ג'ון רן לואיס כמעט מת מהרעלה אבל התעורר עם תודעת נצח
זהו סיפורו המדהים של פיזיקאי ספקן, שבגיל שישים כמעט הורעל למוות בתאילנד - אבל קם לתחייה מואר. מתברר שלא חייבים להאמין באלוהים כדי שהוא יבוא אליך
חלקנו, אם נאמין למה שמספרים, נולדים עם תודעה אלוהית. חלק נאבקים להגיע אליה במאמץ רוחני תובעני, למרות שעל פי כל העדויות אחוזי ההצלחה אינם (ולעולם לא היו) מעודדים. עלי נפלה התודעה האלוהית ב-1983, כשהייתי בן שישים, בלי שעבדתי בשביל זה, בלי שחשקתי בזה ואפילו בלי שהאמנתי בזה, מה שמטבע הדברים העניק לי נקודת מבט בלתי שגרתית לגבי כל העניין. אני בייחוד תוהה אם המשמעת עצמה אינה אלא מכשלה בהקשר הזה, ואם רעיון הצמיחה הרוחנית אינו מוטעה מן היסוד.
לפני ההתנסות שלי, הייתי סקפטיקן פרוידיאני לגבי כל הדברים המיסטיים. לא הייתי קורא לעצמי אתאיסט או מטריאליסט; למעשה, פרסמתי מאמרים רבים על הצורך בתפיסת עולם דתית המתאימה לאנושות ש"הגיעה לבגרות" מדעית וטכנולוגית. אך הדגשתי שאמונה כזו צריכה להיות להתמקד בפוטנציאל האנושי לשינוי יצירתי, שלאמונתי, יכול היה לבוא לידי ביטוי בתחום החברתי כפי שכבר בא בתחום הפיזי. אפילו האמנתי שהאדם יוכל לפתח טכנולוגיה שתגבר על המוות, אבל המיסטיקה הייתה בעיני בריחה נוירוטית אל הפנטזיה של מי שנכשל במאבק היצירתי.
את מה שקרה ב-1983 ניתן לסווג מבחינה טכנית כחוויה-קרובה-למוות (NDE), למרות שנעדרו ממנה כל מאפייני החזיון הרווחים בתיאורי חוויות כאלה באקדמיה ובעיתונות. שכבתי במיטה בבית חולים בתאילנד אחרי שאכלתי סוכרייה מורעלת שנתן לי גנב בנסיעה ארוכה באוטובוס, ואחרי שחלפו כמה שעות שבהן צוות הרופאים חשב שהלכתי לבלי שוב. אך לא הייתה לי שום חוויה חוץ גופית, לא סקירה כוללת של חיי, לע עברתי במנהרה ולא ראיתי אור או נוף נשגב, לא פגשתי ישויות שמיימיות ולא קרובי משפחה שנפטרו שהורו לי לחזור לארץ כי לא השלמתי את משימתי. למרות שאיבדתי כל פחד מהמוות מאז ששבתי להכרה, אין לזה שום קשר לאמונה בנשמה נצחית שתשרוד לאחר המוות.
להפך, זה קשור בחיים כאן ועכשיו, שהופכים את הרעיון של קיום נפרד לעניין משני ביותר, בעולם הזה או בעולם הבא. זה דבר שהופך כל רגע ורגע למשהו כל כך מספק שאפילו ההצלחה או הכשלון בפעילות היצירתית נעשית בלתי חשובה יחסית. במילים אחרות, שוחררתי ממה שוויליאם בלייק מכנה כאובססיה ביחס ל"עתידיות", דבר שלא האמנתי שהוא אפשרי לפני כן. לתדהמתי המתמשכת, מאז השחרור הפכו חיי המעשה ליעילים הרבה יותר, מכיוון שהפחד "מה יהיה מחר" לא מטיל צל על תודעת הזמן.
לא שמתי לב להבדל מיד. המוח שלי היה עסוק להבין למה הייתי בבית החולים בלילה, כששוטר יושב לצדי, וכשהדבר האחרון שאני זוכר הוא תחושת טשטוש באוטובוס ורצון לנמנם בנסיעה של שבע שעות לאורך ההרים המיוערים. לא חשדתי בכלום, מכיוון שמעניק הסוכריה – בחור מקסים ולבוש היטב שעזר לנו עם המזוודות – ירד מהאוטובוס כמה קילומטרים קודם לכן. בראייה לאחור, אני מנחש שהחליט לברוח לאחר שראה שבת זוגי, ד"ר אן פאראדיי, לא אכלה את הסוכריה שנתן לה. (סיפור הגבורה שלה, מרגע שהתחלתי להכחיל והנהג התעקש שאני סתם שיכור, ראוי לסיפור בפני עצמו, אך לא כרגע).
העובדה שעברתי שינוי
לא הייתה כל תחושה של המשכיות אישית. למעשה, התחושה של עצירת הזמן הייתה כל כך מוחלטת עד שאני משוכנע שבאמת מתתי, ואולי רק לכמה שניות או חלקי שניות, ובאמת "הוקמתי לתחייה" על-ידי הצוות הרפואי, למרות שלא היו מכשירים לנטר את גלי המוח. ואם אני צודק, הרי שיש כאן עדות הנוגדת את הטענה הנפוצה של חוקרי מקרים של כמעט מוות, הסבורים שתודעה אישית יכולה להתקיים בנפרד מהמוח. למיטב הבנתי המודעות האישית שלי למעשה "כובתה" (שורש המשמעות, עפ"י אחת הסברות, של המילה "נירוואנה") ואז נוצרה מחדש במעין התמקדות של הנצח האינסופי של אותה תודעה טהורה, אפלה וקורנת. שיר ילדים ישן מעביר את המסר יותר מכל פילוסופיה נשגבת:
מאין באת, ילדי הקטן?
מכל-מקום ישר לכאן.
יתר על כן, אותו פלא של "חיים נצחיים בכל מקום" עוד נמשך, בדיוק מאחורי עיני – או ליתר דיוק – בחלק האחורי של הראש – והמשיך ליצור מחדש את תודעת הגוף-נפש האישית שלי, מרגע לרגע, ברעננות, עכשיו! ועכשיו! ועכשיו! אני לא סתם נותן מטאפורה לתחושה מעורפלת; זה היה כל כך אמיתי שהנחתי את ידי על אחורי הגולגולת כדי לבדוק האם הרופאים לא ניסרו משם חלק ופתחו את ראשי אל האינסוף. אך לא היה בזה שום תחושת נזק; אדרבא, זה היה כאילו הסירו קטרקט מהמוח שלי, מה שאפשר לי לחוות את העולם ואת עצמי כראוי בפעם הראשונה – מכיוון שנדמה שאותו זוהר אפל חשף את המהות הקדושה של כל דבר ודבר.
התחשק לי לקרוא, "כמובן! זה נכון לגמרי!" ולכבד כל דבר קטן בדמעות של הודיה – לא רק את אן שישנה ואת אגרטל הפרחים שהאחות הניחה לצד המיטה, אלא גם את הכתמים מבשרי הרעות על הסדין, הצבע הישן המתקלף מהקירות, ריח השירותים הלא היגייני, השיעולים והאנחות של החולים האחרים, ואפילו את המצב הקשה של גופי שלי. מזכרוני שלי עלה התיאור בתחילת ספר בראשית שבו אלוהים מביט בכל אשר עשה ורואה "כי טוב". בעבר התייחסתי אל המילים הללו כשירה רומנטית גרידא, המתארת רק דברים כבירים מוסכמים כמו שקיעות ומתעלמת בנוחות ממה שהתודעה האנושית הרגילה מכנה כחולה וכמכוער. עכשיו כל השיפוטים של טוב או רע שהשכל האנושי בהכרח צריך לערוך בפעילויותיו לאורך ציר הזמן קיבלו הקשר של פרספקטיבה מאותו מימד אחר שלו אני יכול לקרוא רק נצח, שאוהב את כל תוצרי הזמן ללא תנאי.
זה היה מהמם גם אז, למרות שהייתי משוכנע שמדובר ב"חוויה מיסטית" כבירה שנחתה עלי, מכל בני האדם, כמעין בדיחה קוסמית, ושלאחריה אחזור להתנהל "כרגיל". דמיינתי איך אחזור בי בפומבי מכל השקפותיי האנטי-מיסטיות ואצטרף לשורות הבזויות של המחפשים הרוחניים. מכיוון שדעותיי הקדומות הספקניות נוצרו מחדש יחד עם שאר זכרונותי, בחנתי את האפשרות שאני פשוט סובל מהשפעת לוואי של הרעלה שהרופאים אבחנו כמנת מורפיום כבדה עם מעט קוקאין. אבל לא באמת האמנתי בזה, מכיוון שלא היה סימן לתחושת ה"טריפ" שתמיד ליוותה את הניסויים הממומנים באקדמיה בחומרים פסיכדליים, שבהם השתתפתי בשלהי שנות השישים.
כשתודעת הנצח המשיכה לאורך הימים, השבועות, החודשים והשנים הבאות, פסלתי כל הסבר פשטני הקשור בסמים. תדהמתי התגברה כשגיליתי שחוויות אנושיות "שליליות", כמו כאב למשל, הפכו לפלאי הבריאה כשהן נחוות על ידי האפלה הזוהרת. כמו כן, את מקומהם של חיי החלום המרהיבים שלי, ברוב הלילות, תפס מצב של "שינה מודעת", שבו אני ישן לגמרי אך גם היכנשהו מודע שאני שוכב במיטה. כאילו האפלה מביאה את המשחק של "ג'ון רן-לואיס" לרמה בלתי פעילה, שבה הסיפוק מהוויה פשוטה לגמרי אינו קשור לעשייה. ייקח ספר שלם לספר מהם החיים עם תודעת נצח ואני כרגע בשלהי כתיבת ספר שכזה.
הנקודה העיקרית היא שהמאפיין המיוחד ביותר של תודעת הנצח הוא שהיא אינה מיוחדת. תחושתי היא שאין טבעי מכך שתודעה אישית תהיה מודעת לבסיס שלה, ואילו חמישים ותשע השנים הראשונות של "תודעתי הנורמלית", בלי להכיר את אותו בסיס, נראים כעת כחלום בהקיץ. כאילו כושפתי מלידה לסיוט קולקטיבי של אינדיבידואלים נפרדים הנאבקים ביקום מנוכר על הישרדות, סיפוק וחשיבות.
גם כך, היו לי הרבה בעיות להסתגל לחיי ערות, מכיוון ששאר העולם לוקח כמובן מאליו את ההפרדה, ושכלי "המוקם לתחייה" עדיין מכיל תוכנות המבוססות על אותה הנחה. לכן בימים הראשונים עשיתי כל מאמץ לקחת על עצמי את תפקיד המחפש הרוחני, כדי למצוא עזרה. התאכזבתי לגלות שאיש מהאנשים שבהם נועצתי, בפגישה אישית או דרך ספרים, לא היה יכול לעזור, מכיוון שבמסורות העתיקות וגם בתנועות המודרניות ההנחה היא שתודעת הנצח שבה אני חי היא אולימפוס רוחני, המקביל המיסטי של פרס נובל.
למרבה המזל למצב המיסטי יש דפוס צמיחה משלו שמאפשר לי להתמודד עם בעיית ההסתגלות – ומדובר בתהליך מרתק. בינתיים אני מוטרד מכך שכל המחפשים שאני פוגש חושבים שכתוצאה מחוק רוחני עליהם להסתפק בשנים – אם לא גלגולים שלמים – של חיפושים מלאי תקווה, שתמורתם יזכו במה שת"ס אליוט כינה "רמזים וניחושים" של מצב תודעת-הנצח, בעוד אני סבור שמצב זה הוא זכות אנושית מולדת.
חקירותי מאששות את הטענה שיש "תבנית עומק" משותפת לחוויה המיסטית בכל המסורות. אך לא מצאתי שום סימוכין שבמסורת אלו יש שיטות להגיע לתודעת-אלוהים שנבחנו ואושרו באופן אמפירי. להפך, ההנחה שתודעת-אלוהים היא מצב מיוחד ונעלה נראית לי כמנגנון הגנה מושלם בפני השאלה אם דרכים רוחניות אכן מובילות אליה, בייחוד לאור העובדה שמיסטיקנים רבים טענו שהתעוררותם היתה "מעשה חסד" (או ניסוח מקביל) ולא פרס על מאמציהם.
ככל שאני חוקר אני משתכנע שמיסטיקנים מרדניים כמו וויליאם בלייק או ג'יידו קרישנמורטי צדקו שעצם רעיון הדרך הרוחנית הוא כשלעצמו סתירה, מכיוון שהוא מביא לדבר האחד שיש לבטלו כדי להתעורר לנצחיות: הוא מרכז את תשומת הלב על ה"עתידיות". דרכים ושיטות הופכות את הידע למטרה, כשלמעשה הוא הבסיס לכל ידיעה, כולל הידיעה "הרעה" הכבולה לזמן. כיום נראות לי שיטות רוחניות כמו חלומות שמונעים מאתנו להתעורר בכך שהן יוצרות דרמה לילית בלתי נגמרת של תנועה לקראת יעד, התגברות בלתי פוסקת על מכשולים, בלי בעצם להגיע.
אז מה עושים? אחד הדברים שלמדתי במקצועי הקודם כמדען הוא שסוג נכון של חשיבה אחרת עשוי לשחרר אותנו ממצבי מלכוד 22, אם באמת מתבוננים ישירות במלכוד כפי שהוא, בלי להתחמק בעזרת ספקולציות מטאפיזיות החורגות מהניסיון. זו החקירה שכרגע אני מקדיש לה את חיי. כל אחד שמעוניין יכול להצטרף, כי עצם העובדה שאתה מעוניין פירושה שאיפשהו באחורי הראש לך אתה מודע ל"אני הנני" כבסיס התודעה. אז במקום לנצל את המקום המועט במסקנותי הבלתי מוגמרות, אוסיף כמה הערות אזהרה:
היזהרו מתורות שמציבות עניינים רוחניים במסגרת של צמיחה או אבולוציה, שלדעתי הן האלילים הגדולים של העידן המודרני. אלו תופעות חשובות בתיאטרון-הזמן של הנצח, אך כפרדיגמות הן מיושנות, הנגאובר של עידן הקמת האימפריות ואתוס העבודה.
גישת ה"אני רוצה את זה עכשיו", שמלומדים רוחניים מרבים לגנות כחטא של המאה עשרים, היא בעיני סימן בריא שאנו מתחילים להתפכח ממלכודת הזמן. פרדיגמה מיסטית אמיתית צריכה להיות פוסט-אבולוציונית, פרדיגמה של "לילה" - המשחק הקוסמי הנערך לשם עצמו – שבו כל התכליות המושגות בציר הזמן, גדולות כקטנות, הן משניות לסיפוק האלוהי הנוכח בכל רגע בהווה. הידע המיסטי הוא הידיעה מרגע לרגע של העונג של החיות האינסופית בכל התגלויותיה, גם אם מזווית הראייה האנושית ההתגלות היא בונה או הרסנית, צומחת או קומלת, מתפתחת לנקודת אומגה נואטית או הולכת ונעלמת.
אזהרה נוספת היא להיזהר בלשוננו, כי השפה שבה אנו משתמשים לעתים לוכדת אותנו בכבלי הזמן. למשל, אם אנו משתמשים במילה עצמי כדי לתאר את האישיות האינדיבידואלית, ובמובן אחר כדי לתאר את התודעה האלוהית, כמעט אי אפשר לחמוק מהרעיון שהראשון גדל להיות השני, כששוב מתרכזים בציר הזמן. השחרור המיסטי, לעומת זאת, הוא הגילוי הפתאומי שגם העצמי המרושע ביותר הוא מוקד של החיות האינסופית המצויה מעבר לכל עצמיות.
על רקע דברים אלו, העצה הפוזיטיבית העיקרית שהייתי נותן למחפשים רוחניים היא להתנסות בכל תרגיל או רעיון שנראה להם מעניין, כפי שגם לימד הבודהא לפני שנים רבות, למרות שלא רבים מחסידיו לקחו ברצינות את החלק הזה בתורתו. מסורות עתיקות ותנועות חדישות עשויות להביא תועלת רבה להרפתקנים חדשים. אבל אם מתייחסים אליהם כאל סמכות שיש לציית לה, זה בהחלט "לא מדעי" - ואפילו נראה שזה נוגד את הגרעין של המשחק האלוהי עצמו, שעניינו, כמדומה, הוא חידוש.
אני משער שהידיעה באה כ"חסד" משום שיש מספר צורות של ידע, כמספר האנשים. ומכיוון שאנחנו כולנו באותה הסירה שיתוף החוויות הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. לא משנה אילו ניסיונות תעשו, חלקו את "כשלונותיכם", את רמזיכם ואת ניחושיכם, ואת התעוררותכם, אם היא קורית, בכל הכנות ועל כל פגמיה, כי "כל מה שחי הוא קדוש".
המאמר פורסם במגזין What is Enlightenment?
פרטים על קבוצות דיון המבוססות על נושאים מתוך מאמרים ב-What Is Enlightenment? תמצאו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
