב בעולם הוא עיצוב גרפי, אבל ההשפעות שונות", מסכם ווגל. "השוק האירופי, למשל, פחות מושפע באופן דומיננטי מסקייטרים ומהיפ הופ, כי יש בו תרבות מועדונים הרבה יותר גדולה.
"אבל השוק המעניין ביותר", הוא ממשיך בפרץ התרגשות, "הוא השוק היפני. עד לפני חמש שנים יפן הסתכלה על לונדון, ניו ויורק ולוס אנג'לס כדי להתעדכן במגמות החדשות. אבל עכשיו הכל השתנה: כולם מסתכלים על יפן כדי להתעדכן בטרנד הבא. ומה שהיפנים בעצם עושים, זה לקחת השראה מבחוץ, למשל בגדי העבודה המסורתיים בארצות הברית, ופשוט לעשות אותה הרבה יותר טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
