חפש את האישה
הן אקסצנטריות, מעוררות השראה ומעצבי על לא זזים בלעדיהן. הגיע הזמן שתכירו את המוזות שעומדות מאחורי הקולקציות הגדולות של העשורים האחרונים
לבושה בעליונית שיפון של המעצב הבריטי אוסי קלארק ובמכנסי סאטן רחבים, מטפחת צבעונית לראשה ושרשרת חרוזים לצווארה, הפציעה דה לה פאלז בחוגי האופנה הפריזאיים במראה צבעוני ומשוחרר שהביאה מלונדון, שהיה כל מה שאיב סאן לורן ראה בחזונו.
דה לה פאלז הפכה מאותו ערב למוזה הראשית של לורן, לצד בטי קטרו שליוותה אותו מספר שנים קודם. הן היו שם עבורו תמיד: ישבו לצדו בסטודיו שבאווניו מרסו מספר 5, רקדו איתו לצלילי מוזיקת פופ אלקטרונית במועדון הגייז המיתולוגי "לה סט", עישנו איתו חשיש בחופשות הארוכות במרקש וסידרו עבורו את שורות הקוקאין בדירתו שברובע השביעי בפריז.
אלו היו השנים היפות של סאן לורן. הקולקציות בעיצובו זכו להצלחה. חליפת הטוקסידו הנשית שעיצב שנתיים קודם, למשל, זכתה לפרסום מסיבי ועל פדחתו נחת כתר "משחרר האישה המודרנית". בסרטו של דיוויד טאבול, "His Life and Time", יושבת קטרו, בשיער פלטינה ארוך, עם משקפיים כהים, ז'קט עור ושפתיים קפוצות ומספרת על ההיכרות ביניהם, שהביאה אותו לעיסוק אנדרוגיני באופנה.
"הכרנו במועדון הפריזאי 'שה רג'ין', שהיה מאוד מאוד מאוד גיי", היא אומרת למצלמה ומתכוונת למועדון שסימל עבורם את התקופה שהיתה, לדבריה, "וואן לונג פארטי". "הוא היה ביישן אבל רצה מאוד להכיר אותי, אז הוא שלח את אחד החברים שלו שיעשה בינינו היכרות. מאז אנחנו יחד.
"מה שמחבר אותנו זה הנושא האסתטי. לשנינו יש רגישות, טעם והומור דומים. אני, שהתלבשתי בבגדי גברים, כנראה הענקתי לו השראה. הרי אנדרוגיניות זה כמו חלום: יצירה של חצי גבר וחצי אישה. זה היה החלום שלי והייתי שמחה להיראות כך. שני המינים באותו אדם - זה האדם האידיאלי".
עם מכירתו של בית האופנה של לורן בשנת 1999 לקבוצת "גוצ'י", הונחת בשערי הסטודיו המעצב האמריקני טום פורד, שעיצב את קולקציית הביכורים ל"איב סאן לורן" בהשראתה של קטרו. עד נטישתו לפני זמן קצר את כס המעצב הראשי של "הום דיור", היא שימשה גם כמוזה של הדי סאלימן.
דה לה פאלז, שהקדישה את רוב חייה לתפקיד המוזה של לורן, היתה לצדו עד סגירת קו התפירה העילית של בית האופנה בשנת 2002. חוץ מלספק לו סיפורים עסיסיים שאספה במועדוני העיר ובסמטאות פריז, היא ייעצה לו בבחירת הבדים, המליצה לו על דוגמניות והתערבה בעיצוב הקולקציה.
בסרטו השני של טאבול על סאן לורן, "Avenue Marceau 5", המתעד את העבודה היומיומית בסטודיו ברובע ה-16 בפריז, היא
המוזות של מעצבי האופנה הגדולים חיות בצלם, או מנהלות קריירה עצמאית, דוגמת במאית הקולנוע סופיה קופולה, המשמשת כמוזה של המעצב מארק ג'ייקובס. הן שם כדי לשרת את האגו של המעצב, להקיף אותו בהשראה חיצונית היות שהוא נעול במשך רוב שעות היום בסטודיו, אך בעיקר הן עין נוספת, מהימנה ונטולת אינטרסים.
כדי להבין את חשיבותן של המוזות בעולם האופנה, צריך להפריד בין מעצבים העובדים מול מוזה ומעצבים בהשראתה מספר עונות, לבין מעצבים שמדי עונה מספרים שהמוזה שלהם הפעם היא, לצורך העניין, מרילין מונרו או ריטה הייוורת.
הדוגמנית גדולת הממדים סטלה עמר-אליס, ישראלית החיה בניו יורק, הכירה את ז'אן פול גוטייה בתחילת שנות ה-90 וליוותה אותו מספר שנים. לדבריה, כיהנה כמוזה המרכזית שלו בלא מעט קולקציות.
"כדי להיות מוזה צריך להיות אדם אקסצנטרי", היא מסבירה, "בעל אישיות מוחצנת, ייחודית ומעוררת השראה. כשהתגוררתי בפריז הייתי אדם מאוד בולט. גוטייה הוא אדם מלא חזון וראייה ויזואלית וכנראה תפסתי לו את העין. הוא תמיד היה אומר ש'סטלה היא אישה מדהימה עם פיגורה נדיבה ולכן היא המוזה שלי'".
מה עשית בתור מוזה?
"הייתי יושבת איתו בסטודיו, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, והיינו עושים סיעור מוחות. אבל בניגוד לבטי קטרו או ללולו דה לה פאלז, שישבו עם איב סאן לורן בסטודיו וייעצו לו 'את זה תעשה ואת זה לא', אני הייתי בעיקר השראה. הכישרון של גוטייה הרבה יותר גדול משלי".
אבל למערכת היחסים מעצב-מוזה יש גם צדדים פחות נעימים. במקביל לעבודה עם גוטייה שימשה עמר מוזה למעצב טיירי מוגלר, שחנט אותה במחוכים מפוסלים. היא הידסה על המסלול בתצוגותיו והיתה חלק מהמילייה החברתי שסבב אותו. אבל הפנטזיה של מוגלר, כך נדמה, היתה דיקטטורית.
"פעם הגעתי לסטודיו בסניקרס והוא צעק עליי: 'את משוגעת? לעולם אל תלכי עם סניקרס!", היא נזכרת. "הוא היה התגלמות הגלאמור, ובעיניו אין דבר כזה סניקרס. יש משהו מתיש בלשמור על אימג' מסוים, כי כל הזמן את מרגישה תחת ספוט. כי גם כשאת יורדת לסופר את צריכה להישאר טיפ טופ".
מוזות הופיעו לראשונה במיתולוגיה היוונית. על פי ה"תיאוגוניה" של הסיודוס, תשע המוזות - קליופה, קליאו, ארטו, יוטרפה, מלפומנה, פוליהימניה, טרפסיכורה, תאליה ואורניה - הן בנותיהם של זאוס אבי האלים ושל מנימוסינה, אלת הזיכרון. אלו היו אלות היצירה, המדעים והאמנות, ועיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים: משוררים, מוזיקאים ופילוסופים.
ד"ר שוש מרזל, אנתרופולוגית לאופנה מהמחלקה לתיאוריה וביקורת בבצלאל, מסבירה שעניין המוזות שהיה פופולרי בעידן המיתולוגיה היוונית ובהמשך בתקופת הרנסנס, שב והופיע בתחילת המאה ה-19 באירופה .
לטעמה, החיבור בין מוזות לאופנאים בשנים האחרונות הוא בעיקר גימיק שנועד למשוך קהל לחנויות. "כשיש לקוחה בחנות שלובשת בגד של איב סאן לורן בעקבות קתרין דנב, שהיתה המוזה שלו לתקופה, היא בעצם רוצה להיות קתרין דנב בעצמה".
בעבר מוזות הופיעו רק בעולם האמנות. מתי לראשונה אנחנו נתקלים בהן באופנה?
"המעצב צ'רלס פרדריק וורט (שפעל במחצית המאה ה-19 ונחשב לאבי אופנת ההוט קוטור, א"י) בחר דוגמניות שדמו פיזית ללקוחות המפורסמות שלו. הן היו סוג של כפילות. אני לא יודעת אם הן שימשו לו השראה, אבל הן בהחלט היו שם סביבו כדי להעניק לו זווית ראייה נוספת".
מוזות בעולם האופנה הפכו פופולריות יותר החל במחצית השנייה של שנות ה-60. אושיית האופנה האקסצנטרית אנה פיאג'י, מנהלת קריאטיבית ב"ווג" איטליה ובעלת המדור D.P במגזין, היתה במשך שנים המוזה של קארל לאגרפלד. בספרה "The Beautiful Fall" (הוצאת Little, Brown) מספרת אליסיה דרייק על הימים שבהם היה לאגרפלד מזמין את פיאג'י להצטרף אליו לחופשות באחוזתו שבשאטו דה פנואט בצרפת, אך לאחר מספר שנים ניפה אותה מרשימת החברים שלו ומתפקידה כמוזה לטובת אחרת.
כך היה גם עם ויקטורי דה קסטלאן המרשימה, כיום מעצבת התכשיטים של "דיור" ובעבר המוזה של לאגרפלד בבית "שאנל", שאל שעריו נכנס ב-1982. לאחר שחצתה דה קסטלאן את הקווים לבית "דיור", הן כמוזה והן כמעצבת, צוטט לאגרפלד במגזין הנשים "וומן וויר דיילי": "נראה שכל האנשים שאנחנו כבר לא מתאמצים להשאיר הולכים ל'דיור'. זה פח האשפה שלנו".
אלא שמעבר הפוך היה גם היה. ליידי אמנדה הרלץ' משרופשייר שבבריטניה, שהיתה במשך תריסר שנים המוזה של ג'ון גליאנו, עברה לפני מספר שנים ל"שאנל", ממנו זכתה לשכר בן שש ספרות לעונה תמורת הופעתה בסטודיו הפריזאי "אחת לכמה שבועות", כפי שסיפרה ל"ווג" האמריקני.
ספורות הן המוזות שעובדות תמורת שכר. למשל, קארין רויטפלד, כיום עורכת ה"ווג" הצרפתי אשר בעבר כיהנה כמוזה של טום פורד בתקופה שכיהן כמעצב הבית של "גוצ'י". נשים עשירות ומצליחות, משמשות כמוזה ולו רק בשביל לתחזק את המעמד שלהן כמו אודרי הפבורן (שעבדה בצמוד להוברט דה ג'יבנשי) ; ג'קי קנדי (שאולג קאסיני רקח סביבה את מיטב הקולקציות שלו), ליסה אייזנר (אייזק מזרחי) והמוזה הוותיקה של ולנטינו, גברת ג'ורג'ינה בנדוליני, שעזבה אותו בתחילת המילניום לאחר 22 שנה.
כך גם בדור הצעיר: אמנדה ברוקס הצעירה שמשמשת מוזה למעצבים ג'וש פטנר ובריאן ברדלי מהמותג הניו יורקי "Tuleh"; ונסה ג'טי למעצב האמריקני מייקל קורס; הסופרת ברוק דה אוקמפו לג'ון גליאנו; ובמאיות הקולנוע זואי קסאווטס (בתו של ג'ון קסאווטס) וסופיה קופולה, כאמור, למארק ג'ייקובס.
"מוזה היא בדרך כלל אישה שיש לה המון שיק", הסבירה הסטייליסטית צ'רלה קארטר למגזין המקוון "סלון.קום". "היא בדרך כלל מעניקה השראה למעצב. הרבה מעצבים חיים במין פעמון זכוכית והם נוהגים להקיף את עצמם באנשים מהרחוב. טוב, לא ממש מהרחוב. למשל, ונסה בלנגר, המוזה הנוכחית של גליאנו, צעירה ממוצא חצי אמריקני וחצי צרפתי, היתה פקידת קבלה בבניין שבו עבד. ג'ון ראה אותה והפך אותה למוזה שלו".
ליסה אייזנר, ששימשה, כאמור, כמוזה למזרחי ובהמשך גם כמוזה לטום פורד, סיפרה בראיון כי בעבודתה מול מזרחי היא היתה שולחת אליו דברים שמצאה (בדים, ספרים, פיצ'פקעס) או יושבת בסטודיו ואומרת: "איטס סו אייזק". את פורד הכירה כשעבדה ב"ווג" הצרפתי.
כיום היא כבר לא מוזה של אף אחד. את מקומה, יש לשער, תפסה מישהי אחרת. מעטות הנשים שיסרבו להרוויח כסף על כלום ואף לקבל את הבגדים במתנה. מצד שני, כמה נשים הקרוצות מהחומרים של לולו דה לה פאלז ישנן היום בעולם?
נא להמתין לטעינת התגובות
