ראשי » סגנון ופנאי » תיירות » תיירות בארץ

לכל איש יש אנדרטה

כעם שחי בין מלחמות, ההנצחה הלאומית היא עבורנו עמוד שדרה. זהר לפיד יצא לסייר באתרי לוחמים ברחבי הארץ, כשבכיסו ספריהם של המשוררים הלאומיים

באחת הפעמים שבהן אירחתי קבוצה של ידידי הולנד-ישראל, בשיאה של האינתיפאדה הראשונה, ביקרנו בפארק הירקון ובגן הבנים (גן זיכרון והנצחה, אותו תיכנן האדריכל גדעון שריג לחללי העיר תל-אביב לדורותיהם, הממוקם ממערב לספורטק על גדת הירקון הצפוני).

אישה מבוגרת עמדה ליד המחשב וניסתה להעלות את שם בנה שנהרג במלחמת קדש. סייעתי לה, ושוחחנו על הגן הייחודי, כשאורחיי ההולנדים צופים בנו מהצד. ביקשתי מהם להתקרב וסיפרתי להם על האישה המחפשת את שם בנה שנהרג לפני כ-40 שנה. בסיום יום ההדרכה הם אמרו לי כי הדבר שהרשים אותם יותר מכל היה גן ההנצחה והמפגש עם האם, שהביא אותם לידי ההכרה שלמעשה העם היהודי לא חדל ממלחמת הקיום מזה עשרות שנים.

ההנצחה הלאומית היא עמוד השדרה של המדינה, וככזאת היא נועדה לשמר את זכר הנופלים עשרות שנים לאחר שדור השכול ובני המשפחה הקרובים ילכו לעולמם. הזדהות העם בארץ עם זכר הנופלים הפכה את כולנו למשפחה לאומית גדולה, ואת השכול האישי לשכול של כולם. 

וכדי שנזכור את הנופלים כל השנה ונרגיש בכאבן המתמיד של משפחות הנופלים, מקדישים רבים מבני המשפחות את יתרת חייהם להנצחה. הם מקימים גנים, גלעדים ומפעלי תרבות ומציינים אותם בספרות, בשירה, באנדרטאות, בשמות רחובות ובימי זיכרון, והכול כדי שהשם לא יישכח.

שבוע לפני ערב יום כיפור 2006 עליתי לרמת הגולן כדי לתעד אתרי זיכרון והנצחה שונים. ברוב המקומות מצאתי תכונה של טיפוח האתרים לקראת טקסי יום הזיכרון. כך גם באתר ההנצחה שמעל עמק הבכא, שהפך ברבות הימים למוקד החשוב של המיתוס "מעטים מול רבים", ואשר שאב מההיסטוריה היהודית: מצדה, מרד בר-כוכבא, מלחמת תש"ח ומרד גטו ורשה.

המיתוס "שנית

מצדה לא תיפול", ששימש מאז ומעולם נר לרגלי תנועות הנוער וחיילי צה"ל (למרות הניסיונות לנפץ אותו במהלך השנים), יצר את הצורך בהנצחה הלאומית–צבאית, והאידאולוגיה הציונית, בדומה לדת, סיפקה תחושת שליחות וייעוד. גם ההנצחה הפרטית הפכה לאקט תרבותי, וניתן למצוא ברחבי הארץ מאות אנדרטאות אישיות הקשורות לאירועים צבאיים וגם לתאונות דרכים.

את תרבות ההנצחה אימצנו דווקא מהאירופאים, ממלחמת העולם הראשונה. בארץ, במצרים וברצועת עזה הותירו קרבות המלחמה מעל 12,000 קברים של חיילי האימפריה הבריטית, ביניהם גם יהודים. בעקבות החלטת הממשלה הבריטית כי לא ניתן להחזיר את גופות החללים לארצותיהם, קמו בתי קברות בפאיד, בעזה, בדיר אל-בלאח, ברמלה, בבאר שבע, ביפו, בירושלים ובחיפה, וכולם מטופחים ושמורים להפליא. בתי הקברות האלה נתפסים בתודעה הבריטית כאתרי הנצחה וזיכרון לאומיים ונערכים בהם טקסי זיכרון מדי שנה בשנה.

ספר זיכרון ראשון בשם "יזכור", שנכתב על ידי הסופר א' רבינוביץ בשנת 1912, העלה על נס את חברי "בר גיורא" ו"השומר" שנרצחו על משמרתם, ונועד - לאחר שתורגם לכמה שפות - גם ליהדות התפוצות. לזכרם של נרצחי המאורעות בארץ בשנים 1921- 1936, שבהם מצאו את מותם יהודים רבים בערים המעורבות: חברון, ירושלים, יפו צפת ועוד, נכתבו ספרי זיכרון ושמות הנרצחים הוזכרו בעיתונות היומית של אז. מעניין כי ההנצחה בוצעה בידי אנשים פרטיים ולא על ידי מוסדות הנהגת היישוב היהודי. הסופרת והעיתונאית ברכה חבס הנציחה את מאורעות 1936 ואברהם טריווקס כתב "מלחמה ושלום בא"י", כאלבום זיכרון.

שמונת החלוצים-לוחמים שנהרגו באביב 1920 בקרב בתל חי הפכו לגיבורים בעיני היישוב בארץ ולסמל הגבורה בעיני הנוער בגולה, אולי כתשובה לפוגרומים בעיירות באירופה. טרומפלדור סימל עבורם את התגלמות החזון של החלוץ בארץ ישראל, ודמות מופת שלחם עד הכדור האחרון. אמרתו האחרונה: "טוב למות בעד ארצנו" (גם אם הוא לא ממש אמר את זה), הייתה תחליף לקידוש השם והפכה לקידוש המולדת.

אנדרטת האריה השואג ליד תל חי, שעוצבה על ידי הפסל מלניקוב בשנת 1934, הייתה אנדרטת ההנצחה הראשונה בארץ ישראל ואבן שואבת לעלייה לרגל לתנועות הנוער לדורותיהן. ברל כצנלסון שספד ללוחמים הנופלים בקרב תל חי, כתב "יזכור", שמשמש אותנו כקטע "יזכור" לאומי עד היום: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו...".

הקרב בחולדה שימש גם הוא השראה לאנדרטה ייחודית "עבודה והגנה". בקרב בין מגני חולדה לפורעים מכפרי הסביבה, בשנת 1929, נהרג אפרים צ'יזיק כשהגיע לעזור בארגון ההגנה על חולדה. הפסלת בתיה לישנסקי פיסלה באבן גיר קשה שהובאה ממחצבה בהרי ירושלים, שלוש דמויות: את אפרים צ'יזיק, את אחותו שרה צ'יזיק שנהרגה בתל חי ודמות שלישית, המסמלת את גיבורי ישראל. בתחתית הפסל מפוסלים כלי עבודה ואלומות שיבולים.

האנדרטה היא מפעל הנצחה ראשוני של פיסול מונומנטלי בארץ ישראל. אפרים, שהפך לגיבור לאומי, נקבר במקום, והפסל שהוצב מעל קברו הפך "לגלעד לזיכרון עד" כפי שביקש אריה גרשט, חבר חולדה וחברו לנשק של אפרים שלחם באותו הקרב.

לפני שנים מספר, בעת שהדרכתי קורס מורי דרך באזור הנגב, הגענו לאנדרטת חטיבת יפתח בצומת בית קמה, וסיפרתי על תפקידה של החטיבה בשמירה על הדרכים ועל קווי המים בנגב. להסבריי הצטרף אחד החניכים שהיה בעצמו לוחם בחטיבה. לפתע פנה אלינו חניך אחר, צעיר יחסית, ואמר: "שוב אתם עם המלחמות והגיבורים של מלחמת השחרור, זה לא מדבר אלינו וזה רחוק מאתנו".

ייתכן שיש באמירה הזאת אצבע מאשימה לדור תש"ח, שנכשל בהעברת המסר של "מגש הכסף" ותרומתם של לוחמי תש"ח להקמת המדינה, והדורות שבאו לאחר מכן לא הפנימו את חשיבותם של הזיכרון וההנצחה של מורשת תקומת העם.

דמותו של הצבר הלוחם העברי בימי תש"ח הייתה הניגוד הגמור של היהודי הגלותי, הכנוע לתכתיבים של השלטונות ולמסורות היהודיות באירופה. ראובן אבינועם כתב בספר "גווילי אש", שפורסם ב-1952: "בעלייה זו באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכולתו ובכוחו של היהודי החדש אשר מסוגל לשלוט בגורלו ובגורל עמו". חינוכו של דור הצברים הארץ ישראלי הושפע מהאתוס האנטי גלותי, אשר מקורו באנשי העלייה הראשונה ובקרב העליות שבאו לאחר מכן, אשר עזבו את בית הוריהם בגולה ובאו ליצור יש מאין, על ידי הקמת התיישבות חדשה בארץ ישראל.

יש הרואים קווי דמיון בין העיירה היהודית בגולה -"השטעטל", לבין הרעיון החדשני של הקבוצה והקיבוץ כזיקה שבטית וערבות הדדית, וכך חונך הדור החדש של הצברים לחיי צניעות, סגפנות, גאווה והקרבה עצמית. הם היו הניגוד לעולים ניצולי השואה שנתפסו בעיני הצברים כחסרי שורשים וחסרי זיקה לארץ, דבר שיצר ניכור גדול בין בני הארץ לבין העולים בתקופת מלחמת העצמאות ולאחריה.

עוז אלמוג כותב בספרו "הצבר - דיוקן" על דמות הצבר: "דור הצברים נתפס כמי שחסם בגופו את האויב שאיים להכרית את היישוב היהודי". נתן אלתרמן שתרם תרומה רבה לדמותו של הלוחם, כתב בשירו "מגש הכסף": "אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".


השם באב אל-ואד, גם היום, כ-60 שנה אחרי מלחמת העצמאות, מעלה זיכרונות על הלוחמים שליוו את השיירות "כפורצי הדרך לירושלים". עמק איילון ומורדות הרי ירושלים היו שדות הקרב של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, מימי יהושע, דרך מלחמות המכבים ועד הקרבות לשחרור ירושלים, ולכן לטרון, שבסביבה התנהלו קרבות עקובים מדם, נבחרה לאתר זיכרון והנצחה מרכזי לחיל השריון לדורותיו.4,948 שמות חללים מונצחים על קיר האבן בכניסה לאתר ההנצחה, והחשוב מכול - המקום הפך מרכז לפעילות חינוכית בנושא מורשת הקרב לחיילים, תלמידים ולמבקרים.

בהמשך הכביש מונחים שלדי הברזל של המשוריינים ("ורכב הברזל שותק כמו רעי"), זכר לאותן השיירות שלא הגיעו ליעדן - לירושלים. המשוריינים נשארו באתרם כאנדרטאות מוחשיות. בעבר היו לבטים רבים האם להשאיר אותם במקומם, לפנותם או לרכזם ובמקביל לבנות אנדרטה מרכזית לפורצי הדרך לירושלים. האנדרטה שקמה מוצבת במעלה שער הגיא, והיא עשויה צינורות מתכת מחודדים הפונים לכיוון ירושלים. היא תוכננה על ידי הפסלת נעמי הנריק והאדריכל טוביה כץ.

בהמשך הכביש, בשולי קיבוץ קריית ענבים, מצוי בית הקברות של חטיבת הראל, שלחמה באזור שער הגיא וכפרי הסביבה. בספר "חברים מספרים על ג'ימי" נאמר: "מספרים על ג'ימי שעבר באחד הלילות עם יחידה ליד בית הקברות, וממעלה הגבעה ראה חברים מהמשק נתונים בעבודת חפירה. החיילים נתחלחלו. את זה מכינים בשבילנו! מחשבה זו ננעצה בראשו של כל אחד. הי שם! אתם! עבדו שם מהר! היו מוכנים! אנו כבר יצאנו...". בית הקברות הפך לאתר הנצחה ללוחמי פלמ"ח הראל, כשאביו של ג'ימי (מנחם שמי) הוא שעיצב את האנדרטה הנמצאת במעלה בית הקברות. ג'ימי עצמו נקבר כאן וגם הוריו שביקשו להיקבר ליד בנם.

פארק רבין שהוקם על ידי קרן קיימת לישראל, בתמיכתם של מפקדי חטיבת הראל שרבין היה ממפקדיה, מנציח את משלטי הלחימה מדרום לשער הגיא באזור דרך בורמה, ומצפון לשער הגיא באזור דרך דיפנביקר. מה שיפה הוא שמקומות אלה הפכו לאתרי ביקור ונופש לעם ישראל.

מלחמת ששת הימים (1967) הייתה מלחמה הרואית, ובהתאם לכך נכתבו שירים וסיפורים, ויצאו אלבומי ניצחון. לאחר המלחמה כתב חיים חפר אוסף של מקאמות בספר "מסדר הלוחמים". בשירו "הצנחנים בוכים" כתב: "הכותל הזה שמע הרבה תפילות, הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו, הכותל הזה ראה רבי יהודה הלוי נרמס לפניו, הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים. אך הכותל לא ראה עוד צנחנים בוכים".

הכותל המערבי הוא שריד אחרון, המזכיר לעם היהודי את בית המקדש וימי חירותו עד הכיבוש הרומי. ב"מסדר הנופלים" נכתב: "...וככה הם עומדים ואור על פניהם, ורק האלוהים לבדו עובר ביניהם, וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם, והוא אומר בקול רוטט למלאכיו הלבנים, אלה הבנים שלי, אלה הבנים".

האנדרטה היחידה שהועברה מפתחת רפיח בסיני לדרום פתחת שלום הייתה של אוגדת השריון, שלחמה בצפון סיני במלחמת ששת הימים . האנדרטה עוצבה על ידי האדריכל ישראל גודוביץ (לפני כשנה לא בחלו בוזזי הברזל ופירקו את חלקי הרכבים והנשק שהוצבו בה). "איך אפשר לתאר מהי הפתעה במלחמה למי שלא היה כאן, למי שלא קפא על מקומו כששמע את האזעקה ההיא". כתב איתן הבר במאמר "30 שנה למלחמת יום כיפור".

עד מלחמת יום כיפור, היחס של העם למלחמות היה כאל דבר הכרחי וחלק מתהליך התהוותה של החברה הישראלית, אך במלחמה הזאת עברה על היישוב טלטלה ביחס לעליונות הכוחנית של עם ישראל. מנקודת הזמן הזאת חל ערעור באמון הבלתי מסויג של הציבור בהנהגה הפוליטית-צבאית, חל מפנה בתהליך החשיבה של חלק מהעם, ואמירות כגון זו של רפול כי "לעד נאכל חרב", אינן עוד כורח המציאות.

אחד מאתרי ההנצחה שמרגשים אותי בכל פעם מחדש הוא "גבעת תום ותומר" שליד קיבוץ נגבה. את המקום הגה והקים יואב קידר, אביו של תומר שנהרג באסון המסוקים בחורף 1996. מאתר הנצחה לשניים מהנספים הפך יואב את המקום לאנדרטה עבור כל החיילים שנספו באסון המסוקים. זה יכול היה להיות עוד אתר הנצחה אחד מני רבים, אך יואב השכיל להבין כי כדי לשמר את הזיכרון הפרטי והקולקטיבי כאחד, צריך להפוך את המקום לאתר זיכרון והנצחה שאנשים ירצו לחזור אליו שוב ושוב.

האתר נמצא על רכס הכורכר המשקיף לעבר שפלת פלשת וסביבו פרדסים ושטחים חקלאיים. את המבקרים מקדם עמוד חשמל המתנשא לגובה 60 מ', צבוע בכחול, לאורכו צוירו 73 יונים צחורות כמספר הנספים, ובתחתיתו ציטוט של נתן יהונתן: "ארץ שנתנו לה כל אוהביה, כל אשר יכלו לתת".

הגבעה כולה טבולה בצומח שהובא מרחבי הארץ ושביל הליכה מתפתל בה, ובשוליו לוחות אבן שעליהם חרותים שמות החיילים והיחידות השונות שבהן שירתו. ההולכים בשביל שומעים את "הרעות" של חיים גורי. בחירתו של יואב בשיר הרעות נובעת מתוך אחוות הלוחמים והחברים לנשק שחיברה בין כולם והפכה אותם למשפחה אחת מורחבת. המקום הפך אבן שואבת לפעילות חברתית-תרבותית, אתר עלייה לרגל לחיילים, תלמידי בתי ספר ומטיילים רבים, ונערכים בו ערבי שירה והדרכות. כך ניתב יואב את השכול האישי שלו לעשייה יצירתית שאולי סיפקה לו מעט נחמה.

בכל מערכות ישראל מאז ימי המחתרות ועד לכתיבת שורות אלו נפלו כ-22,000 חללים.

עד שנות ה-70 הנציחו בארץ בעיקר קרבות ומלחמות, מכיוון שדור הצברים ודור ניצולי השואה הדחיקו את טראומת השואה והשלכותיה. משנות ה-70 ואילך החלו להנציח גם את השואה, ומספר אתרי ההנצחה לזכר השואה הלך וגדל.

המוקדים העיקריים להנצחה הם "יד ושם" בירושלים, מוזיאון ההנצחה בקיבוץ­לוחמי הגטאות, מכון השואה בקיבוץ תל יצחק,­מוזיאון יד מרדכי­ובית טרזין בגבעת חיים. חלק מהאנדרטאות הוקמו על ידי בני הדור שעלה לארץ לפני השואה, שאיבדו את כל משפחתם, וחלקם על ידי ניצולי השואה, וכך חברו יחדיו לשם הנצחת הנספים. אנדרטת "גווילי אש" אשר ביער ירושלים, שעוצבה על ידי הפסל נתן רפפורט, מבטאת את המעבר משואה לתקומה באמצעות דמויות המייצגות את האירועים השונים שקרו לעם ישראל.

פעולות הטרור כנגד היישוב היהודי נמשכות כבר למעלה מ- 100 שנה, והן גובות קרבנות רבים, מעל ל-3,000 הרוגים. ליד גן הבנים סמוך למבנה של אגודות השייטים הוקם אתר הנצחה מרכזי לכל נפגעי פעולות הטרור בעיר תל אביב מתחילת המאה ה-20 וכולל 827 שמות חללים. האגודה להנצחת החייל סירבה לצרף את האנדרטה של נפגעי פעולות הטרור לאנדרטה של גן הבנים של חללי צה"ל, בתואנה כי היחס לנפגעי טרור אזרחים שונה מהיחס לחללי צה"ל. גם יום הזיכרון שונה בהתאם. חנוכת האתר תהיה ב-17 באפריל בשנה זו.

לכתבה המלאה ולהזמנת מגאזין טבע הדברים לחץ כאן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...