תפסו דג שמן
שגיא כהן, יהודי טוב שנהנה מקצת סבל, חווה ערב שכולו קריעה במסעדת יקימונו התל אביבית. בין מחירי הפארידה לטורו, מתברר שעדיין אפשר לשבור את שיאי התמחורים בארץ
והסכמה, לצורך העניין הזה, חייבת להיות הסכמה מודעת ומיודעת. כלומר, הלקוח צריך להבין בדיוק למה הוא הסכים, וההסכמה שלו חייבת להיות מפורשת.
בהתחשב בכך שבלא מעט מסעדות "המיוחדים" מתגלים, בדיעבד, כמנות יקרות משאר התפריט, נכון יהיה להורות למלצרים להסביר ללקוח מה המנה שהוא עומד לקבל, ברמת פירוט שלא תהיה קטנה מזו שבה מתוארות מנות בתפריט, ובעיקר, לומר לו בבירור כמה המנה עולה. אחרת הוא עלול למצוא את עצמו בסיטואציה המוזרה שבה אני מצאתי את עצמי ביקימונו התל אביבית.
שאלתי את המלצרית אילו דגים מיוחדים יש, היא ענתה שיש פארידה, שהוא דג היום. הזמנתי בשמחה מנת סאשימי פארידה. לתדהמתי, קיבלתי דג פארידה שלם, חתוך לפרוסות סאשימי שקופות, שמחירו היה, לא פחות ולא יותר, 150 שקל.
זו היתה מנה יקרה בהרבה משאר המנות בתפריט. למעשה, זו הייתה אחת המנות היקרות ביותר שיצא לי לאכול במסעדות ארצנו בשנים האחרונות, והכי גרוע: לא ידעתי. עד הרגע שבו הפארידה, שלמה ומעוצבת למשעי, נחתה על שולחני, לא היה לי מושג שהתחייבתי לכמות כזו של פארידה. בניסיון לשחזר לאחור, מתברר שייתכן שהאשמה הייתה גם בי: המלצרית ציינה שזה ייקח זמן לפלט את הדג ולהכין אותו.
כלומר, היה משהו במה שהיא אמרה שבהחלט ניתן היה להבין ממנו שהולך להיות כאן עניין עם לווייתן שלם. אבל מה שאני הבנתי היה שפשוט ייקח זמן להתקין את הפארידה ולחתוך ממנה את מנת הסאשימי. בשום שלב לא נאמר לי ברורות שאני הולך לקבל פארידה שלמה, ובוודאי שבשום שלב לא הוזכרו המילים מהלכות האימה: 150 שקל.
אז למה לא פתחתי את הפה כשהפארידה הגיעה והתברר גודל אי
לא בגלל הפארידה של יקימונו, היא כשלעצמה הייתה פארידה טרייה, יפהפייה, עשירת טעם ומשובחת, אלא פשוט מפני שזו הייתה פארידה. ופארידה, ואפילו היא אלופת העולם בפארידות, היא לא חיה שיש לך חשק לאכול אותה שלמה, נאה. אין בה מספיק טעמים ובני טעמים כדי שיהיה לך מעניין בפה במשך דג שלם.
לשולחן של ארבעה או שישה אנשים זו יכולה להיות מנת פתיחה נהדרת. כל אחד אוכל קצת, הפארידה הולכת בדרך כל פאריד, ומתחלקים בחשבון. לשניים? קצת יותר מדי. בכל מובן.
ואם זה לא מספיק, בא עניין ניגירי הטורו. טורו הוא הנתח היקר ביותר של הטונה. אתה יודע מה אתה מזמין כשאתה מזמין טורו. ובכל זאת, אולי אני לא יודע? אולי סתם מצא חן בעיניי השם? ניגירי הטורו ביקימונו מגיע כיחידה בודדת, וכך יוצא שכשאתה מזמין מנה של ארבע נגיסות טורו, המחיר לצרכן הוא, תחזיקו חזק, 152 שקל.
תגידו לי את זה מראש. זה משהו שכלקוח אני רוצה לדעת. אם אני הולך להשאיר סכום שהיה מספיק לי לארוחת פאר בתמורה לארבע נגיסות טורו - והן היו נגיסות טורו מעולות, שהונחו על אורז שהותקן באופן מושלם, והן היו בדיוק בגודל הנכון ונהניתי מהן הנאה עצומה, ובניגוד לפארידה גם אם הייתי יודע כמה הן עולות עדיין הייתי מזמין אותן - אני רוצה לדעת מראש.
אני יהודי: אני רוצה לסבול כשאני נהנה. וזה חבל, כי ככה יצא שבמקום ליהנות מדגים יוצאי דופן באיכותם, ביליתי את חצי הארוחה בחרדה מפני הרגע שבו הפארידה תתבע ממני את דמיה.
וכל השאר? ובכן, חוץ מהעמימות, הדבר שבולט ביקימונו הוא העיצוב העצוב. החלל העצום והפתוח מעלה בדמיון חדר אוכל בקיבוץ יפני, משהו כמו גבעת גינזה איחוד אחרי הפילוג. צריך לעשות משהו עם החלל הזה, כי הוא גורם גם למי שיושב בצד להרגיש עליז בערך כמו באחד מאותם סרטים אמריקניים על אולמות ריקוד משנות השפל.
הדגים, כמו שכבר אפשר להבין, היו יוצאי דופן באיכותם. בקילומטרים. לא רק הפארידה הטרייה והמשובחת והטורו המוצק והמעולה, אלא גם סתם מנת אקמי טאטאקי (פרוסות טונה צרובה) הותקנה מטונה מליגה אחרת לגמרי מזו שהתרגלנו אליה ביפניות שלנו.
מה שלא היה דגים, לעומת זאת, לא התעלה: שרימפס ענקי אחד ברוטב ווסאבי היה סתמי, וטורו שומאי, קרפלעך יפניים מטוגנים, היו דחוסים ותפלים. ובכל זאת, הכול מתגמד לנוכח סוגיית הפארידה.
כי ככה, השורה התחתונה היא שאכלתי ביקימונו דגים שהיו מהאיכותיים שיצא לי לאכול כאן במסעדה יפנית, ובכל זאת עזבתי בהרגשה שלא בטוח שאמהר לחזור. לא קצת חבל?
יקימונו, שד' רוטשילד 19, תל אביב. טל ': 03-5175171
טורי שומאי (כיסונים ממולאים עוף וירקות): 50 שקל
אקמי טאטאקי (פרוסות טונה צרובה ברוטב פיקנטי): 80 שקל
קורמה אבי (ג'מבו שרימפ ברוטב וואסבי פיקנטי): 65 שקל
סאשימי מפארידה שלמה: 150 שקל
ניגירי טור-סושי (4 יחידות): 152 שקל
סן פלגרינו גדול: 24 שקל
טיפ: 50 שקל
סה"כ: 571 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
