יא וואראדי
שגיא כהן טוען כי מסעדת אל-תנור שבריינה היא אחת המסעדות הטובות בישראל. בתפריט: סלטים עונתיים, חציל שלא צריך לקרוא לו בלדי (כי ברור שהוא כזה) וגם מאכלי טלה מושלמים
גם למסעדת אל-תנור החדשה, הנפלאה, שנפתחה לפני חודשים אחדים בריינה יש איזו איכות פנטסטית. לכאורה, לפניך עוד מסעדה ערבית בצפון. היא שוכנת בתחנת דלק, במבנה מודרני שגרתי, שכבר ראית אלף כמוהו (כולל חיפוי האבן והקשתות), וכשאתה נכנס למסעדה מקדם את פניך בר סלטים שבו ניתן להבחין בלי שום קושי בכל המכרים הוותיקים - מסלט תירס ועד סלט כרוב, מסלט חצילים ועד טחינה. ואז, כשאתה מתיישב, כאילו עברת בהרף עין מעוד מסעדה שגרתית בעוד תחנת דלק לאחת המסעדות הטובות בישראל.
אל-תנור היא - לא פחות ולא יותר-שלב נוסף באבולוציה של המטבח הערבי הפומבי בישראל. זה התחיל לפני שנים אחדות, עם מסעדות כדיאנה, כאן זמאן, ג'סקלה ואחרות, וצבר בשנים האחרונות תנופה עם מסעדות דוגמת ליאלי בירות, אל-באבור וקצה הנחל הנפלאות.
כולן מסעדות שכאילו בוחנות אותנו ואת יכולתנו לקלוט ולהבין, ופורשות בפנינו את נפלאות המטבח הביתי, העונתי, של ערביי ישראל. אל-תנור היא החוליה העדכנית בשושלת המפוארת הזאת. הבחירה במילה שושלת אינה מקרית: הבעלים של אל-תנור הוא אחיו של הבעלים של אל-באבור מאום אל-פאחם והאיש שעל הגריל בא, לא פחות ולא יותר מדיאנה. התוצאות בהתאם.

מתוך היכרות עם מסעדות מהסוג הזה ביקשנו לוותר על ערכת הסלטים המסורתית (עכשיו אני יודע שזו הייתה טעות: על אף שהסלטים בכניסה נראים שגרתיים הם לגמרי לא) ולקבל במקומה סלטים עונתיים מקומיים.
אם נשפוט לפי הטריות של הסלטים שהגיעו, הם כנראה לא היו סתם מקומיים אלא גדלו בחצר. יותר טרי מזה פשוט אי אפשר. הכול, מסלט חסה ערבית בתיבול נפלא ומדויק של שמן זית ולימון, דרך טבולה שנקצצה לנגד עינינו בסכין חיתוך ענקית, ועד סלט ג' רג' יר יוצא מן הכלל, היה טרי מאוד, פריך ומלא טעם, עד שאפילו קרניבור אדוק היה מודה שאפשר לחיות על סלטים כאלה עד 120. בעיקר כשהגיעה הפיתה.
אפילו
מבין כל הסלטים הג'רג'יר הפליא לעשות. הפתגם הערבי אומר שלו היו הנשים יודעות מה הג'רג'יר עושה לגברים, הן היו מגדלות אותו מתחת למיטה. האמת היא שהנשים יודעות מה הן עושות: לו הן היו מגדלות אותו מתחת למיטה, הגברים היו אוכלים ממנו עד שהיו נופלים על המיטה באפיסת כוחות.
אחרי הסלטים הגיעה מנה חמה ראשונה: חציל (שתודה לאל, אף אחד לא קרא לו בלדי, אולי כי אף אחד לא העלה על דעתו שיש אופציות אחרות) עם קצת טחינה, מיץ לימון וגרגרי חומוס שלמים. בבישול יש תכונה חמקמקה שנקראת "יד", וזו תכונה שאו שיש לך או שאין. זה כולה חציל, טחינה, לימון וחומוס. אבל הדיוק בכמויות הטחינה והחומוס, הקלייה המדויקת של החציל, והשילוב בין מרירות הטחינה, חמיצות הלימון וטעמו המעושן של החציל העידו כאלף עדים על נוכחותה של "יד" במטבח.
ואז, על טס גדול, הגיעה פסגת הארוחה: צוואר טלה ממולא. יש מנות, בעיקר בבישול הביתי, שאין בכלל טעם להתחיל לנתח. הן מגיעות לרמה כזו של הרמוניה פנימית - בין המילוי לבשר, בין התבלינים לטעמים הטבעיים, בין המרקמים השונים - שהופכים אותן לסוג של שלמות.
צוואר הטלה הממולא הזה, שבילה 12 שעות בתנור, היה דוגמה מובהקת. ושוב, אי אפשר היה שלא להתפעל עד כמה מטבחים מקומיים, שיש להם הקשר ושורשים, הם מטבחים שלמים: השילוב בין הטעמים הבשריים, המורכבים והחלקים של הבשר לבין הטעמים המרירים, הקלילים והעוקצניים של הסלטים היה כל כך מענג עד שלא נותר אלא לפתוח קצת את החגורה, לפלוט אנחת הנאה, ולהמשיך.
גם מנת צלעות הטלה, שהגיעה ליד הצוואר, הייתה מושלמת: צלעות קטנות, פריכות, עסיסיות, מלאות טעם. מי שבחר אותן ומי שצלה אותן ידע בדיוק מה הוא עושה. וכמו כל דבר אחר במסעדה הנהדרת הזאת, גם הן היו אחרות, יוצאות דופן.
עושה רושם שאלתנור היא חלק מתופעה שהולכת ומתפשטת: פעם מסעדות ערביות היו מקום שעצרת בו לחטוף משהו במהלך הטיול בצפון. עם מסעדות כמו אל-תנור עוד מעט הצפון יהיה משהו שתחטוף בין ארוחות. ובכלל: ריינה, מהצד הזה של הכביש או מהצד השני שלו, לא רחוקה כל כך כמו שנדמה, ואל-תנור שווה נסיעה מכל מקום בארץ.
אל-תנור, תחנת דלק סונול, צומת ריינה. טל ': 04-6014948