המהפכה הצרפתית
המעצב האגדי פול פוארה הספיק לשחרר את הנשים מהמחוכים ההדוקים ולהפוך למקור השראה למעצבי העל של ימינו. תערוכה חדשה מרכזת את דגמיו הבלתי נשכחים
ערב הגאלה השנתי של ה"ווג" האמריקני התקיים השנה בתחילת חודש מאי, כמחווה למעצב האופנה הצרפתי הנודע פול פוארה.
תערוכה שמציגה את דגמיו הבלתי נשכחים בשם "פול פוארה: מלך האופנה" (אוצרים: הרולד קודה ואנדרו בולטון), הושקה באותו ערב במוזיאון "המטרופוליטן" לאמנות בניו יורק ותינעל בחמישי באוגוסט.
28 מתוך 50 הדגמים המוצגים בתערוכה נרכשו על ידי המוזיאון במכירה פומבית שערכה נכדתו של פוארה לפני כשנתיים בפריז. היה זה ערב חגיגי לאנה ווינטור, עורכת ה"ווג" האמריקני, ולניקולא גסקייה, מעצב הבית של "בלנסיאגה", שהיו מנותני החסות לפתיחת התערוכה.
השניים איגדו לערב אחד כוכבות הוליוודיות, מעצבי אופנה ודוגמניות על, לציון אחת מתערוכות האופנה החשובות בשנים האחרונות. באו להתרשם: השחקניות קייט בלנשט, קירסטין דאנסט, כריסטינה ריצ'י, לינדזי לוהן ווינונה ריידר, שהגיעה שלובת זרוע עם מעצב האופנה מארק ג'ייקובס. קלאודיה שיפר, ז'אן פול גוטייה וקארל לאגרפלד ייצגו את תעשיית האופנה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הגיעו לתת כבוד למעצב המנוח שעבודתו שימשה השראה לתמורות שעברה תעשיית האופנה במאה ה-20.
פול פוארה נולד בשנת 1889 בפריז לאב סוחר בגדים, וכילד שימש כשוליה ליצרן מטריות. הנחמה היחידה שמצא בעבודתו היתה איסוף שאריות המשי שנשארו לאחר שמתח את הבד על שלד המטרייה. עם בד זה היה תופר בגדים לבובת עץ שקיבל מתנה מאחותו, ניקול גרול, שעם השנים הפכה למעצבת הוט קוטור.
בנעוריו מכר איורי אופנה פרי ידיו למעצבת הפריזאית מדליין שרו, צעד שהוביל אותו להצטרף כבר בגיל 17 כמאייר לאטלייה של הקוטוריסט הצרפתי ז'אק דוסה, שעיצב לאצולה הצרפתית. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1903, חנך פוארה בפריז את בית האופנה הנושא את שמו, שם החלה מבצבצת הרוח המהפכנית שלו, שתשנה מאז לעד
לאה פרץ, ראש המגמה לאופנה ב"שנקר", מסבירה כי פוארה חולל "שבר במסורת האופנה בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 לצד קוקו שאנל. עד תחילת המאה ה-20 תחום עיצוב העילית היה צעיר מאוד, בן 50 שנה לכל היותר. את המהלכים של האופנה קבעה הצמרת: בית המלוכה, האצולה, העשירים. הם קבעו את הטון ועבורם גם נעשו בגדים אלו.
"אחד המהלכים החשובים של פוארה היה לפתוח את האופנה להשפעות אחרות. הוא ניתק את האופנה מהאצולה השולטת, כלכלית וחברתית, פנה אל השפעות מתחומי האמנות והעיצוב ואף חבר אל אמני האוונגרד, שמעצם מהותם שברו את האוטוריטה של האליטה".
למשל?
"פוארה עשה דברים מדהימים. הוא העסיק ציירים ידועים דוגמת ראול דופי או אנדרה דרן (ציירים צרפתים מזרם הפוביזם - א.י) כמעצבי טקסטיל. בשנת 1911 הוא אף יצא עם אשתו לטיול בערים מרכזיות באירופה: פרנקפורט, בודפשט, בוקרשט, סנט פטרסבורג ווינה, שם נפגש עם חברי אחת מקבוצות העיצוב החשובות של המאה ה-20: 'הסדנאות הווינאיות' (שנוסדה על ידי הארכיטקט והמעצב גו'זף הופמן והצייר קולומן מוזר בשנת 1903, והתקיימה עד שנת1993, א.י), מהם רכש המון הדפסי טקסטיל שבהם השתמש בעיצוביו".
פרץ מוסיפה שפוארה גם "היה הראשון שדחף את האופנה לצורת ביטוי בפני עצמה, כמו אמנות פלסטית או עיצוב". שנת 1911 היתה שנה מרכזית בפועלו של פוארה. הוא השיק ליין של אובייקטים לבית ורהיטים גדולים בעיצובו, ובושם ראשון בשם "רוזין", על שם בתו הבכורה - שבספרי ההיסטוריה יירשם כבושם הראשון של מעצב אופנה.
המינימליזם העכשווי הופך את עבודתו הפומפוזית והצבעונית של פוארה לנושנה ותיאטרלית. מצד שני, חוסר ההשכלה הפורמלי שלו באופנה ובתדמיתנות, הוביל אותו ליצירת גזרות פשוטות וקלאסיות, שנוצרו תוך כדי שימוש בשכבות של בד וקפלים, כמו הקימונו היפני או הקאפטן שמורכבים ממלבן פשוט של בד עם מעט תפרים.
העיתונאית רוברטה סמית מ"הניו יורק טיימס" מוסיפה כי "הצורה הבסיסית שבה השתמש היתה גליל, עם או בלי שרוולים המחוברים אליו. היא הופיעה ביצירתו עוד ב-1905, במעיל כמרים מעוטר במוטיבים סיניים. המעיל, הבגד הראשון שמוצג בתערוכה, נלבש מעל שמלה מתחרה לבנה בסגנון אדוארדיאני, בעלת צווארון גבוה ומותניים צרים, הדומה לשמלות שעיצב פוארה בתחילת הקריירה שלו. הניגוד בין שני המלבושים מדגיש את הזעזוע שעוררה החדשנות של פוארה".
החדשנות שעליה מדברת סמית סימנה את פוארה כמעצב אקסטרווגנטי, כזה שדגמיו העבירו בגבה של מדמואזל שאנל צמרמורת. פוארה ושאנל, המעצבים שלעד ייזכרו כאלה ששחררו את הנשים מקרסי המחוך, כל אחד בדרכו, היו יריבים מושבעים. בתקופה שבה כבר ירד מגדולתו, פגש פוארה את שאנל, שהיתה לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה. "על מי את מתאבלת, מדאם?", שאל . "עליך, מיסייה", מיהרה להשיב.
אך הרבה קודם לדיאלוג הזה, דגמיו של פוארה נחלו הצלחה. המוזה שלו היתה אשתו דניס בולה, אותה נשא לאישה בשנת 1905, כאשר היתה נערת פרובינציה. לשניים נולדו חמישה ילדים. פוארה הכריז שאשתו היא האישה הכי אלגנטית בפריז, ואת כל דגמיו עיצב בהשראתה. היא, מצידה, היתה מתעטפת בדגמיו למסיבות של החברה הגבוהה בפריז כשהיא ענודה פאות צבעוניות. בשנת 1928 התגרשו השניים.
פוארה היה ידוע בקו האוריינטליסטי שלו, ובשל כך זכה גם לכינוי "הסולטן של האופנה". הוא ראה את המזרח לנגד עיניו כמקור השראה, הן ברמה התרבותית והן ברמה החומרית, עם בדי קטיפה ומשי. לאחר ביקורו של הבלט הרוסי בשנת 1909 בפריז, הוא יצר קולקציה מרהיבה בהשפעתו, שהורכבה משילובי צבעים עזים, שאז נחשבו סרי טעם, דוגמת ורוד עם כתום - שילוב שהיום היה נחשב נועז בקושי. "עד לתקופתו, סקאלת הצבעים בפריז היתה אימפרסיוניסטית, עם צבעי פסטל מעודנים בגוני ורוד מעושן ולילך עדין", מחדדת פרץ, "ובבת אחת, הוא פרץ אותה עם צבעוניות עזה ובולטת".
אחת השמלות המפורסמות של פוארה היא "שמלת הצליעה": שמלה בגזרה ישרה וצרה, שמכפלת באזור הברך יצרה לה מעין בלון בחלק התחתון, מה שהעניק לנשים את האפשרות להתהלך ביתר חופשיות בעשור השני של המאה ה-20. הכנסייה ראתה בחצאית זאת חילול הקודש, משום שחשפה מעט את רגלי האישה. האפיפיור אף הורה לכמרים להחרים נשים שלבשו אותה. פרץ מוסיפה כי בתקופה הוויקטוריאנית, עד תחילת המאה ה-20, נשים לבשו שמלות ארוכות ונעלו נעליים גבוהות שהסתירו את רגליהן.
מעצבת ההוט קוטור אפרת קליג, מצביעה גם על שמלת "לה ואג" ("הגל", בתרגום חופשי, א.י) בעיצובו, כדגם פורץ דרך. "זאת שמלת שיפון בגזרת אמפיר עם כתפיות ספגטי וכשמה כך היתה: גל", היא מתפייטת במבטא צרפתי קל. "בעיניי, זאת היתה המהפכה הגדולה שלו. השמלה חשפה במעט את הגוף כשהאישה הלכה, כאילו עבר עליה גל קטן".
בשנת 1907 שכלל פוארה את המחוך למעין חזייה, שנועדה יותר לכרוך את החזה מאשר לתמוך בו. "הוא נתן לנשים תחושה משוחררת ומאוד סקסית", מסבירה קליג. "כי לא משנה מה אישה לובשת מבחוץ, חשוב מה היא משדרת מבפנים".
" פוארה הוא גאון", הצהיר המעצב ז'אן פול גוטייה בראיון למגזין USA Today. " הוא הוציא את הנשים מהמחוך, כדי שיהיו יותר משוחררות. אני החזרתי את המחוך במהלך מסע ההופעות של מדונה -'אמביציה בלונדינית', אבל מחוץ לבגד ולא מתחתיו".
בסתיו שנת 29' סגר פוארה את בית האופנה בשל קשיים כלכליים אליהם הוא נקלע. לפרנסתו עבד כברמן בבר בפריז, ובשנת 1944 מת עני מרוד ונשכח.
הקו שהתווה עם השנים - פומפוזי, צבעוני ועשיר בפרטים, התאדה באווירת פוסט מלחמת העולם הראשונה והשפל הכלכלי באירופה טרום מלחמת העולם השנייה. "אני מסרב לייצר מודל שיימכר בכמויות", אמר.
מבט בשמלת המחשוף השחורה של לינדזי לוהן איתה הגיעה לערב הגאלה, מציב כיום את פוארה רחוק ודהוי, כמעט קרקסי.
אך יש מי שראו ביצירותיו השראה: איב סאן לורן וכריסטיאן לקרואה, למשל, אימצו את הצבעוניות הבוהקת ושילובי הגוונים של פוארה, וג'ון גליאנו לקח את האקסטרווגנטיות והתיאטרליות. מעצבים כמו חוסיין שאלאיין וריי קאווקובו ל"קום דה גרסון" ראו בדה קונסטרוקטיביזם של הגזרות שהרכיב מקור בלתי נדלה לרעיונות חדשים.
בשיחת טלפון מאוחרת, פרץ קצת חוששת מהזיכרון הקצר של הסטודנטים שלה. "לא כל כך נתקלתי בסטודנטים שמוצאים כיום בפוארה השראה", היא אומרת. "קטונתי מלבקר, אבל אני חושבת שהמהפכה שהוא הנהיג בתחילת המאה, נתפסת בשנת 2007 כמובנת מאליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
