מסע בתוניסיה
נאות מדבר, עשרות אלפי תמרים, קסארים מבוצרים, מגורים תת קרקעיים וטרמינל של גמלים. כל זאת ועוד באי ג'רבה
תוניסיה אינה גדולה כל כך, ובקו הזה המרחק מצדה האחד של המדינה לשני הוא כ-300 ק"מ (פחות מאשר בין תל אביב לאילת), אך יש להתחשב במצב הדרך. חצינו את הסהאל - מישור החוף הרחב הנטוע זיתים עד מלוא האופק. קרקע לא חסרה כאן כנראה, או שתנאי הגידול כאן מחייבים זאת (לא בדקנו), אבל נראה שעצי הזית נגועים בתאווה נדל"נית, מפני שכל עץ תופס לו חלקה משלו, ממש מגרש, והשטח כולו חרוש ונקי.
עברנו ליד שטחים גדולים נטועים בשיחי צבר, שאת פריים הנחשב ענף כלכלי רציני, מוכרים בשווקים. התנועה על הכביש הייתה דלילה. עצרנו באחד מבתי הקפה שלצד הכביש, ולרגע נדמה היה לנו שאנחנו במערב הפרוע. מסביב נראו מישורים, ברקע מעט הרים, ורק קבוצת צעירים שהיו מחוברים לנרגילות החזירה אותנו למציאות - אנחנו בתוניסיה בדרך לטוזיר.
פחות מ-100 ק"מ לפני טוזיר הגענו לעיר גפסה (Gafsa). להפתעתנו גילינו עיר גדולה שוקקת חיים. מוניות צהובות חנו בטור ארוך ברחוב הראשי, והיו אפילו כמעט פקקי תנועה - עיר של ממש אחרי שכמה דקות קודם לכן דימינו שאנחנו היחידים ביקום. גפסה הפכה למרכז שוקק חיים בזכות שדות הפוספטים שנתגלו לידה במאה ה-19. היא "העיר האדומה" של תוניסיה, וכאילו לחזק הגדרה זו נסע לפנינו טנדר שעל חלונו האחורי הודבק צילום של צ'ה גווארה.
חציית תוניסיה עברה בקלות והגענו לטוזיר, מקום שלפי הכתובים מגדלים בו כרבע מיליון תמרים. באחד מספרי ההדרכה קראנו שאסור להחמיץ סיור במטעים, אם ברגל ואם בכרכרות. מסיבות אובייקטיביות בחרנו בכרכרות, ועד מהרה היינו בין אלפי תמרים, 200 מעיינות שופעי מים, תעלות השקייה ואמות מים, כשכל אלה מסבירים מה קורה כאן לתמרים.
הטיול ביער הדקלים הגדול הוא חוויה. הדקלים הנטועים בשוליים הצפוניים של מלחת "שוט אל-ג'ריד" ניזונים מכ-200 מעיינות (אחד המעיינות לא רחוק מהמטעים נושא את השם "ראס אל-עין", "ראש העין", שם דומה למעיינות הירקון אצלנו וזה גם שמו של בית המלון שבו התאכסנו). טיילנו לאורך אמת המים וטעמנו מהתמרים הטריים, הנמכרים כאן "רק בדינר, החבילה".
ביקרנו בכמה מוזיאונים אתנוגרפיים בתוניסיה, ודי במקרה עלינו על היפה שבהם: מוזיאון "דאר שאראיט", השוכן בארמון פרטי. זהו המוזיאון הפרטי הראשון בתוניסיה שיש בו תצוגות מתקופות שונות. הסיור בין אגפי הבית מעניין כשלעצמו, אך תצוגות התכשיטים המסורתיים, אוסף כלי הזכוכית המעוטרים, החמאם הטורקי, הגלריה האמנותית והפינות עם הדמויות מחיי היומיום, יוצרים עושר יפה למראה.
המבנים בטוזיר בנויים רובם מלבנים, וביניהם מתפתלות סמטאות שבהן כמובן דוכנים
יצאנו מטוזיר צפונה, חזרה לעבר גפסה שממנה הגענו. כעשרה ק"מ מהעיר, ב"חאמת אל-ג'ריד", פנינו לצפון-מערב לעבר כמה נאות מדבר והגבול עם אלג'יריה. לצדי הדרך בנויים מחסומי חולות למנוע את כיסויה. הדרך הייתה ארוכה מכפי שחשבנו, נוגעת במלחה של "שוט אר-רחים" (Chott Er Rahim), שהיא שלוחה של מלחה גדולה יותר, "שוט אל-גארסה" (Chott El Gharsa), שרובה מתחת לפני הים.
בשביקה (Chebika), נווה מדבר מן היפים שיש, ירדנו בגרם מדרגות וצעדנו בקניון צר שבו דקלים, תעלות מים בנויות ואפילו קטעי שביל מסודרים להליכה. פה ושם חצינו את הערוץ, טובלים מעט את הרגליים במים. לאחר טיפוס קצר הגענו לנביעה. "בוגרי סיני" שקעו בנוסטלגיה, האחרים התפעלו גם הם.
נסענו לעבר רכס ההרים שגם למרגלותיהם נאות מדבר ירוקים. העלייה לרכס יפה, ועיקולי הכביש נחים מתחת לקימוטי סלע מרשימים. התצפית מראש העלייה לעמק שממנו באנו חושפת ערוץ עמוק המנקז את ההר. קימוטי הסלע הזכירו לנו את "סנפירי" המכתשים שלנו, ולמטה נראתה חלקת תמרים ירוקה וגדולה ואחריה מדבר אין קץ.
ככל שהתקרבנו לגבול עם אלג'יריה גברה תנועת המכוניות הצבאיות. פה ושם חלף על פנינו אוטובוס מקומי, ואף על פי שברוב הדרכים לנאות המדבר אפשר לנוע באוטובוסים, הם אינם מורשים להיכנס לשטחים אלה, כנראה כדי להבטיח את פרנסתם של בעלי הג'יפים התיירותיים.
המשכנו לשרידי הכפר טמרזה (Tamerza), אחד מהכפרים שנשטפו ונהרסו כליל בעת שיטפון שאירע כאן ב-1969 ונמשך למעלה מעשרה ימים. עצרנו למראה בקתות הכפר ההרוסות הטובלות בנוף הררי. מכאן קצרה יחסית הדרך למידס (Mides), נווה מדבר נוסף השוכן סמוך מאוד לגבול עם אלג'יריה. הכניסה אליו מרשימה. נוסעים במטעי דקלים בין העצים, והכול ירוק. היכן כאן המדבר?
אין ספק כי השילוב בין בתי מגורים פשוטים, דוכני רוכלים, קניון עמוק, עיקול חד ומרשים בערוץ ומטעי התמרים הוא מיוחד במינו. להשלמת תמונת נאות המדבר לאותו יום עצרנו ליד הכפר טמרזה אלא שהפעם לגיוון נהנינו גם ממפל מים לא גבוה, ושוב קניון תלול קירות שהמים הזורמים נבלעים בו.
משם פנינו למדבר לנסיעה של שעה וחצי שבסופה, כמו פטה-מורגנה, צץ מולנו מחנה מסודר ובו אוהלים ומבנים קלים, יפה מדיי מכדי לשמש את הצבא. לדברי נהגנו, שבאין מדריך הפך למדריך בעזרת חמש המילים באנגלית שבפיו, זהו מחנה שהוקם "בידי נסיך מקטאר, "מחנה נופש".
המחנה הוקם במיוחד לצילומי הסרט "מלחמת הכוכבים": בתים עם כניסות צרות ומעברים צרים ביניהם, רחבה גדולה, ואנטנות "חלל" מבצבצות ליד הבתים ומתוכם. זהו – דהרנו שעה וחצי כדי לראות את אחד האתרים של הסרט. חלק מאתנו צחקו לרעיון, אחרים צחקו מאושר על שזכו לראות את בסיס מלחמת הכוכבים.
הדרך חזרה לטוזיר הייתה קצרה יותר, ובתוך זמן קצר הגענו לכביש של ממש. היעד הבא שלנו היה פינה אחרת בסהרה התוניסאית, בעיר טוז שהיא מרכז סחר ורכיבה לגמלים. הדרך בכיוון דרום-מזרח חוצה את המלחה הגדולה של תוניס "שוט אל -ג'ריד" (Chott el Jerid), ששטחה מעל 5,000 קמ"ר, כשמשני צדי הכביש מים עומדים בקרקע טובענית.
ליד קבילי (Kebili) פנינו פנייה חדה דרומה, וככל שהתקרבנו לטוז הופיעו, מעט מרוחקים מאתנו ולצדי הדרך, גמלים אחדים ושיירות גמלים. גם בכיכרות העיר מקבלים גמלים את פנינו, הפעם כפסלים, ומכאן גם יוצאות שיירות רוכבים לסהרה או לסיבוב קטן יותר. בתחילה אף אחד מאתנו לא רצה לרכוב, אבל לאט לאט התפתו אחדים והלכה ונוצרה שיירונת על טהרת הישראלים.
האמיצים רכבו עד המלון, האחרים נסעו. המלון יפה ורחב ידיים, ובו מדשאות, בריכות רחצה ופינוקים אחרים. אך כל אלה לא לנו, שכן למחרת קמנו שוב בשש וחצי, אחרי הכול אנחנו לא בנופש! לפנינו עוד מסלול ארוך ומרתק עד האי ג'רבה, ואם חשבנו שכבר היינו בסהרה התוניסאית, נאמר לנו שלב הסהרה התוניסאית עוד לפנינו.
מעט הגשמים שירדו כאן חוללו פלאים, וכבר שקלנו לכנות את המדינה "תוניסיה הירוקה". בדרך חנינו בטמזרט (Tamezret). מעלינו ניצבה מצודה, אנחנו על גבול ארץ ה"קסארים" - יישובי המצודה - הכפרים המבוצרים עם המחסנים המבוצרים עוד יותר. ניכרת כאן הזהירות של גבול המדבר.
המשכנו למטמטה (Matmata). ככל שהתקרבנו אליה הבחנו במערות פעורות במצוקים שליד הדרך, רובן משמשות למגורים ולמחסנים גם יחד. הייתה תקופה שמגורים מתחת לפני הקרקע הקנו ביטחון. יש המשייכים את הווילות הרומיות התת-קרקעיות באתרי תוניסיה לאותה תופעה, אף על פי שיכול להיות שהמערות היוו בסך הכול מפלט מהחום הכבד.
הצצנו מלמעלה לבורות גדולים ועגולים החצובים בקרקע, שהם למעשה חצר עגולה בקוטר של כ-20 מ'. שוטטנו בין בתי המגורים וזכינו בהזמנה של בעלת אחד הבתים להיכנס לביתה. התברר שהיא מנסה להפוך אותו למוזיאון, והיא הוליכה אותנו למסע צילומים בין החדרים המסודרים לתצוגה.
התחנה האחרונה שלנו במטמטה הייתה המלון ששימש גם הוא לצילום סצנות מסרטי "מלחמת כוכבים". הפעם היינו באתר הצילומים של סצנת הפתיחה לסרט "Star Gate". כבר מזמן הפך ה-" making of" לתעשייה משלימה לתעשיית הקולנוע; משהו שכולל "פספוסים", אתרי צילום, וכל מה שמסביב, וככל שהסרט מפורסם יותר, מה טוב. פרט להפיכת המקום לאתר תיירות מכניס, זהו חלק מתהליך קידום המכירות של הסרט והכנה לפרקי ההמשך.
המשכנו לכיוון מדינין (Medenine), שהיא למעשה הכניסה לארץ הקסארים. כאן נמצאים יישובי המצודה היפים ביותר של תוניסיה. הקסאר הוא למעשה כפר מבוצר, שדומים לו אפשר לראות גם במדינות השכנות לתוניסיה בצפון אפריקה, כאלה שנבנו בגבול המדבר כדי לספק הגנה לתושבים או לרכושם מפני פשיטות נוודי המדבר.
לעתים הם משמשים ממש כמצודות לכל דבר. בדרומה של תוניסיה הקסארים הם בעצם מאגורות, או מחסנים המכונים גורפה (Ghorfa), בנויים חדרים סגורים שלרובם פתחי אוורור, ומתנשאים לעתים לגובה של ארבע או חמש קומות, בתוך חצר סגורה. כאן פגשנו את הברברים, תושבי המדבר העוסקים במלאכת יד, קרמיקה ואריגת שטיחים.
עצרנו לכוס קפה בקסאר חדדה (Ksar Hadada), ועינינו נמשכו לשלט דהוי שהיה תלוי ברישול מעל כניסה למבנה חימר ובישר לנו שזה מלון אורחים. מסתבר שלפני כ-40 שנה אכן היה כאן מלון. ביקשנו רשות ונכנסנו לקסאר, שבו היו חנות קטנה למזכרות וסמטאות צרות, בתים פעורי פתחים, ואווירת מסתורין. שוטטנו נפעמים בין החדרים הפרוצים, הבטנו במרישי העץ התומכים לעתים בתקרה או בסף. באחד החדרים היו שרידי בית בד, ודומה היה שהמקום יפה דווקא מפני שעדיין לא שוחזר.
התחנה הבאה הייתה שניני (Shnini), כפר יפה המשתרע על צלע ההר ובו אוכלוסייה ברברית. בדרך למלון הזדקרו מהמדבר פסלי דינוזאורים, להזכיר שכאן נחשפו עצמות דינוזאור. במסדרונות המלון הנאה תלויות תמונות מימי מלחמת העולם השנייה, בהן תמונתו של הגנרל הגרמני רומל, ששמו קשור בקרבות המדבר. על הקירות ציורים, שלדברי המדריך הם של יהודים העובדים עבודת פרך.
הקסאר המעניין והיפה ביותר הוא קסאר אולאד סולטאן, שאכן מצדיק את הנסיעה הארוכה אליו.
חלפנו על פני העיר טטווין, שם יש מחנה של לגיון הזרים, ומדי פעם עברנו על פני ביצורים על ראשי הגבעות. באחד הצמתים החשובים לפני האי ג'רבה חנינו להפסקה קלה, וכולם התגודדו ליד תמרור דרכים דהוי שהצביע לעבר טריפולי אשר בלוב, והעיד על כך שהיא נמצאת במרחק של 235 ק"מ בסך הכול.
למרות הפיתוי המשכנו אל האי. יש הרבה לכתוב על ג'רבה, שבין מפרציו התחבאו שודדי ים אשר הפילו את חתיתם על ציי הים התיכון. יש בו כפר קדרים ציורי ושוק עתיק המהווה את מרכז הפעילות של האי ויש סמטאות וכיכרות ובהן חנויות ובתי קפה.
החלטנו להתמקד בעברם של יהודי ג'רבה, אשר על פי המסורת נמצאים בה מימי שלמה המלך, וב"חארת אל-כבירה" - שכונת היהודים. בבוקר הגענו לבית הכנסת הגדול וראינו כי בכניסה ובחצר ניצבו שוטרים. המתנו לגבאי שיפתח את שערי בית הכנסת, עברנו שיקוף ביטחוני ונכנסנו. בית הכנסת מעט אכזב אותי, ונראה לי שהחיקוי בעכו עם התוספות והקיטש יפה יותר.
ליד בית הכנסת יש מבנה קשתות - זו האכסניה לעולי הרגל. הזיארה (העלייה לרגל) לכאן משכה גם מוסלמים, ולעתים אף באו עולי רגל בטיסות שכר מיוחדות. מבית הכנסת נסענו למוזיאון האתנוגרפי היפה הניצב בנקודה הגבוהה ביותר בג'רבה, 51 מ' מעל פני הים.
ח'ארה הקטנה היא שכונה המשמשת למגורי יהודים עד היום, ובה ראינו בתים עם כתובות בעברית וילדים חבושי כיפות ודוברי עברית. לפחות עבורי זו הפעם הראשונה שראיתי "גולה" בעולם הערבי. באחת הסמטאות עמד קצב חורך שערות פרה, ועל הקיר היו רשומים שמות חלקי הפרה בשפה הערבית, אבל באותיות עבריות. נכנסנו לבקר בבית הספר, ששבת בגלל חג הפורים. עם זאת שיחקו שם ילדים ולרגע נדמה היה לנו שאנחנו בבית ספר דתי בארץ. כולם חבשו כיפות, לכולם שמות עבריים, בהם שמות חדשים, ועל הלוחות בכיתות שעדיין לא נמחקו הכול היה כתוב בעברית.
עברנו גם דרך גן הילדים. לא נעים היה לראות גן סגור, אבל נעים להיפגש שוב בשפה העברית. באותיות גדולות הופיעו ליד דלתות הכיתות שמות המורות: יפית ועלית. בדרך פגשנו אישה יהודיה שהזמינה אותנו לביתה. על דלת הבית, על פיסת עץ עם פוליטורה, כמו בבתים רבים אצלנו, הופיע שם משפחתה בעברית. זהו. רק בעברית!
סוף הטיול במרכז תוניסיה ודרומה, ועדיין לא סיפרנו לכם על רומא, זו שבתוניסיה. כבר אמר אחד מידידינו הארכיאולוגים: רצונך לבקר בעתיקות יוון? סע לטורקיה; רצונך בעתיקות רומא? סע לתוניסיה.
הכתבה באדיבות טבע הדברים. לפרטים על הטיול: 3689640 -052.
נא להמתין לטעינת התגובות
