בירת החופשיים והאמיצים
היא שמעה כבר הכל. את נאומו המרגש של מרטין לותר קינג, את הכרזת העצמאות ואת שיר המחאה נגד מלחמת וייטנאם. כעת היא פרוסה לפניכם - וושינגטון די.סי
בשנת 1790 הטיל הקונגרס האמריקני על הנשיא ג'ורג' וושינגטון למצוא מקום שישמש כעיר בירה. עד אז נדד הקונגרס מעיר לעיר וכל הנסיונות להחליט על מיקומה של הבירה העתידית נכשלו. אנשי הדרום לא רצו שהבירה תמוקם בצפון, מחשש שהמדינה כולה תישלט על ידי הצפוניים העמידים, והצפון דרש שהבירה לא תהיה מרוחקת ממנו מבחינה גיאוגרפית.
הצעתו של וושינגטון להקים את עיר הבירה על גדות נהר הפוטומק, באמצע הדרך בין הצפון לדרום, התקבלה בברכה והמדינות מרילנד וורגיניה הסכימו לתרום משטחן למען העיר. זו קיבלה את התואר "מחוז קולומביה"
(District of Columbia), לזכרו של כריסטופר קולומבוס ואת שמה הנוכחי כאות של כבוד לנשיאה הראשון של ארצות הברית ובוחר העיר.
מיד אחר כך התחיל האדריכל צ'רלס ל'אנפנט לצייר סקיצות לתכנון העיר החדשה. בדמיונו ראה עיר שבמרכזה כיכרות גדולות ורחובות רחבים, בהשראת ערים אירופאיות. אולם למרות התקוות, עד תחילת מלחמת האזרחים האמריקאית, התפתחות העיר שהוצפה באופן תכוף על ידי נהר הפוטומק, הייתה איטית מאד.
הסופר צ'רלס דינקנס שביקר בוושינגטון בשנת 1842 אמר עליה: "לפעמים קוראים לה העיר בעלת ההוד, אבל יכול להיות שיותר נכון לקרוא לה העיר בעלת הכוונות הטובות... שדרות רחבות שמתחילות בכלום ומובילות לשום מקום, רחובות ארוכים שכל מה שחסר בהם הוא מבנים ואנשים, ומבני ציבור שמשוועים לציבור".
באופן פרדוקסלי דווקא מלחמת האזרחים האמריקאית שינתה את התמונה שתיאר דיקנס, ותרמה לאוכלוסיית העיר לגדול בכ–75%. אלפי חיילים,
הוצאות המלחמה גרמו לרבים לחשוב שעדיף לדחות את פעולות הבנייה, בכללותן את הקמת הכיפה המוזהבת של בניין הקפיטול. אולם, תגובתו של הנשיא דאז, אברהם לינקולן בנושא הייתה נחרצת, "אם אנשים יראו שהבנייה נמשכת, הם יבינו שהכוונה שלנו היא שגם קיומו של איחוד המדינות יימשך". בשנת 1865 נכנעה הקונפדרציה הדרומית לאיחוד הצפוני, כניעה שסימלה את סוף המלחמה. חמישה ימים אחר כך נורה הנשיא לינקולן למוות במרכז העיר.
עם סיום המלחמה נהרו אל העיר אלפי עבדים משוחררים בחיפוש אחר פרנסה ובהמלטות מהדרום, שהיה שרוי אז בתהו ובוהו. עד מהרה מנו השחורים כחצי מאוכלוסיית העיר. בתחילת המאה ה–20 כבר איכלסו את וושינגטון יותר מרבע מיליון תושבים והיא הפכה סוף סוף לעיר בעלת גרעין התיישבותי ומבני ציבור ש"לא שיוועו עוד לציבור".
בתחומיה הוקמו גנים זאולוגים, הוקצו שטחים ירוקים, שעתידים היו להבטיח מסדרון ירוק עד לנהר הפוטומק, ומוסד הסמיטסוניאן (Smithsonian), מוסד מדעי וחינוכי שעתיד היה לשנות את פני העיר, בחר בה את מקום מושבו. בנוסף על כך התחילו להתפתח סביב הבירה פרוורים עמידים, ומערכת ענפה של חשמליות הוקמה בכדי להקל על התנועה.
ולמרות כל זאת, נותרה וושינגטון עיר ישנונית בעלת סמטאות חשוכות ומוזנחות ושיעורי עוני גבוהים ביותר של אוכלוסייתה כהת העור. מה ששינה את התמונה היו מלחמות העולם, ובעיקר מלחמת העולם השנייה שבעקבותיה זרמו לאזור אנשי צבא רבים, פקידי ממשל, אנשי שרות וכדומה. באותה עת הוקם גם מבנה הפנטגון, והוכשר שדה תעופה אזרחי. בתום המלחמה מנתה העיר למעלה ממיליון תושבים והפכה למטרופולין מוכר בעל חשיבות בינלאומית, שמשך אליו תושבים חדשים, ובפעם הראשונה בתולדותיו, גם שטף גדול של מבקרים.
כיום, 50 שנה אחרי, וושינגטון עדיין נאבקת בעוני, באלימות קשה ובעובדה שרוב תושביה האמידים נוטשים את העיר לטובת הפרברים העשירים שמסביב. אולם למרות כל זאת, עבור המטייל הממוצע, שטיולו מתמקד במרכז העיר, וושינגטון אינה מצטיירת כמקום עני, ובוודאי שלא כאלים. רחובותיה מלאים באנשים חשובים לבושים חליפות מהודרות ובנייניה מפוארים ומבריקים.
שדרותיה מלאות באנדרטאות עשויות שיש נוצץ, לזכרם של נשיאים שמתו וקורבנות מלחמות קוריאה ווייטנאם, הגנים שבמרכזה מלאים בפרחים צבעוניים, ולצד האגמים המלאכותיים שבתחומה פורחים מדי אביב עצי הדובדבן בגווני לבן וורוד. זאת ועוד, לאורך המדשאה הראשית של מרכז העיר, המחברת את נהר הפוטומק עם גבעת הקפיטול, מדשאה שזכתה לכינוי "המול הלאומי" (National Mall, לא רחוק מהבית הלבן), הוקמו על ידי מוסד הסמיטסוניאן, זה ליד זה, כמה מהמוזיאונים הטובים בעולם.
מוזיאונים בנושאי מדע, חלל והיסטוריה מוסיפים לעיר נדבך חינוכי חשוב, כיאה לעם שמחנך את תלמידי בית הספר שלו מהיום הראשון ללימודיהם על חשיבותו של הפיתוח המדעי, שמוביל את חקר החלל, ושגאה בהיסטוריה הלאומית שלו, גם אם היא בת פחות ממאתיים וחמישים שנה.
ההיסטוריה האמריקנית המודרנית שזורה כולה סביב אתרים בעיר וושינגטון. בבית הקברות הלאומי שבסמוך לעיר בוערת אש התמיד מעל קברו של הנשיא ג'ון קנדי שנורה למוות על ידי מתנקש בשנת 1963. מול בנייני הממשל שבעיר התקיימו בשנות השישים הפגנות אלימות נגד מלחמת וייטנאם, ובשנת 1972 נחשפה בה שערוריית "ווטר גייט", שארעה בבניין מגורים אפור על גדות נהר הפוטומק, ושגרמה לנשיא דאז ניקסון להתפטר מתפקידו.
המדשאות של ה"מול המלכותי" והרחבה שמסביב לבית הלבן, הפכו עם השנים למרכז מחאה לכל נושא פוליטי או חברתי, ובתחומן התאספו ההפגנות החשובות ביותר בתולדות ארצות הברית. באחת מהמפורסמות שביניהם, עצרת שהתקיימה מול האנדרטה לזכר הנשיא לינקולן, נאם בתחילת שנות השישים בנוכחות 200,000 איש, מרטין לוטר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", נאום שבא לבטא את התקווה לשוויון זכויות בין לבנים ושחורים.
מתי לבקר? התקופה הטובה ביותר לבקר בעיר היא באביב או בסתיו. באביב פורחים עצי הדובדבן שלצד מדשאות העיר, צבעונים ופרחים נוספים צובעים את המול המלכותי בשלל צבעים, והטמפרטורה קרירה ונעימה. גם בסתיו מזג האוויר נוח, מה גם שכמות המטיילים מועטה יחסית. הקיץ והחורף פחות מומלצים לביקור שכן החורף קר מאד ומושלג, אם כי מלווה בהרבה ימים בהירים בעלי שמים כחולים וראות מצויינת, ובקיץ, שהינו חם ולח מאד, העיר עמוסה במטיילים.
איך מגיעים? הדרך הפשוטה ביותר להגיע לוושינגטון די.סי. היא בעזרת טיסה לאחד משלושת שדות התעופה הבאים: שדה התעופה נשיונל (Ronald Reagan Washington National Airport), שממוקם בלב העיר, שדה התעופה דאלס (Dulles), שמרוחק כחצי שעת נסיעה ממרכז העיר, ושדה התעופה הבינלאומי של העיר השכנה בולטימור שמרוחק כשעת נסיעה מהעיר (משלושת שדות התעופה פועלים קווי אוטובוס באמצעותם ניתן להגיע למרכז העיר, שדה התעופה 'נשיונל' מקושר לעיר באמצעות קו הרכבת התחתית הכחול והצהוב).
כמו כן ניתן להשתמש בשירות אוטובוסים המקשר את וושינגטון עם מגוון ערים במזרח ארה"ב (פרטים באתר האינטרנט של חברת Greyhound). אפשרות נוספת היא להשתמש בשירותי חברת הרכבות אמטרק (Amtrak), שתחנתם הסופית ממוקמת בתחנת "יוניון" (Union Station) שבלב העיר.
תחבורה ציבורית בוושינגטון: הדרך הטובה ביותר לנוע בוושינגטון היא באמצעות הרכבת התחתית. קוויה של רכבת חדישה ונוחה לשימוש זו, שנבדלים בצבעיהם השונים חוצים את רוב חלקי העיר ומחברים אותה עם הפרוורים הסמוכים לה במדינות מרילנד וורג'יניה. עלות הנסיעה בתחתית משתנה בהתאם לשעות העומס. עד שני ילדים מתחת לגיל 5 יכולים לנסוע בחינם עם כל נוסע מבוגר. בנוסף פועל בעיר ובפרווריה שירות אוטובוסים ומיניבוסים שמקשר את תחנות הרכבת עם אזורים נוספים.
מבין כל הפעילויות שמציעה וושינגטון, גולת הכותרת של העיר היא ללא כל ספק המוזיאונים הרבים המגוונים שבשטחה. ישנו מגוון מוזיאונים בנושאים שונים כמו ההיסטוריה האמריקנית, טבע, תעופה, חלל ואומנות. כמו כן ישנו מוזיאון גדול לזכר חללי השואה והגבורה שזכה לתהודה רבה ברחבי העולם (שימו לב, בכדי להיכנס לחלק משטחו של המוזיאון יש להזמין מקום מראש).
הכניסה לרוב המוזיאונים של העיר היא בחינם, והחוויה יוצאת דופן, שכן לא מדובר בחדרי תצוגה אפורים אלא בחווייה לימודית שבמהלכה ניתן לגעת בחתיכת סלע מהירח, לעלות על חללית, להתפעל מגודל עצמות הדינוזאורים, לייצר רעידת אדמה מלאכותית ולראות מקרוב את ציוריהם המקוריים של גדולי האמנים כדוגמת ואן גוך, פיקסו ומאטיס. מידע נוסף על מוזיאונים בוושינגטוןבאתר.
סוף מרץ-תחילת אפריל (התאריך משתנה בהתאם למועד המדוייק של פריחת העצים): "הפסטיבל הלאומי לרגל פריחת עץ הדובדבן". בשנת 1912 נתנה הממשלה היפנית במתנה כ-1,300 עצי דובדבן לנשיא האמריקני דאז טפט (Taft). בשנת 1965 קיבלו האמריקנים במתנה מהיפנים כ-3,800 עצים נוספים. מדי אביב פורחים עצים אלו, שניטעו לאורך ה"מול הלאומי" והמדשאות המקיפות אותו, במלוא הדרם, והפסטיבל השנתי שנערך לרגל האירוע הוא הגדול בעיר.
סוף מרץ: "פסטיבל העפיפונים": ביום זה נצבעים השמיים סביב האנדרטה לזכר הנשיא ג'ורג' וושינגטון בשלל צבעים, לרגל פסטיבל העפיפונים השנתי של מוסד הסמיטסוניאן. רכבות, פרפרים, לטאות, דרקונים ואפילו דיגימונים מהווים רק חלק קטן ממה שמעופף בשמי העיר ביום חגיגי זה.
4 ביולי: "יום העצמאות האמריקני". שום מופע זיקוקים לא יכול להשתוות לזה הנערך מעל מדשאות ה"מול הלאומי" ביום העצמאות האמריקני. בנוסף נערכים על הדשא קונצרטים ומגילת העצמאות נקראת מדי שנה מעל למדרגות בניין הארכיון הלאומי (National Archives).
נטע דגני כתבה את הספרים "קליפוריה-מסלולים" ו"אלסקה-מסלולים".
נא להמתין לטעינת התגובות
