טבילת אש
מכל כיוון שלא מסתכלים על זה – היה חם. אז נסענו לכיוון מפגש הכינרת והירדן, כדי להיות בטוחים שנתרטב. וגם: סקופ! יענים לא טומנות את הראש בחול
רק ליתר ביטחון, בדקנו את שניהם. גם את הכינרת וגם את הירדן – למקרה שמקור מים אחד לא יספיק. התמקמנו בבסיס האם שבקיבוץ האון, הדלקנו את המזגן בחדר הקטן שנמצא מרחק צעד וחצי ממי הכינרת, והתלבטנו פנינו לאן. למען הגילוי הנאות הייתי אורחת המקום, וכך נחסכה מאיתנו דילמה שהיתה עלולה לעלות בעוד כמה טיפות זעה, ונשלחנו למגוון פעילויות שהמשותף ביניהן – נכון. מים. והרבה.
על הכינרת נדמה שלא צריך להרחיב הרבה, אבל אם לומר זאת במשפט קצר – זוהי פאטה מורגנה בין אגלי הזיעה. בעודנו מוציאים רגל הססנית מחדר האירוח הממוזג, הבטנו החוצה בחשש, בודקים בזהירות את שטח האויב – עד לאן יכולה עוד להגיע הטמפרטורה? אבל מראה הכינרת הכחלחלה הרגיע אותנו. כן, אישרנו לעצמנו, הגענו לגן עדן. משטח כחול ענק, שאינו השטיח מקיר לקיר שהיה בדירתנו הצנועה בתל-אביב, קידם את פנינו. אח, נשמנו לרווחה את ניחוחות המים שהתערבבו במהרה בעשן מנגל שרוף. סגרנו את עצמנו בחזרה בחדר. הגיע הזמן להתארגן לארוחת הערב.
בארוחת הערב, סליחה, סעודת מלכים, פינקנו את עצמנו במסעדת "על הנהר". אם לא שמעתם עליה אל תעקמו את האף. פשוט תתניעו לכיוון קבוצת כינרת. "על הנהר" שוכנת במתחם ירדנית שבכניסה לכינרת (הקבוצה, לא הימה), וממוקמת ממש על גדת הירדן. יותר מכך – מדובר במקום ייחודי ביותר בירדן. הפרטים מיד.
הצטופפנו לשולחנו של עודד צפתי, הבעלים, השף, היוזם והאיש שהביא את רוח הבילויים לאזור קיבוצי הכינרת. צפתי פתח את המסעדה הנוכחית לפני ארבע שנים, ומאז (טפו-טפו-טפו) היא עמוסה. מאוד. פתוחה רק בערבים החל מ-19:00, הופכת לפאב לקראת חצות, ומתהדרת באוכל טוב ומעניין וב-32 סוגי טקילות.
אצל צפתי אכלנו עלי גפן ממולאים בבשר ואורז שמגיעים עם מטבל יוגורט ונענע (החצי השני כמעט פרץ למטבח באיומי אקדח כדי לשדוד את המתכון), קישואים ממולאים בבשר וברוסקטות
אחר כך צפתי סיפר שאנחנו יושבים בדיוק על הנקודה בה לפי המסורת הוטבל ישו, בעת שהפך למשיח הנוצרים. זה הסביר את המגלשה שהוצבה היישר לתוך המים, אליה מגיעים בהמוניהם תיירים נוצרים מהעולם כדי להיטהר במקום בו הוטבל הצלוב. כך ישבנו כשמצד אחד המים הרוחשים בשקט, ומהצד השני המסעדה שאט אט לבשה צורה של פאב רוחש בילויים.
קמנו לאט, מסיטים את הווילון רק כדי לוודא שאף אחד לא גנב את הכינרת. אכלנו משהו בחדר האוכל. לבשנו בגדי ים. יצאנו לשמש. אבל לפני הכל, החלטנו לבקר בחוות היענים הצמודה לקיבוץ האון, שהנופשים בו נהנים מסיור חינם בחווה. את הסיור הובילה ציפי, שכבר בהתחלה היו לה דרישות מוזרות.
"תעמדי על ביצת היען הזו", היא ביקשה. "סליחה?" התעגלו עיני. "כן, כן, זה חלק מהפעילות". טוב, נעמדתי. למרבה הפלא ועל אף כל מה שאכלתי בליל אמש לא קרה דבר לביצה, וציפי הסבירה שביצת יען עומדת איתנה תחת משקל של עד 200 ק"ג.
את חוות היענים הקימו כבר לפני עשרות שנים, והיא שימשה לגידול יענים למטרות בשר (לא כשר, יש הטוענים שהוא טעים), עור (היתה, מתברר, אופנה כזו בשנות ה-80) ונוצות. שוק היענים לא היה להיט בארץ, ורובו התבסס על ייצוא לחו"ל, עד שהחווה סגרה שעריה והפכה למה שהיא היום – שמורה קטנה של כעשר יענים (גדולים, קטנים, זכרים ונקבות) שהמטיילים (גדולים, קטנים, זכרים ונקבות) נהנים בה מסיור משעשע.
אצלי באופן אישי התערפל כל הסיור, לרבות החלק של ליטוף גוזלי יען ובחינת הביצה ששברה שיא גינס עולמי, כאשר נחשפתי לסקופ הבא: יענים אינם טומנים את ראשם בחול. כן, אני יודעת שזה הלם מוחלט, מנוגד לכל מה שלימוד אותנו חז"ל ואפילו גובל בכפירה, אבל זוהי האמת וצריך להכיר בה. מדובר בעוד מיתוס שנועד להכפיש את שמו של היען, בשל תיאוריות קונספירציות שונות שהשתיקה יפה להן.
תחילתו של המיתוס, מיהרה ציפי להבהיר עבורנו, נעוץ בעובדה שהיען נוהג לעשות מקלחת בחול. המשכו של המידע השגוי משתרש בעובדה נוספת, שלפיה כשהיען חש בסכנה הוא נשכב על הקרקע ומרים מעט את עיניו, כשכל צווארו מתוח במקביל לאדמה. המסקנות: היען לא באמת טומן ראשו בחול; היען היא חיה שאינה מקפידה במיוחד על היגיינה.
בתום הסיור קיבלנו ביצה עבה במתנה, עליה אפשר לצייר, או להכין סיכות נאות ושרשראות צבעוניות. כל זאת, כמובן, אם הכישרון מצוי בידיכם.
אבל עד עכשיו שיחקנו, הגיע הזמן להיות רציניים באמת. ארזנו מגבת, עטינו מבט קרבי מתחת למשקפי השמש, ויצאנו לעבר ה"רוב-רוי" - שיט בקאנו על הירדן הדרומי. הרוב-רוי נקרא על שם סירתו של חוקר בריטי נחמד, למרות שהפעילות דווקא נושאת מאפיינים אינדיאנים. כל סירת קאנו מעוטרת בשם אינדיאני שונה, לאורך הדרך פזורים פסלי חיות שמרכיבים חידת ציד (הם טוענים שזה לילדים, אבל האמת שהסתבכנו קלות עם ההוראות), וכל מה שנותר הוא לצאת לדרך עם זוג משוטים ואפוד מגן. כלומר מצוף.
אך זה רק נראה פשוט. בפועל זה מצריך הרבה קוארדינציה שלא להתנגש עם הקאנו הנוספים, שרירי ידיים מחוזקים כדי לחתור ללא לאות וגם להצליח להתבונן בנוף תוך כדי. אז חילקנו את העבודה: החצי השני חתר, אני כיסיתי את נושא הנוף ובנוגע לסירות, נו, פשוט התנגשנו. הם קיבלו את זה בהבנה.
בשלב מסוים החלטנו לנוח מהעבודה הקשה, קשרנו את הסירה במקצועיות לאחת מגדות הירדן, וזינקנו למים. שתי מסקנות עלו מהקפיצה הספונטנית הזו: הטמפרטורה של המים בירדן היא נפלאה, ואף פעם אל תקפצו אליו בלי נעליים.
את השיט שעבר באיטיות מהנה ("תחזרו מתי שתרצו". פקדו עלינו. "אנחנו בטח לא ממהרים, לפחות לא עד שמחשיך), סיימנו ברגיעה גדולה עוד יותר. על הגדה בה מתחילה ומסתיימת ההרפתקה ממתין פסל אינדיאני, אוחז בשני קומקומים רותחים של קפה שחור ותה צמחים. בדקנו – שניהם היו טובים. מומלץ בחום, בעיקר ביום חם במיוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
