ראשי » סגנון ופנאי » אופנה ועיצוב » אופנה

משולש ברמודה

עונה קצרה, עשרות מותגים, טרנד שצריך לנחש מראש ולקוחות בוגדניים. התלוות לצילומי קמפיין בגדי הים של "בננה" בתאילנד בכיכובה של רוני סופרסטאר הוא הזדמנות לגלות איך באמת פועלת התעשייה הקשוחה של בגדי הים

שעות ארוכות תחת מכונת השיזוף, בדיוק כפי שדרשו אנשי משרד הפרסום מהפרזנטורית של בגדי הים שלהם, הן שהשיגו את התוצאה המלבבת השרועה בתנוחה בלתי אפשרית על החוף הקסום, אי שם בדרום תאילנד בואכה קראבי.

לירון דואני, או כפי שקראתם עליה בעיתוני הנוער, רוני סופרסטאר, שוכבת על החול הרותח כשהיא פזורת שיער ועטופה בפיסות בד זעירות - דגם טרי מקולקציית בגדי הים החדשה של המותג "בננה".

מעליה, הרבה מעליה, עומד הצלם גיא כושי. ממרומי סולם המתכת שגררו כמה נייטיבס עבור חברת ההפקה הישראלית, הוא רואה אותה דרך הכלי שלו וככל הנראה אינו מרוצה: "סקסי! סקסי אני אומר לך! רוני, סקסי! ", הוא נוזף בה את המנטרה שלו.

את ההתרחשות הזאת תוחם מעגל של אנשים דרוכים למוצא פיו של כושי, נכונים לשפר, לרטש, להזיז קווצת שיער, לישר קפל בד. עמר אסף (מעצב שיער ומאפר), אורן דר (סטייליסט), שרון כהן (ארט דירקטורית ממשרד הפרסום ענבר מרחב שקד), ודרור בן-נפתלי (עוזר צלם) - במעגל הפנימי.

אורלי שפר אמגור (סוכנת אישית של הסופרסטאר וסוג של אמא), סנדי (אמרגנית העל של כל העסק), אמיר הברפלד (אחד הבעלים של המותג, או כפי שמכנים אותו כולם "הלקוח"), אלה פרטוק (ממשרד יחסי הציבור של יפה אפרתי), ג'ייסון דנינו-הולט, רני ואריאל (הצוות של גיא פינס), ואני (עיתונאית מ"סופשבוע")- במעגל החיצוני.

ברקע מתרוצצים חמישה תאילנדים, תולשים ענפים ארוכים וגמישים מן הסבך הג'ונגלי שמסביב לחוף. הם מתעלמים מהשלטים הכחולים המסבירים בכמה שפות מה לעשות במקרה של צונאמי, ומכוונים לשטח הפינוי במעבה היער. יש דברים דחופים יותר: להקים סוכה שיהיה צל לאורחים הנכבדים על החוף, לחבר את הבלנדר לחשמל כדי להכין שייקים מקוררים של פירות אקזוטיים, או כל דבר אחר שירצו האנשים שישלמו להם את השכר שממנו יאכילו את משפחותיהם בשבועות הקרובים. עכשיו לכי תהיי סקסית.
 

"תעשיית ההימורים החוקית הגדולה ביותר בישראל", כך מכנה חן ענבר את תהליך העבודה על קולקציית בגדי ים. ענבר, אחד מבעלי משרד הפרסום המבצע את קמפיין הפרסום של בננה, וחבר אישי קרוב של הברפלד, הוא גם זה שהציע לפני ארבע שנים לקחת את סופרסטאר - אז זמרת בראשית דרכה - כפרזנטורית.

הוא גם האחראי להפיכת המותג למתחרה ראוי ב"פלפל", ששלט אז ללא עוררין בשוק בגדי הים לצעירות. ענבר, על אף שהוא איש פרסום שאחראי לאלמנט הקריאטיבי שישפיע על הקונות הפוטנציאליות, מדגיש כי "עם כל הכבוד לפרסום, הדבר החשוב ביותר הוא שיראו אותנו בנקודות המכירה.  "אתה צריך לשבת במרס 2006, ולהמר על בחירת בגד הים של בנות ישראל בקיץ של 2007. וכל פספוס בהחלטה שלך-בדים, הדפסים, דגמים, גזרות, מידות-עלול לגרור נזק כלכלי אדיר".

בגד הים הוא הפרפר של עולם האופנה. תוחלת חייו קצרה, והוא ממלא פונקציה מוגבלת מאוד. הוא נמכר בין חודש אפריל לאוגוסט, והצרכנית תשלם עבורו מחיר מלא רק בין אפריל ליוני.

מחודש יולי הוא כבר יימכר בחצי מחיר, ובחודש ספטמבר בהרבה פחות, בקושי יכסה את עלות הייצור.

זה מוצר שמחייב פרסום אגרסיבי, שכן בחודשי החורף הוא בכלל לא קיים בתודעה של הצרכן.
על שנת החורף הזו מפצים בקמפיין רועש, צעקני ובוטה ככל האפשר, אם כי זול בהכרח. מחזור המכירות קטן ומוגבל ותקציב הפרסום שייגזר ממנו גם הוא מוגבל.

"זה מירוץ חימוש. מי יתלה ראשון את הפוסטרים, מי יתפוס יותר מדפים למוצר שלו", מסביר ענבר, "השלב הראשון בכיבוש השוק הוא יותר שטחי מדף בחנויות, כי המשמעות היא יותר סחורה בחנויות.
בשלב הזה, הרבה מהכוח עובר לידיים של בעלי החנויות משום שבארץ אין רשתות מיוחדות לבגדי ים. כל מותגי בגדי הים נמכרים בתוך חנויות שמחזיקות פרטי לבוש נוספים של חברות אחרות.הניסיון של בעלי החנויות משחק תפקיד גדול, והם מסוגלים לנבא מה מהדגמים יימכר היטב ומה לא. אם קלעת לטעמם, הם כבר יידעו לקלוע לטעמן של הקונות".

גם הברפלד מתייחס למכירה כאל שלב שכמעט אינו נוגע לו: "אין בשוק חנויות שלנו. כל אחד צריך לעסוק במה שהוא טוב בו. אני יודע לייצר סחורה, אני לא יודע לנהל חנויות, אני גם לא רוצה לעסוק בזה. אני רוצה לעסוק במומ צר, פחות בלקוח".

מצד שני, אתה פחות מבוסס בתודעה ובשוק כי אין לך מקום שמזוהה איתך.
"נכון. היום בגדי הים נמכרים ברשתות שיווק גדולות. אז אם אתה בעל רשת, אתה חזק. אבל אי אפשר לבסס רשת חנויות על בגדי ים בלבד, חייבים לייצר בגדים נוספים. אבל לא כל דבר. לדוגמה, אי אפשר למכור מעילים בחנות של בגדי ים. זה מגוחך ".

גדעון אוברזון, הכהן הגדול של התעשייה בישראל שהצליח השנה לראשונה להכניס שלושה דגמים ל"ספורט אילוסטרייטד", התנ"ך של בגדי הים, מוכר גם הוא את הדגמים שעיצב ברשתות הגדולות. הוא המעצב הראשי של גוטקס, שאוחזת בשבעה מותגים שונים של בגדי ים, וכמובן של "גדעון אוברזון" שמייצר שני מותגים. אצל אוברזון מתחילה העבודה על הדגמים עוד הרבה קודם. למעשה, כמעט שנתיים לפני שתראו את בגד הים בחנויות.

"אנחנו מייצרים את הבד שהוא חומר הגלם הבסיסי, בוחרים את ההדפסים, ורק אחר כך ניגשים לעיצוב הגזרות וכל השאר. אני נוסע לתערוכה של ציירי טקסטיל בפריז, שם יש ציירי טקסטיל מכל העולם. לא רק עבור בגדי ים, אלא עבור כל מוצרי הטקסטיל: וילונות, הלבשה תחתונה ובגדים. הרבה פעמים אני בוחר הדפס שמלכתחילה לא היה מיועד לבגד ים, אבל נראה לי מתאים לכיוון שאני מתכנן לעצב".

הדפס כזה עולה בין 300 ל-500 יורו, ומרגע שנרכש הוא הופך בלעדי לאותו מעצב או לאותה חברה שרכשו אותו. אוברזון מעבד ו"מתרגם" אותו לשפת בגדי הים, ואז נוסע לבית החרושת באיטליה, שם מתמחים בהדפסים על לייקרה.

"המוצר שלי לא צריך להיחטף מהמדף", אומר אוברזון. "אנחנו דואגים שיהיה מספיק במדף. אני מלווה את המוצר ממש מרגע לידתו, אני מעצב נכון, לא בקומבינה. יש לנו תחרות מטורפת מצד המזרח.
אני מתעקש לייצר את בגדי הים שלי, לפחות את רובם, באיטליה. איכות הבד היא עניין קריטי, בטח אם מדובר באישה לא צעירה שבגד הים צריך לעטוף את הגוף שלה נכון, גם אם הוא כבר לא כמו של בחורה צעירה".

אוברזון לא יאמר מפורשות, אולם רומז לכך שהאישה שעבורה הוא מייצר היא אישה בטוחה בעצמה, מתוחכמת ואיכותית. "זו אישה שתלבש ג'ינס של ארמאני, ספורטיבית, אוהבת ומעריכה אופנה. אין לה גיל. זו אישה שמוכנה לשלם 600 שקל ויותר עבור בגד ים, ויודעת להעריך את האיכות שהיא מקבלת בתמורה".

הברפלד , שמכוון את בננה לצעירות בנות 15 עד 30, הבין כי עליו להפגין נוכחות גם בגזרת בנות ה-30 פלוס וחבר לפני כשנתיים למעצבת גלית לוי. זו השנה השנייה שהם מייצרים יחד עבור "אקספוז", האמא של "קונספט" בבעלותו של גידי גולדפינגר, ושל "קורל" בבעלות הברפלד. כך קרה שאל הפמליה הנוסעת לתאילנד הצטרפה גם לוי, לא רק כמעצבת הבית אלא גם כפרזנטורית של המותג "גלית לוי".

את הבדים לבגדי הים שלה היא רוכשת בטורקיה, שם היא מוכרת היטב בבתי הכלבו הגדולים בזכות שמלות הכלה שלה. בעוד בננה הפך למותג מוביל לצעירות, אוברזון שולט ביד רמה דווקא בתחום שמכניס רווח כפול על כל בגד ים.

כך קורה שגם אם הברפלד מוכר יותר, אפילו 500 אלף חתיכות בעונה, הרי שמחזורי המכירות של גוטקס גדולים בהרבה. בגד הים של בננה יימכר ב-30 שקל לכל היותר, בגדי הים של אוברזון נמכרים במחיר כפול והרבה יותר מזה. ב"פרייבט קולקשן" שלו ישנם פריטים הנמכרים גם ב-4,000 שקל .

מעט היסטוריה: בראשית היו בישראל שתי חברות שגם ייצרו את בגדי הים שלהן בארץ. הראשונה "כליל יופי" שכבר אינה קיימת, והשנייה גוטקס, שנמצאת כיום בבעלות חברת אפריקה ישראל, וכאמור מעסיקה את גדעון אוברזון כמעצב הראשי.

חברת כליל יופי, שייצרה גם עבור מותגים שונים בחו"ל, השיקה שני מותגים מצליחים בארץ: פלפל עבור צעירות, וטורקיז עבור מבוגרות יותר. הבעלים של כליל היו משפחת פלד החיפאית, שלמעשה הורידה את בגדי הים אל העם והפכה אותם למוצר מסחרי.

עד אז היה בגד הים פריט ללא יומרות אופנתיות שקונים פעם בכמה שנים אחרי שהלך הגומי. העשירון העליון רכש גוטקס, שעלה הרבה יותר והדיף ניחוח אירופי, המתאים יותר לשפת הבריכה במונטה קרלו מאשר לשפת הים התל אביבית, עם זמזום המטקות וטפטופי קרטיב הלימון.

הברפלד, אז עובד מסור בחברה, הנשוי לבתם של הזוג פלד, אומר שפלפל הכניס את שוק בגדי הים לסחרור: "פתאום כל בחורה בישראל יכולה היתה להרשות לעצמה לקנות בגד ים ממותג. מה שעשו ב' פוקס'-הביאו את האופנה לרחוב והפכו אותה למשהו זמין-פלפל עשתה הרבה קודם. הפרסומת שלהם עם יעל בר-זוהר היתה אחת מחמש הפרסומות הראשונות ששודרו בטלוויזיה המסחרית של ערוץ 2. הם אמרו לצרכנית: 'תשכחי ממה שהיה עד היום. מעכשיו את יכולה להרשות לעצמך לקנות בגד ים חדש כל עונה. הוא גם יהיה אופנתי וגם זול'. המציאו מוצר צעיר, חצוף, והכי חשוב: עממי".

כאשר הגיע הברפלד הצעיר למשפחת פלפל הוא כבר היה מותג מבוסס למדי, שייצר את בגדי הים שלו בנצרת עילית והחזיק בארבע חנויות משלו באזור הצפון. המפעל התנהל לפי מודל משפחתי, וגיל פלד הבן פינה את מקומו כמנהל השוק המקומי לטובת הברפלד. פלד עצמו התפנה לנהל את תחום השיווק בחו"ל. שנת השיא של פלפל היתה 92'. גם שלוש השנים שבאו אחר כך היו לא רעות, אלא שבתעשייה הישראלית, כמו בתעשייה הישראלית, אם מישהו מזהה מוצר מצליח, מיד נעמדים אחריו בתור כל השאר. "הנפילה היתה של חברת כליל יופי ולא של פלפל", מסביר הברפלד.

"80 אחוז מהייצור שלהם היה מיועד לחו"ל. 20 אחוז הנותרים היו שוק מקומי, שכלל את פלפל, טורקיז ואוברזון שנקנה על ידם כבר בשנת 95'. המפעל , עם יכולת הייצור המוגבלת שלו, הלך והידרדר, מפני שלא יכול היה להתחרות בסינים. גם בחברה הבינו זאת, אבל לא היו מסוגלים להוריד את השאלטר. זה מפעל שהעסיק בשיא 800 תופרים ותופרות ומשפחת פלד לא יכלה לשלוח אותם הביתה".

חברת כליל יופי נמכרה לאפריקה ישראל, והמפעל בנצרת עילית, שהיה בימיו היפים מופת לתעשייה הישראלית, עומד שם עד היום כאבן שאין לה הופכין.

בשנת 2002, כשמשפחת פלד איבדה את השליטה בכליל יופי, פרש הברפלד לעצמאות והקים את חברת קורל לשיווק בגדי ים. "הייתי מחוסן כי עברתי את כל מחלות הילדות עם פלפל, ידעתי ממה להיזהר. כל התדמיתניות, המעצבות, הגרפיקה והנהלת הרכש - פה בארץ. כל מה שקשור לייצור - בחו"ל. המוח כאן בארץ, והכוח איפה שהכי זול, במזרח הרחוק, בעיקר בסין. הבנתי שאם אני לא יכול להבטיח עבודה לפועלים במשך כל השנה, כי מדובר במוצר עונתי, אז אין הצדקה לכך שהמפעל יהיה שלי. המפעל בסין יודע מראש שאני מזמין עבודה לתקופה מסוימת של השנה, ובשאר החודשים הם עובדים עבור מישהו אחר".

הברפלד , שהיה מ"פ בגבעתי ולמד באוניברסיטה לתואר ראשון במדע המדינה ובלימודי ארץ ישראל, תכנן בכלל להיות פוליטיקאי. אלא שהחיים, וגם נישואיו לבת משפחת פלד, הביאו אותו אל התחום העסקי.

את ענבר הכיר עוד בחיפה, והשניים עבדו יחד בפלפל. יחד קיימו תחרות בתוכניתו המנוחה של דודו טופז ) " הראשון בבידור" ( במטרה למצוא את נערת פלפל הבאה. זו היתה השנה האחרונה שהמותג היה בבעלותה של משפחת פלד, לפני שנמכר לאפריקה ישראל.

הזוכה בתחרות היתה נערה אלמונית מחולון, עדי הימלבלוי קראו לה. הבעלים של החברה, שלא סמכו שהאנונימית מחולון תצליח להוביל לבד את הקמפיין, הצמידו לה את מירי בוהדנה. שתיהן יחד קישטו את הקטלוג האחרון של פלפל בגלגולו החיפאי.

"את רוני דואני ראיתי בתוכנית אירוח בטלוויזיה. זה היה לפני ארבע שנים, והיא הוצגה כבריטני ספירס הישראלית. אמרתי לעצמי' זאת הבחורה'. בלונדינית שרה ומרקדת עם כינוי כזה, סופרסטאר, זה משהו שיש לו עתיד. גם היא כמו המוצר שלנו, חדשה לגמרי בשוק, נוכל לבנות איתה משהו שהוא גם לא יקר. ידעתי שהחברה לא יכולה להרשות לעצמה קמפיין פרסום גדול, היא המתאימה ביותר להמר עליה", סיפר הברפלד.

בבננה הם המשיכו את מה שהתחילו שם. "המותג בננה בנוי על אותם פרמטרים שקבענו בפלפל. אחד העקרונות היה זהות בין הדמות שמובילה את הקמפיין לבין המוצר. זה נוח מבחינה שיווקית משום שהציבור זוכר את הדמות לאורך זמן רב, בעוד חיי המדף של המוצר הם קצרים. אני מאמין שזה חשוב שהדמות שבחרת בה להוביל את המוצר גם תגדל איתו. הם מבשילים יחד".

ישיבת הקונספט הראשונה, לקראת הקמפיין, התקיימה כבר בנובמבר 2006 בנוכחות אנשי משרד יחסי הציבור "יפה אפרתי", ואנשי משרד הפרסום, גלית לוי ואורלי שפר אמגור, הסוכנת והמנהלת האישית של סופרסטאר. הדיון סבב בעיקר סביב שאלת הדוגמנית שתציג את הקמפיין יחד עם גלית לוי. "לא היה ברור שרוני תמשיך לשנה רביעית. היא אמנם נבנתה יחד עם המותג, אבל כבר לא בשיא שלה כמו לפני שנתיים", סיפרה אפרתי. לבסוף הוחלט לא לקחת סיכון, וסופרסטאר נשכרה שוב.

במסגרת הקמפיין, כל מותג מכוון לאמצעי התקשורת המתאימים לקהל היעד. לכן בבננה בחרו להתמקד (לצד העיתונים היומיים שפונים לכולם) במגזינים כמו "GO", " מותק", " מעריב לנוער" ו"ראש אחד", בכתבות רוחביות על רוני, בהפקות בגדי ים ובעוד שיתופי פעולה. ברמת הטלוויזיה, הוחלט על שיתוף פעולה עם תוכניות בידור כמו "גיא פינס", "Y בעשר" ותוכניות לייט נייט שונות, ובאינטרנט-עם אתרים כמו וואלה! תפוז ונענע.

במערך יחסי הציבור המסועף אין מקום לספונטניות. הכל מוזמן וסגור מראש. בתוכנית העבודה של משרד יחסי הציבור נכתב בסעיף "סיקור צילומי קטלוג": " לצילום הקטלוג בתאילנד נסגרה כתבה מרכזית בבמת 'סופשבוע' מעריב. הכתבת, מרב בטיטו, תלווה מטעם העיתון את הנסיעה. ברמת מדיה טלוויזיות ילווה את הנסיעה צוות של גיא פינס".

עלות הנסיעה הכוללת לתאילנד, לא כולל שכר הדוגמניות, היתה רבע מליון שקלים. יפה אפרתי מצטטת מחקר של אדלמן את אדלמן שפורסם לפני כמה שנים בעיתונות האמריקנית. המחקר שהקיף 1,500 קוראים , הציג בפני כל אחד מהם מודעת פרסומת מול כתבה מערכתית. "רק שלושה אחוזים וחצי מן הקוראים האמינו למודעה. "כל השאר האמינו למה שנכתב בכתבה", היא אומרת. משרד יחסי הציבור הוא שסוגר מול הפרזנטוריות את ההשתתתפות בתוכניות הטלוויזיה, תיאום הראיונות והצילומים.

שפר אמגור, הסוכנת הצמודה של דואני, שישבה לידה בטיסה לתאילנד במחלקת תיירים, וגם חלקה איתה חדר במלון, מסבירה שהן לקחו חלק בכל שלבי התכנון של הקמפיין. אנשי משרד הפרסום דרשו ממנה לאשר את דרישותיהם לפני הצילומים: "במייל ששלחו לי, הם פירטו את הדרישות שלהם. התחייבנו שרוני תהיה שזופה היטב, הסכמנו לתספורת מדורגת, לתוספות שיער ולטסטים של איפור. הם גם התחייבו לשלוח לנו רפרנס של שלוש פוזות שבהן רוני תצטרך להצטלם".

מה לגבי המשקל שלה?
"אף אחד לא ביקש שום דבר. היא הולכת לתזונאית באופן קבוע ואוכלת בריא מאוד, כך שלא היה צורך".

גורמים בסביבתה של הסופרסטאר יודעים לספר על דאגתו של אחד הלקוחות ששאל בפגישת עבודה: "ומה עם הרזון?", שאלה שזיכתה את דואני בדיאטה שבה השילה ארבעה קילוגרמים נוספים ממשקלה. אלא שהכוכבת והסוכנת מכחישות את הידיעות.

על שפת הבריכה במלון קטן, מנסה רוני להסביר מה מרגישה בחורה בת 21, אוטוטו חיילת משוחררת, כשדורשים ממנה להיות סקסית: "אין לי שום בעיה עם זה. אני כבר רגילה. מגיל 17 וחצי אני שומעת את הבקשה הזאת".

ומה את עושה? איך את נותנת להם מה שהם מבקשים?
"אני פשוט לא מחייכת".

זאת עבורך המשמעות של להיות סקסית?
"כן. חיוך זה משהו חמוד, וחמודה כבר הייתי מספיק. עכשיו רוצים להביא את הטוויסט. בשנה שעברה הצטלמתי לקטלוג עם שני גברים ברקע, וזה כבר היה משהו אחר, בוגר יותר ממה שהיה שנה קודם. חשוב לי להיות דינמית, להשתנות. לא להישאר הילדה החמודה".

זה הקיץ הרביעי שדואני משמשת הפרזנטורית - לא חלילה דוגמנית - של המותג בננה מבית היוצר של לי קופר. לקרוא לה דוגמנית יהיה כמו להעליב מעצב שיער עם התואר הנחות ספר. סופרסטאר, ממש כמו הסוכנת שלה, משרד הפרסום והאנשים של לי קופר, לא מוכנים בשום אופן לצמצם את התופעה ולרדד אותה לכדי דוגמנות.

סוגיית הסקסית עלתה כבר בישיבות הראשונות של תכנון המוצר, ודואני ידעה מהרגע הראשון שהאנשים של בננה רוצים אותה לוהטת. לא פחות. מה שנראה כחילופי שאלות - תשובות סטנדרטיים בין מראיינת למרואיינת, הוא בעצם חלק מתפישה שיווקית מתוכננת היטב שראשיתה יותר משנה קודם לכן. גורמים בהפקה סיפרו כי המשך העבודה עם סופרסטאר גם לעונה רביעית חייב את המצאתה מחדש. ואין מדובר רק באסטרטגיית פרסום, אלא בעיקר בהמון המון כסף.

ביום השני לצילומים הורחקנו מזירת ההתרחשות. כששאלתי את הברפלד לסיבת ההרחקה, ענה בישירות צה"לית - האיש הוא סגן אלוף במילואים - שהסופרסטאר זקוקה לפרטיות. תשובה תמוהה למדי לאור העובדה שמשרד יחסי הציבור הזיע קשות כדי לסגור עם שני כלי תקשורת טיסה לתאילנד תמורת סיקור אינטנסיבי של האיוונט.

"היא מצטלמת ללא חלק עליון? ", שאלתי כיאה לעיתונאית חוקרת. "כן", ירה מפקד הכוחות העליונים.
הקונים הפוטנציאלים מקבלים את הקטלוג המרוטש בסוף תהליך יחסי ציבור מיוזע, שדורש ניהול צמוד של המשא? בים (פרזנטורית, הפקה, תקשורת), כולל הסתרה של כל פרט שעלול להיות בעייתי.

נגיד, העובדה שהסופרסטאר מצטלמת טופלס. היה זה האות למרי עיתונאי. לא שזה עזר למישהו.
הפינסים התקשרו בבהילות לעורכת שלהם בישראל, ואני היגגתי משהו בנוגע לאמינות הסיקור, ולכך שהעלימו מאיתנו את פרט המידע החשוב הזה.

ניסיתי לשכנע בעזרת טיעון ראוי אך נעדר אפקטיביות, שאם היינו יודעים על כך מראש היינו מתנים זאת בנסיעה, אבל השמש התאילנדית הקופחת הזכירה שמאוחר מדי להתווכח. דואני הצטלמה בלי חלק עליון למה שנראה כמו השער המיועד לקטלוג בגדי הים לקיץ 2007, ואנחנו לא היינו שם כדי לראות איך זה קורה. גורמים בהפקה דיווחו שהיא הפגינה מקצוענות נדירה.

בנוגע לסוגיית הטופלס, דואני אישרה כי אכן ידעה מראש שתצטלם ללא חלק עליון: "לא היתה לי בעיה עם זה. היה חשוב לי שיראו יותר גב מאשר צדודית. אני חושבת שגב חשוף זה דבר מדהים, ואני גם עובדת עליו בחדר כושר. גם לא אכפת לי שיראו את המותן. מתוך שלוש הפו? זות שביקשו שנאשר, אישרנו רק שתיים. לא בגלל שראו משהו, אלא בגלל שלא אהבנו".

הקהל שלך הוא בעיקר ילדות צעירות. את שלמה עם הצעד הזה?
"אני עושה את זה בכיף. כבר חיכיתי להצטלם ככה, זה סוג של התבגרות והתקדמות הלאה, ממש התחשק לי לעשות את זה. הכרתם אותי בתור רוני החמודה? עכשיו תראו רוני אחרת. תראו, התבגרתי, כמה אפשר ורוד ורוד ורוד ? ".

ובכל זאת, כשג'ייסון ראיין אותך, התעקשת ללבוש משהו. לא להתראיין בביקיני.
"רציתי להרגיש יותר נוח כשאני מדברת. בצילומי וידאו זה לא אסתטי להתראיין ככה".

אבל את מודעת לזה שהם היו מעדיפים שתישארי בבגד ים ולא תלבשי משהו?
"וואללה?".

" וואללה".

יומיים מתישים של צילומים הסתיימו עבור דואני, היא מתפנה לפוט מסאז' ולראיונות עומק עם הפינסים, ואל הזירה נכנסת בלונדינית נוספת - גלית לוי. ערב קודם מתקיימת ישיבה בסוויטה המלכותית של מפקד הכוח, הצלם גיא כושי. צרובי שמש ומותשים יושבים סביבו אנשי הצוות. יש להם יום אחד בלבד לצילום 12 דגמים, חצי מהכמות שצילמו עם דואני. לוי תצטלם בשני דגמים בלבד, אחד מהם מיועד לשער של הקטלוג, ממש כמו בשנה שעברה, אז גם היה הדגם הזה הנמכר ביותר.

בשאר הדגמים תצטלם קורינה, יפהפייה דלת משקל שמהלכת על כלונסאות הקרויות רגליים. היא הגיעה מאנגליה רק הערב, והצוות המקצועי צוהל לקראתה, סוף סוף יש להם עסק עם מקצוענית.

הם מדברים על לוקיישנים ומסיקים מסקנות מן היומיים הקודמים. לוי יושבת דוממת, בעוד עמר אסף, מעצב השיער, שוזר בשערה תוספות. יש משהו כמעט מקומם בפסיביות שלה, בהירתמות הנכנעת לעבודת הדוגמנות. שום דבר בשפת הגוף שלה אינו מסגיר את העובדה שזו בעצם אשת העסקים החזקה שהקימה אימפריית אופנה, מוכרת שמלות ערב בבתי האופנה היוקרתיים בטורקיה, לצד פראדה ואוסקר דה לה רנטה ובסאקס פיפט אבניו שבניו יורק, זו שעיצבה את הדגמים שיצטלמו מחר והחליטה אילו דגמים יצטלמו לקטלוג, זו שכבר בת 35 ואם לילדה.

היא עיצבה 64 אבות טיפוס של בגדי ים, נסעה לטורקיה כמה פעמים כדי לבחור את הבדים וההדפסים ומוכרת אותם תמורת 500-600 שקל כל אחד. 30 אלף בגדי ים שלה יגיעו השנה לחנויות, ועכשיו היא נחה, מניחה לאנשים סביבה לנהל אותה, להחליט איך תיראה, באיזו תנוחה תעמוד או תכרע.

ביום האחרון, כשהכל כבר מאחוריה, היא מנסה להסביר מה הרגישה מול המצלמה של כושי: "זה עלה לי בבריאות, היה ממש סיוט. עמדתי שם עם כל תוספות השיער על הראש, טונות איפור על הפנים ושמש שמסנוורת ישר בעיניים. יש לי סימנים כחולים על הברכיים מהחיכוך בחול".

אז בשביל מה את צריכה את זה?
"בשנת 98' צילמנו את הקטלוג של שמלות הכלה עם הדוגמנית שלי גפני. ממש לקראת הסוף, בלי שום תכנון, הציע הצלם שנצטלם יחד. יצאה תמונה מקסימה שהפכה לשער של הקטלוג, זו גם התמונה שהוצאנו לעיתונות דרך יחסי הציבור. התגובות היו נהדרות, ומאז זה הפך למסורת, כל שנה אני מצטלמת עם הדוגמנית לשער של הקטלוג".

"ככל שעברו השנים נהייתי מפורסמת אפילו יותר מהדוגמניות. בשנה שעברה היתה הדוגמנית ג'ני צ' רוואני שעליה צולמו הדגמים של בגדי הים, ומראש נסגר שאני לא מצטלמת. הגענו לסוויטה במלון באילת, ואמרנו'טוב, בואו ננסה רק תמונה אחת'. היה ממש לחץ וציפייה שאצטלם. העיתונים ביקשו תמונות רק שלי".

לוי אינה לוקה בסעיף צניעות. היא יודעת לדבר על עצמה בגוף שלישי, ומתייחסת בטבעיות גמורה לעובדה שהיא מותג: "גלית לוי נהיה סוג של פנטזיה. נשים מחכות ליום של החתונה שלהן כדי שיוכלו ללבוש גלית לוי, או לחתונה של בן משפחה כדי ללבוש שמלת ערב שלי. עכשיו, עם בגדי הים, זה נהיה נגיש יותר. יש לך גלית לוי בארון ב- 400 שקל בלבד. בשנה שעברה נמכרו כל הדגמים שייצרנו בלי מסיבת השקה, בלי תצוגת אופנה ובלי יחסי ציבור הכל נחטף". הברפלד מאשר שהדגמים שלה נמכרים היטב, ומלכתחילה זו היתה הסיבה שפנה אליה.

לוי, בהיותה מנכ"לית משותפת של המותג וגם המעצבת הראשית שלו, אינה מוכנה לספר על ההכנסות. היא רק מוכנה לומר שבגדי הים שלה נמכרים בסכומים הנעים בין 400 ל - 600 שקל, ומיוצרים בכמות של כ -30 אלף חתיכות, לא יותר מכך. אצל דואני סוגיית הכסף מעט יותר פשוטה.
את יודעת כמה את מרוויחה על הקמפיין הזה?
"זה לא רלוונטי, כי אני חיילת".

אבל כמה תקבלי תמורת הקמפיין לאחר שתשתחררי מהצבא?
"אני לא יודעת, ואני גם אסביר לך למה אני לא יודעת: כדי שאוכל ליהנות ממה שאני עושה בלי להתעסק בדאגות שקשורות לכסף".

זה לא חלק מההתבגרות, לדעת כמה משלמים לך?
"תראי את התאומות אולסן. עד גיל 23 הן גרו עם ההורים ולא התעסקו בכלל בכסף שהרוויחו מגיל שנתיים. אני יודעת שאני טובה, ו'פופ ארט', החברה שמייצגת אותי, יודעים מה יש להם ביד. אני סומכת על אבא שלי ועל הסוכנים שלי שישמרו עלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...