ראשי » סגנון ופנאי » תיירות » תיירות בארץ

קשתות הן לפעמים געגועים לפעם

ערימת אבנים לא נשמע מרשים במיוחד. אבל כשהן מתקבצות לכדי קשתות ענק עתיקות, שרידי בית כנסת מהתלמוד ועמודים מגולפים, מתעורר כאן סיפור חיים שלם. דוידה גינטר גילתה את אום אל-קנאטיר הנחבא ברמת הגולן

דוידה גינטר | 4/5/2007 12:25

כנראה שהרבה אחרי שנמות, האבנים יהיו בין הפריטים היחידים שעדיין יישארו כאן. כלומר חוץ מהג'וקים, אבל קצת קשה לדמיין בהנאה ערימת ג'וקים מתרוצצים בעולם לבד, שמחים ומאושרים. בעוד שאבנים – אבנים הן חפץ שאפשר להתבונן בו שעות, אם הן מספיק מרשימות ונושאות איתן סיפור מעניין. כאלה בדיוק הן האבנים של אום אל-קנאטיר.

מי ששמו של האתר העתיק ברמת הגולן אינו מצלצל לו מוכר, שינסה "קשתות רחבעם", השם העברי שקיבל המקום רק לפני שנים ספורות, על שמו של שר התיירות שנרצח רחבעם זאבי (גנדי). עדיין לא מוכר? הגיוני. חלק נכבד מהקסם של המקום נובע מכך שהוא נחבא בדרום הרמה, לא מפורסם, לא מתייחצ"ן, לא מתאמץ. דבר מיקומו עובר מפה לאוזן, או נודע למי שפתח מפה ושם את האצבע באקראי.

כך בדיוק הגענו אליו. משמועות מקוטעות. "יש איזה מעיין, איזו קשת מאוד יפה, משהו.. אני לא זוכר בדיוק..." סיפר לנו קרוב משפחה ששמע שאנחנו מתכננים טיול ג'יפים באזור. הוא ידע לומר בוודאות שהמקום מצריך ביקור, הוא ידע אפילו את שמו המקורי וכך איתרנו אותו כנקודה זעירה על המפה, אך מכאן זה הפך למשחק ניחושים: אפשר להגיע אליו מהיישוב הזה, או האחר, או אולי בכלל דרך השטח? בעלי רוח קרב יצאנו לדרך למצוא אותו.

חופרים את ההיסטוריה

טוב, מתברר שזה פשוט למדי. בצומת דליות, הנמצאת מזרחית לכנרת ולגמלא פונים דרומה, ממשיכים כמה מטרים ופונים מערבה לכביש המוביל לקיבוץ נטור. כמה מאות מטרים לפני היישוב מפספסים שלט קטן עם שם האתר, עושים פרסה קטנה, חוזרים ונוסעים פנימה עד חניון קטן. שם גם גילינו ששום טיול ג'יפים לא ייצא לנו כאן, צריך לחנות ולרדת ברגל בדרך קצרה אל הקשתות. וטוב שכך.

דרך מדרגות הוליכה אותנו לתוככי החפירות שחשפו את העתיקות. לאורך כל הירידה כמעט ומעדנו כמה פעמים, כיוון שהמבט היה נעוץ בנוף המדהים שנפרש מולנו – שנפתח עוד ועוד עם כל צעד אל עמק שבין

שני הרים. למטה עצרנו לנשום, וכאן התגלו ההפתעות האמיתיות.

אום אל-קנאטיר בתרגום לעברית היא "אם כל הקשתות". ושם, מבלי לאכזב, ניצב רצף של שלוש קשתות אבן מעל בריכה חצובה, אחת מהן שלמה למדי ושתיים נוספות עומדות בחלקן. במרחק קצר משם עומד מנוף לא טבעי במיוחד, שמזה שלוש שנים עמל על חשיפת שרידי בית כנסת יהודי מתקופת התלמוד, וסביבו כבר עומדים עמודי אבן מגולפים וקשתות קטנות יותר שמעידות על יופיו של המקום העתיק.

ומתחת לכל אלה נובע מעיין א-צפירה, ששימש כאחד המקורות לאמת המים של סוסיתא, בתקופה שהקבלן לא טרח לספק מים זורמים.

מזל שהבריטי טייל כאן

ניגשנו אל הבריכות המרשימות וקיבלנו קונצרט בחינם של צפרדעים, או שמא קרפדות, שצווחו בהנאה. אפשר להבין אותן, עם נוף כזה. שוטטנו בין העתיקות והתקרבנו לנקודת התצפית, ליהנות מקרוב מהעמק שראינו קודם בעת הירידה במדרגות. ובעיקר נהנינו מהשקט במקום שעוד לא רבים גילו.

את גילוי האתר הזה, אגב, הישראלים חייבים לסר לורנס אוליפנט, בריטי חובב ציונות ותיירות שהתגורר כאן ומצא את השרידים של אום אל-קנאטיר ב-1883.

אותו אוליפנט גם טרח לתעד את הרגע, ורשם לעצמו: "ולאחר שהקפנו סלע בזלת עצום שניצב שם, נתגלה לעיננו מחזה משובב נפש ומדהים ביופיו. כאן באתר מבודד וקשה לגישה, שהוד קדומים אופף אותו, תחבלו הקדמונים והקימו מקום מקלט מוסתר ומקסים. אני רואה באום אל-קנאטיר את מיטב התגליות שגיליתי עד היום".

ואחרי שגילינו גם אנחנו את המקום, לא נותר לנו אלא להסכים איתו.