גן עדן בכחול-צהוב
רקפת מולדר התגברה על הפחד והתירוצים, ארזה תיק וירדה לחצי האי המוזהב - סיני. כמה ימים בחולות הביאו אותה למסקנה: חבר'ה, אפשר כבר לחזור!
אחרי מחשבה נוספת עלתה בי שוב הערגה ההיא לסיני, לאי הצהוב-כחול שמדרום לנו, זה שיובל דיסקין מזכיר לנו בדיוק תמידי לפני החגים לא לנסוע אליו מחשש לפיגועים, חטיפות ועישון יתר.
רשימת המקומות בעולם אשר הישראלים אוהבים לטייל בהם וזרוע הטרור סטרה בהם אינה סופית. בריטניה, הודו, סיני, תורכיה, צרפת, ארגנטינה ואפשר למצוא עוד בגוגל אם רוצים.
הפעם האחרונה שפקדתי את סיני הייתה בראש השנה תשס"ז. חזרתי מבועתת ואמרתי שלעולם לא אחזור לשם, לראשונה חשתי את העוינות והניכור קורמים עור וגידים מולי, והאמנתי כי סיני אחרי הפיגועים לא תהיה עוד כבעבר, משוכנעת בהרגשתי ובניצחון הטרור את חופש הבחירה אף ישבתי לכתוב אודות החוויה.
כמעט שנה עברה, געגועיי לסיני לא מצאו מנוח וניעורו מחדש עם כל כתבה מפרגנת על המקום וסיפורים מחברים "אמיצים" שחזרו מסיני מלאי חוויות, נטולי דאגה ושזופים להפליא. החלטתי לנסות ולחזור לסיני אך הפעם למקום אחר, החברים שחזרו ייעצו לדבר עם בעל המקום שהוא ישלח מונית (בגלל החטיפות), להישאר קרוב יחסית לגבול (כי יש קליטה בפלאפון ובמקרה הצורך אפשר להתחפף במהירות שיא) ולא לשכוח שנורקל לצלילות, היה גם מי שצייד אותי במטבע של עשרה שקלים ובכך הפכני ל"שליחת מצווה", דבר האמור להבטיח את שובי בשלום.
היום המרגש הגיע. לתיק הוכנסו מעט החפצים שנדרשים לחופשה בסיני ותחושה מוכרת מפעם חזרה בהדרגה- התרגשות שמה. בשעה שש בבוקר מסוף טאבה היה עדיין רדום ופליטי קו תל- אביב
אחרי סגירת המחיר יצאה המונית לדרך וכעבור ארבעים דקות הגעתי למחוז חפצי - Paradise Sweir, בכניסה למקום חיכה לנו שער ברזל גדול ונעול וכעבור כמה רגעים הגיע בנינוחות מוחמד, מלווה בצמד הכלבים סנופי וחומי ופתח לנו. מנהל המקום, עמאר, קיבל את פנינו בשמחה והציע להתרשם מהמקום, החושות על קו החוף היו תפוסות ואני הסתפקתי בחושה עם נוף לים, מיטה זוגית וכילה נגד יתושים במחיר ללילה של מנת שווארמה וקולה.
אחרי שהחלפתי ללבוש המסורתי הכולל בגד ים, משקפי שמש וכובע, חזרתי לחושה המרכזית לשתות קפה של בוקר ולהכיר קצת את המקום. עמאר המנהל הציע מיני אטרקציות לשעות הפנאי, משחק כדור עף אחה"צ כשהחול לא ישרוף ברגליים, אפשרות לקחת את סירת הפדאלים ולחפש מקום מעניין לצלול, משחק ביליארד ואפילו הזדמנות ללמד אותי שחמט עלתה, התפשרתי על ספר ושמן שיזוף.
אחרי מנוחה קצרה מהדרך שכנע אותי החום לצאת מהחושה ולהיכנס למים. המים היו קרים אך לא מדי, על החוף השתזפו באין מפריע כמה בנות שלא רצו שייצא להן הקו של החזייה בשיזוף, במים שטה לה סירת הפדאלים והאוויר היה סמיך מחום ולחות. אחרי שגמעתי בקבוק מים תוך שעה וחצי הרגשתי שהגיע הזמן לאכול משהו.
מתוך מגוון צנוע ולא מתוחכם בחרתי אורז עם ירקות ובקבוק מים. בהדרגה הגיעו עוד חבר'ה לחושה המרכזית ופתחו בספורט הלאומי- סייף זבובים, עד שהגיע האוכל. במקום עמדו שלווה ורוגע ותחושת הפחד נשכחה לה כמו אותן אזהרות, העייפות מהחום ומהאוכל הכריעו אותי די מהר לשלף-שטונדה שאפילו הזבובים לא הצליחו להפריע.
בערב הייתה ארוחה חגיגית כיאה לערב שבת, מוסיקה נעימה התנגנה ועמאר התפנה ללמד אותי שחמט, לצידנו אנשים הזמינו תור לשולחן הביליארד ורשרוש השש- בש המסורתי בסיני התנגן ברקע.
באחת השיחות עם עמאר גלשנו בעדינות לנושא התיירות במקום, הוא הודה כי מאז הפיגועים ב-2004 חלה ירידה ניכרת במספר התיירים הישראלים, "זה לא שאין בכלל, יש פחות, אנשים מפחדים אבל בחגים באים יותר". התיירות לסיני נפגעה והדבר מורגש. כבר בגבול נהגי המוניות הבדואים נאבקים על כל הזדמנות להוריד תיירים לסיני, והמחיר עשוי לצנוח פלאים בהתאם למצב הרוח שלהם ולמזל.
השוטרים המצריים במעבר הגבול חייכנים ואדיבים יותר מבעבר וחלקם אף מגלים עניין אמיתי בביקורנו. שוטרים וניידות נמצאים בנוכחות מוגברת הן על הכבישים והן בביקוריהם התכופים בכפרים הפזורים לאורך רצועת החוף, מתוך רצון להעניק לנופשים תחושה מתמדת של ביטחון והגנה.
אחרי חמישה ימים מלאי ים, שמש, שקט ושלווה מרעננת, הגיע הזמן לחזור הביתה. לראשונה בחיי חשתי געגוע למקום שטרם עזבתי, ואיתו ידיעה ברורה שבהזדמנות הראשונה אחזור שוב. אחרי שנפרדתי מהחברים והשארתי להם את השנורקל ושארית הוויסקי באתי להיפרד מעמאר, הודיתי לו על האירוח ועל היחס, שילמתי חמש מאות לירות מצריות שכללו את חשבוני פלוס טיפ לעובדים ועליתי למונית.
בדרך הרהרתי בהחלטתי, האם נכון היה לנסוע, האם זה מזל שאני חוזרת שלמה ובריאה והיו עוד שאלות. כמי שנוסעת מדי יום באוטובוס ועוברת ליד "שווארמה ראש העיר"בתל- אביב בו אירעו שני פיגועים, לא מצאתי תשובה לשאלה. אולי זה המזל, אולי לא, מה שבטוח זה- שאלו הם החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
