הרומן שלי עם גוצ'י
הז'אנר הספרותי הזה טרם קיבל שם רשמי, אבל הוא לוהט על המדף. הגיבורה המרכזית מכורה לשופינג, עובדת בירחון אופנה, מתחככת במעצבי על ומדלגת מתצוגה אחת לשנייה. יש מי שיקראו לזה ספרות רעה ויש מי שיטענו לאקט פמיניסטי. תחליטו בעצמכם
שמות צבעוניים שהייתם מצפים לפגוש חרותים בתוכן העניינים של מגזין אופנה, לא בספר פרוזה מהוצאה מכובדת. "תמיכתה של גב' ווינטור במהלך הקריירה שלי ב'ווג' האמריקני ובמהלך כתיבת הספר היתה יקרה מפז," מתחנפת סייקס בהמשך, באופן שמציג את לורן וייסברגר, מי שחתומה על רב המכר "השטן לובשת פראדה" (הוצאת "מודן,(" המבוסס על עבודתה תחת משטרה של ווינטור, כאישה נקמנית מהתופת.
צמד ספרים אלה, שיצאו לאור בהפרש של שנה זה מזה (הראשון ב,2003- השני ב,(2004- עומדים במרכז סוגה ספרותית חדשה הקורמת עור וגידים בשלוש השנים האחרונות. מדובר בתת ז'אנר בספרות ה"צ'יק ליט" - ספרים העוסקים בחייהן של רווקות, שהובילו הסופרות קנדיס בושנל (מחברת "סקס והעיר הגדולה4" ," בלונדיניות" ו"ליפסטיק ג'ונגל(" והלן פילדינג ")יומנה של ברידג'ט ג'ונס")
כמו גיבורת ה"צ'יק ליט," גם הגיבורה של תת הז'אנר החדש היא רווקה, אלא שדבר אחד מהותי מבדיל ביניהן: אם זו הראשונה קמה בבוקר עם מטרה אחת בחיים והיא להתחתן, הרי שהשנייה מקיצה משנתה עם תכלית אחת - להניח את היד על כרטיס כניסה לתצוגת האופנה הכי נחשבת בעיר.
רוב רובן של העלילות מתרחשות במערכות עיתוני אופנה, חדרי העיצוב של אופנאי העל וחדרי המיטות של דוגמניות, נערות ונערי זוהר באפטאון ניו יורק. חיי הגיבורות האלה כוללים מגורים בדירות פאר במנהטן, דילוג קדחתני מנשף גאלה אחד למשנהו, התחככות בסלבריטיז בפקקים האנושיים שבפתח תצוגות האופנה, התניידות במטוסים פרטיים, שימוש בסמים קלים וקשים, וכמובן הזמנות למכירות אקסקלוסיביות של דוגמיות מותגים כמו "ורסאצ'ה," "דיור" ו"שאנל." או כמו שמתארת אותן סייקס בספרה: "המכירות הלוהטות של דוגמיות בניו יורק הן הרות אסון כל כך שלידן רצועת עזה נראית מקום שלו".
וייסברגר, סייקס, בושנל, פילדינג, לצד שמות פחות נודעים כמו כתבת ה"ווג" האמריקני וה"ניו יורק טיימס" הילארי דה ורייס והעיתונאית הפיננסית סופי קינסלה, פרסמו את ספריהן לאחר קריירה עיתונאית ארוכה. נתון זה הופך את ספריהן לסוג של מסמך דוקומנטרי, שמדליק זרקור על מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה, מלווה בסיפורים עסיסיים ובתיאורים מפורטים.
"בעיניי, קריאה בספרים אלו משתווה לרכילות מהסיבה הפשוטה שרוב הסופרות הללו כותבות על מרחב הפעולה הקודם שלהן," פוסקת מיה סלע, מבקרת הספרות של המקומון "עיתון תל אביב." "עבורי זה כמו לקרוא 'לאשה' או מגזיני כרומו, רק בלי תמונות. זו רכילות היסטרית, עם אוסף התנהגויות מופרכות. בשתי מילים: זה פאן. הרי למה אהבו את 'סקס והעיר הגדולה?' כי זאת מציאות מופרכת".
יש נשים שכאלה הם החיים שלהן.
"ב'סקס והעיר' יש זרקור על חלק מאוד קטן מהחיים, אין שם ספקטרום. מוצגות שם הרבה נשים ללא דאגות כלכליות ואין מבט ביקורתי. אני, בניגוד לקרי ברדשאו, לא יכולה לרכוש את כל זוגות הנעליים שאני רוצה, אבל אני אוהבת לראות את זה."
העיתונאית רז יובן מסכימה עם סלע. "ספרי הצ'יק ליט מוכרים פנטזיה עם מסר מרכזי אחד: שיהיו לך חיים מהממים ותוכלי לחיות אותם יופי גם לבד,"
"את מפנטזת שהחיים שלך יהיו נוצצים עם המותגים הנכונים וסביבת עבודה מרשימה. זה חייב להיות גדול מהחיים ובעולם הגדול. כי על מה תפנטז הבחורה הישראלית? על טובה'לה? ולאיזה כולבו היא תלך? לדיזנגוף סנטר? שלא לדבר על זה שהיא לא תמצא כאן תחליף ל'ווג".
כדי להבין את הצלחתה של ספרות האופנה הנוכחית, כדאי למקם אותה בקונטקסט. שיטוט קל באתר "אמזון" מעלה רשימה ארוכה של כותרי פרוזה, שבהם הגיבורה מגדירה את עצמה דרך בגדים. אם בעבר העיסוק באופנה היה נראה לאנשים מהצד כשטחי וחסר חשיבות, כיום סופרות רבות לא חוששות להפריח תיאורי לבוש או תמונה כללית על חשבון הבנק המצומק הודות לקולקציית הקיץ של מארק ג'ייקובס. וזה שטחי כמו שזה נשמע.
בספרה החדש של סייקס, "The Debutante Divorcee" (הוצאת ,(Penguin מסבירה גיבורת המשנה טינסלי בנאום קל מדוע היא מתקשה להתמיד בעבודה קבועה ומסודרת: "אני לא יכולה לעבוד כי קשה לי להתלבש לשעות היום. אני יכולה רק להתלבש לערב. לכן, עבודה משרדית לא מתאימה לי. אני יכולה להתלבש או למכון כושר או למסיבה בערב".
אופנה, מעצם הגדרתה, היא נראות, ומגדירה אותנו במרחב הגלובלי. כאשר היא חודרת אל ספרות נשים שגיבורותיה הן רווקות בתהליכי הגדרה עצמית, נוצר חיבור מעניין. ד"ר רוני הלפרן, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מסכימה שספרים אלו חשובים באופן הצגת הדימוי הנשי כיום.
"אני מוצאת את התפתחות תת הז'אנר הזה, כהמשך ישיר לסדרה 'סקס והעיר הגדולה,"' היא מסבירה. "התוכנית הפכה את האופנה לטריטוריה מרתקת. נשים הבינו שניתן לייצר אמירה מלאת כוח דרך אופנה ולהציג דרכה נשיות עוצמתית. פתאום אופנה מייצגת אותי כאדם. אם באופן היסטורי אופנה היתה תחום מוגבל ונתפסה כעיסוק בהבלים, עכשיו יש מהפך: נשים כבר לא מאוימות מאופנה והופכות לקורבנות שלה, אלא מגלות את הכוח שבה ומשתמשות בה לתמרון במרחב."
המרחב עליו מדברת הלפרן הוא לרוב מגזיני אופנה, שטח המרעה של כותבות הז'אנר. "הבחירה למקם את 'השטן לובשת פראדה' במערכת מגזין כמו 'ווג' מעניקה לנשים עוצמה. זהו מגזין חזק שבו קובעים את הטרנדים, שבו חורצים גורלות. ולכן זה אזור מרתק ומלא כוח לכתוב בו כיום על נשים ונשיות".
בישראל, ז'אנר ספרות האופנה מתהדר בנציג אחד ויחיד, מאת הסופרת, העיתונאית ומדריכת היוגה נילי לנדסמן. ממחצית שנות ה90- פרסמה לנדסמן את מדור האופנה "הצעקה האחרונה" ב"העיר," ולפני כשנה פרסמה את את ספרה "הרומן הרומנטי שלי" (הוצאת "עם עובד,(" שגולל את סיפורה של מירה, מלבישה בהפקות אופנה, שמנסה לסדר את חייה בסטיילינג מושלם והרמוני אך לא תמיד בהצלחה.
"זה נורא הגיוני שכל הספרים שעוסקים באופנה יוצאים בטווח צר של זמנים," מסבירה לנדסמן את המבול הנוכחי. "בסוף שנות ה90- תעשיית האופנה החלה לספק חומרים לספרות. היא החלה להיות מיינסטרים וייצרה עשרות מגזינים, תוכניות טלוויזיה, תוכניות ריאליטי והמון מקומות עבודה. היא נפתחה לקהל הרחב".
התזה שלי היא שבחמש השנים האחרונות תעשיית האופנה הפכה מסצינה למביני עניין, לתעשייה שבה כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על בחירת "הדוגמנית הבאה של ישראל."
"בשנות ה80- תעשיית האופנה היתה מאוד מצומצמת ונשלטה על ידי שני עיתונים וחמישה מעצבים. השיווק היה הרבה יותר מצומצם וכוח האדם היה ממוקד. לא היו אינטרנט או תוכניות טלוויזיה בנושא. מי שהיה בתצוגות העביר את המידע.
התוכניות והמגזינים אז היו מאוד מקצועיים. באמצע שנות ה90- אנחנו צופים בחילופים. את השערים של המגזינים כובשות הטופ מודלז כמו לינדה אונג'ליסטה וקלאודיה שיפר למשך מספר שנים, עד שכוכבות הוליווד חזרו לככב על שערי המגזינים ולקחו אליהן את הפוקוס חזרה.
"במקביל, עולם האופנה הפך פתאום לדבר הכי מעניין עבור כולם. FTV עלה לאוויר, בMTV- שידרו תוכניות על אופנה, באינטרנט יכולת להיחשף און ליין לכל תצוגות האופנה והחלה שוב תחלופה של כותבים.
"התיאוריה שלי היא שהמון בחורות, וגם אני לצורך העניין, עם כישרון כתיבה ואהבה לבגדים, נכנסו לפאזה בה אפשר לכתוב על אופנה ממקום פחות מקצועני של שמות תואר לאורכי השרוול. זו כתיבה על אטמוספרה של אופנה, ולמקום הזה חדרו וייסברגר וסייקס, שכתבו בעבר באיזו נגזרת של ה'ווג,' ובניגוד לאנה ווינטור, שהיא שריד לדור הקודם והמקצועני, פשוט מתות על בגדים ויש להן אירוניה והומור. הן הפכו למתווכות, שופר העם, כי הן היו כל אחת שיוצאת לקניות.
"כשהתחלתי לכתוב את הספר, אופנה כבר היתה שטח מחיה מוכר בישראל. הבנתי שזה תחום שאני מכירה. זה פוטוגני, סקסי ומכילה את כל המרכיבים: נערות צעירות ויפות, גברים עשירים ומפוקפקים, המון כסף, תככים וקנאה, סמים ואובססיית עלומים. ואם יש בזה הרבה עניין, אין בעיה לדבר בז'רגון.
באותו זמן כבר עמדה סנדרה רינגלר ואמרה בשפה משובשת 'עקב גבוה' ו'מכנס צר.' המילה סטייליסטית הפכה מוכרת. זה כבר לא מלבישה. עשו כאן סרטים דוקומנטריים על דוגמניות כמו ויק ושירז טל, ואנשים ידעו מה זה דוגמנית, מה זה צלם אופנה".
בספר שלך לא מצאתי ביקורת על הענף או על העוסקים בענף אועל העוסקים בו.
"תעשיית האופנה בנויה על אשליה. היא לוקחת את האסתטיקה למקום לא מציאותי. הכול 'טו גוד טו בי טרו,' וברמת החומרים זה הכי כיף. בינינו, מבחוץ זה נראה הכי נוצץ, אבל זה לא. הרי מה סטייליסט עושה? מסתובב בכל החנויות הכי שוות בעיר, אוסף את הפריטים הכי יפים וליום אחד זה שלו. אף אחד לא יודע שהם מתים מפחד שייפול כפתור.
אבל אתה צודק, לא היה לי אומץ להרחיק לכת עם זה. מצד שני, גם נראה לי מנג'ס לזרוק שמות של מותגים. זה מסיח את הדעת והופך למשהו מאוד פנימי. מה גם שבארץ אין כל כך הרבה אנשים שמבינים את ההבדל, למשל, בין רוברטו קוואלי לבלנסיאגה. ואם אני אגיד קסטרו, נו אז?
"אישית אני מאוד אוהבת שזורקים שמות של מותגים, כי אני מרגישה שמדברים איתי בקודים, אבל היה שיקול שהספר לא יהיה סגור לקהל מסוים. והאמת, אתה אף פעם לא יודע מתי זה משתלט עליך ואתה הופך לסתם ניים דרופר".
הבחירה של לנדסמן, להעניק לקוראות הז'אנר המקומיות טיול למתחילים בעולם המותגים, זרה בנוף העולמי. חלק גדול מהסופרות בנכר ממטירות לכל עבר שמות של מותגים ושל כוכבי אופנה צעירים. לנדסמן מסבירה כי אלו פונות מראש לנשים שמתעניינות במגזינים יותר מאשר בחיים עצמם.
ניסיון להתוות קו משותף בין קוראות הז'אנר בארץ ובעולם מעלה נקודת השקה אחת: רובן נשים. רווקות או נשואות? שופהוליסטיות או עקרות בית? בשביל זה נצטרך סקר מדויק. לרוני מודן, מנהלת הוצאת הספרים "מודן," אין נתונים מדויקים, אבל יש אבחנה: "זה קהל של ספרות רווקות," היא אומרת, "נשים שקוראות ספרות כיפית, לא דוסטויבסקי."
במודע או שלא, מודן הציגה במשפט האחרון את הסטיגמה שתלויה על צוואר תת הז'אנר החדש כעננת ציאניד. לא מספיק שספרות רווקות נחשבת לשטחית, העיסוק באופנה כתחום מרכזי רק מרדד אותה יותר. "כמבקרת ספרות סביר להניח שאני לא אגש לספר מהז'אנר הזה," מודיעה סלע נחרצות. "בעיניי יש היררכיה בין ספרות רצינית לספרות קלה. אני תמיד אעדיף להתעסק בספרות רצינית ולא בקלה."
לטעמך, אפשר בכלל לקרוא לזה פרוזה?
"בזה אני מאוד ליברלית. זה אגוד בכריכה, קוראים לזה ספר, אתה יכול לקרוא לזה איך שתרצה. מצדי אתה יכול גם לקרוא לזה פרוזה רעה".
לשמחת המכורות לז'אנר, רוב הדוברות בכתבה לא רואות הפרדה בין גבוה לנמוך. "מושגים של נמוך ונחות לא רלוונטיים כשמדברים על תופעות תרבותיות," טוענת יובן. "מעבר לזה, בכל ז'אנר אתה יכול למצוא ספרים שטחיים וחלולים וספרים עם מורכבויות ורבדים, לכן התמונה איננה חד ממדית." גם הלפרן מסכימה. "אין שום דבר נחות בספרות פופולרית אם היא כתובה מצוין," היא מאשרת. "אם זו כתיבה עילגת או שהנארטיב דפוק, זה ספר פשוט לא טוב. אבל בעיניי הספרים האלו פותחים דיון נוסף בנשיות ובפמיניזם, והניסיון להפוך אותם לשטוחים בגלל העיסוק באופנה הוא פשוט דיון עקר ומתנשא".
נא להמתין לטעינת התגובות
