אמא יש רק אחת. ועוד אחת
תסכימו שהמחמאה המפוקפקת ביותר שאפשר להעניק לאישה היא "אוי, כמה שאת דומה לאמא שלך!". ובכן, לא רק שתחלקו אותה פיזיות, אלא גם אותם קווי אופי ודפוסי התנהגות
ד"ר רבקה תובל-משיח מהמחלקה לפסיכולוגיה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן אומרת שבתחום הפסיכולוגיה מדובר בנושא בפני עצמו. "ישנה התייחסות להתפתחות הילדה כשלוחה של האם", היא מסבירה. "פעמים רבות הבת נתפסת כהמשך ישיר של האם, גם אם לא ברמה מודעת. הבת תממש את החלומות של אמה ותבטא את תחושותיה ומאווייה יותר מאשר הבן, שמתפתח באופן נפרד ועצמאי. בתקופת הילדות בנות רוצות להידמות לאמותיהן, אבל בגיל ההתבגרות זה עובר להן.
"הצורך שלנו להיות שונות לא נובע בהכרח מתחושת אנטי כלפי האם. אנחנו יכולות לחשוב עליה דברים טובים ועדיין לרצות להיות שונות, לפתח את האני הפרטי".
"ברגע שהבת מתבגרת היא מבינה שמקומה של האם פחות חזק ממקומו של האב", טוענת ד"ר שרה ברסלרמן, יועצת פרטנית, זוגית ומשפחתית ומנחת סדנאות על יחסים בין נשים במשפחה. "בתת מודע, הבת מאשימה את אמא שלה על מקומה בחברה. ההבנה שאנחנו דומות לאמהות שלנו יותר ממה שחשבנו, ושקולן מדבר מגרוננו, היא לא פשוטה".
"אני שומעת מבעלי לא פעם את המשפט'את דומה לאמא שלך' ואין לי בעיה עם זה, אני חושבת שזה טבעי מאוד", אומרת דיקלה עטיה, 26, מזכירה רפואית מקריית שמונה, נשואה ואם לילד. "אמא שלי היא דמות נערצת בעיניי. היא נראית מצוין, מקדישה זמן לעצמה וזו מחמאה עבורי להיות דומה לה. אבל לפעמים זה קצת מבהיל אותי, גורם לי להרגיש מבוגרת. אני מרגישה את זה במיוחד מאז שהפכתי לאם. למשל בבקרים, כשאני לחוצה להספיק להכין את הילד לגן ולצאת בזמן לעבודה, אני מרגישה ממש כמו אמא שלי, שהיתה מזרזת אותנו תמיד. אז לא הבנתי את הלחץ הזה, היום אני חווה את תחושת האחריות ומבינה איך היא הרגישה אז. גם בהתייחסות לאוכל אני דומה לה - פעם ממש התעצבנתי עליה שהיתה 'דוחפת' אוכל לאחי הקטן, והיום אני עושה לבן שלי בדיוק אותו הדבר. מצד שני, לקחתי
"בכל מה שקשור לאוכל, אמא שלי פולנייה אמיתית", מספרת סיגל סאסי, 30, מטפלת מנהריה. "אני זוכרת איך שנאתי שכילדה היא היתה מכריחה אותי לאכול כבד עם בצל. היום אני מוצאת את עצמי מתנהגת כמוה, וזה בהחלט מפחיד אותי. לעומת זאת, יש דברים שבמודע חשוב לי מאוד לא להיות כמוה. למשל, אמא שלי עבדה הרבה מחוץ לבית ואני לא. פעם, כל מה שהיא היתה אומרת לי, הייתי עושה ההפך, בעיקר בכל מה שקשור לחינוך של הבן שלי. רציתי שההורות תהיה משהו שהוא רק שלי, בלי שתתערב לי בחיים. אבל בכל זאת אני לא יכולה לברוח מהדמיון בינינו: לא פעם מכרים שלה שלא ראו אותי מעולם שואלים אם אני הבת שלה, ואני מבינה שאני הולכת ונעשית דומה לה יותר ויותר. זה מאוד מלחיץ".
- למה, בעצם?
"כי אני רואה את אמא שלי מתבגרת ומתחזק בי הפחד מהגיל. אני קולטת את הקמטים שלה ומבינה שגם לי יהיו כאלה באותם מקומות. כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה כאילו אני מתבוננת בעתיד שלי".
ד "ר תובל-משיח: "הפחד להידמות לאם אכן קשור לעתים בחשש מן הזקנה. כשאת צעירה נדמה לך שהשמים הם הגבול ושתגיעי הרבה יותר רחוק מאמא שלך, ועם הגיל מגיעה ההבנה שתגיעי רק שני מטרים ממנה".
"הדמיון לאם מפחיד בגלל השדים מן העבר שהוא מביא איתו", סבורה ד"ר ענת פלגי-הקר, פסיכולוגית קלינית, מחברת הספר 'מאי-מהות לאימהות' (הוצאת "עם עובד" 2005). "ההבנה שאנחנו דומות לאמהות שלנו נלווית פעמים רבות לתחושות קשות לעיכול, לכעסים, לפגיעות, לעלבון. ואז את עומדת מול התינוק שלך ומבינה שחוויות מן העבר משפיעות על דרך ההתנהלות שלך בהווה, על האימהות שלך ועל דרך חייך".
- מהיכן נובע הצורך לאמץ התנהגות הפוכה מזו של האם?
"אנחנו לוקחים מההורים שלנו כל מיני התנהגויות, וגם הצורך שלנו להתנהג הפוך מהם מגיע מאותו מקום. האמירה 'אין בי שום דבר מאמא שלי' מעידה בעצם על כך שהיתה לאם השפעה עצומה, עד כדי כך שהבת משקיעה מאמצים בלהיות שונה ממנה".
ד"ר תובל-משיח: "נשים שעושות הכול הפוך מאמותיהן נמצאות בהתכתבות בלתי פוסקת איתן. במובן מסוים הן מתעמתות עם מי שהן באמת".
אבל לא כולן שמות לב לדמיון לאמותיהן, "ופעמים רבות רגע הגילוי רק מחדד את העיוורון בו היו נתונות קודם לכן", מבהירה ד"ר פלגי-הקר. "לפעמים אישה שמטפלת באמה קולטת פתאום כמה היא דומה לה. ההבנה יכולה להגיע גם על רקע נסיבות משפחתיות דרמטיות, למשל, כאשר הילדים עוזבים את הבית או כשהבת יולדת".
"מחקר שנערך בסוף שנות ה-90 בדק את סיבות הקונפליקט בין אמהות לבנות בוגרות", מספרת ד"ר ברסלרמן. "הממצאים הצביעו על כך שרוב האמהות חשבו שיש יותר דמיון משוני בינן לבין בנותיהן, בעוד שהבנות סברו כי הן דומות יותר לבני זוגן. אם האמהות המבוגרות חושבות שבנותיהן ישנו את הגישה שלהן אחרי שיהפכו בעצמן לאמהות, הן צפויות לקבל סטירת לחי. מהניסיון שלי בנות פחות מעריכות היום את הידע של האמהות שלהן בכל מה שקשור להורות ולחינוך. אני רואה את זה אצל הזוגות הצעירים שמגיעים אליי. הן חושבות שהאינפורמציה שמגיעה מהאמהות כבר לא רלוונטית. אולי זה משום שהיום המידע נגיש יותר והן יכולות לקבל אותו גם ממקורות אחרים".
כרמלה טל, 54, מורה מנהריה, נשואה ואם לשלושה, דווקא לא מצפה מבתה להיות בבואה שלה. "אני לא רוצה שהבת שלי תהיה שיקוף שלי וגם אין לי מושג אם היא בכלל רוצה להידמות לי", היא אומרת. "אני שמחה להוריש לה תכונות חיוביות ומצטערת על התכונות הפחות טובות, אבל בכל מקרה, הכי חשוב לי שתדע להתמודד עם החיים".
- מה היא חושבת עלייך?
"לפי מה שחברות שלה מספרות לי, לדעתי היא מאוד מעריכה אותי. מבחינה חיצונית אנחנו לא דומות בכלל, הצד האסתטי מפותח אצלה הרבה יותר מאשר אצלי. אבל אני כן רואה אצלה את קור הרוח שלי. כמוני, גם היא מאוד קשוחה וגם בן הזוג שלה אומר את זה. חוץ מזה, היא גם אמיצה כמוני: בצבא התנדבתי לשרת בסיני ובתי התנדבה לשרת בלבנון. גם היא לוקחת כל דבר מאוד ברצינות, ובזה אני דווקא לא כל כך שמחה שהיא דומה לי. באופן כללי, היא מאוד מזכירה לי את עצמי כשהייתי בגילה".
ד"ר פלגי-הקר: "אני חושבת שבסך הכול גילוי הבת שהיא דומה לאמא שלה הוא מאוד נעים, כאשר יש מקום גם לזיכרונות הטובים וגם לפחות מוצלחים. חוץ מזה, הרבה פעמים תכונות של האם שבעבר נראו לבת כשליליות, הופכות עם הזמן לנעימות. ככה זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
