תרגיעו
היום כולם כבר יודעים שליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז ניתנים לטיפול, ובכל זאת ילדים רבים הסובלים מהם עדיין נאלצים להתמודד עם דחייה והאשמות מצד הסביבה. מומחים מייעצים
מה עושים? מתברר שהמפתח להתמודדות עם ילדים אלה נמצא אצל ההורים - כך לומדים משתתפי קבוצות התמיכה של אגודת "ניצן" (עמותת הורים לקידום ילדים ובוגרים לקויי למידה).
בקבוצות הללו נקודת המוצא היא שעל ההורה להבין תחילה ממה נובעים הקשיים וההתנהגות הבעייתית, ואז לתמוך בילד ככל האפשר. ילד כזה, כך מאמינים ב"ניצן", ישנה את דרכיו וגם הסביבה תלמד לקבל אותו.
"הפרעות קשב וריכוז פוגעות בכל תחומי החיים - בלימודים וביכולות החברתיות, החשובות לא פחות", מסבירה ד"ר תמי מוזס, פסיכיאטרית ילדים ונוער העומדת בראש המרכז הרב תחומי לאבחון הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה ב"ניצן".
"אם הכישורים החברתיים לא מתפתחים בילדות, קשה לפצות על כך בהמשך ונוצרת מצוקה ברמה האישית, כמו קשיים בפיתוח קשר זוגי קבוע ושמירה על מקום העבודה. מטרתן של קבוצות ההורים היא לספק להם דרכי התמודדות ולאפשר להם לשתף הורים אחרים בקשיים שלהם, כי חשוב להבין שאתה לא לבד".
"בקבוצות הללו ההורים לומדים להיות הסנגורים של ילדיהם, כלומר לייצג אותם בחברה ובבית הספר. ההצלחה תלויה בשיתוף פעולה של שלושה גורמים: בית הספר, ההורים והילד עצמו".
לסדנת ההורים ב"ניצן" מופנים הורים שילדיהם אובחנו כלקויי למידה או כבעלי הפרעות קשב וריכוז. היא כוללת
"הרבה הורים רואים בנו כתובת למצוקה הגדולה שלהם", אומרת מלי דנינו, בעבר יועצת חינוכית וכיום מנכ"לית "ניצן" ומרצה בחוג ללקויות למידה באוניברסיטת חיפה.
"אין כיום בעצם מענה ממוסד למצוקת ההורים והם מרגישים חסרי אונים. מחקרים מראים שהורים שקיבלו תמיכה, הפעילו פחות לחץ על ילדיהם והביאו לשיפור בתפקוד שלהם. הורים לילדים לקויי למידה מתמודדים עם הרבה שאלות קשות. הם לא יודעים איפה לגלות קשיחות עם הילד ואיפה אפשר להקל, ועד כמה אפשר להפנות משאבים לטיפול בבעיות של הילד על חשבון ילדי המשפחה האחרים".
"הורים מתמודדים טוב יותר עם ילדיהם כשיש להם רשת תמיכה של סבים וסבתות, דודים וחברים. אנחנו מעודדים את ההורים לדבר על הבעיה ולשתף את האחרים בקושי שלהם".
מיכל בדש, אדריכלית מצליחה, הגיעה לסדנה של "ניצן" כדי להבין כיצד עליה להתמודד עם בנה בן ה-14 וחצי שאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז.
"רק אחרי האבחון נפלו לי האסימונים", היא מספרת. "קלטתי שכל השנים עמדתי לצד המנהל, המחנכת והמורים המקצועיים שהתלוננו על כך שהילד לא ממלא מטלות ולא מכין שיעורי בית. היום אני יודעת שיש לו בעיה, ומבינה למה. למרות שמנת המשכל שלו גבוהה מהממוצע, הוא לא הצליח להגיע להישגים. הקושי לשבת ולהכין שיעורי בית לא נבע מעצלנות או מחוסר מוטיבציה".
איך בא לידי ביטוי הקושי להתמודד איתו?
"היו המון מתחים בבית. הילד היה כועס ומתפרץ, נעלב ומסתגר בחדר. היו כעסים ביני לבין בעלי וחילוקי דעות כיצד להתמודד איתו. לא הבנו את הקושי שלו, וכשילד נכשל וכועסים עליו - הדימוי העצמי שלו יורד מאחר שהוא מרגיש שהוא לא ממלא אחר הציפיות, שהוא שונה".
"היום, כשאני עומדת לצדו והתקשורת בינינו השתפרה משמעותית, הדימוי העצמי שלו עלה פלאים. הוא מבין שאני משקיעה בו, וביחסים בינינו חל מהפך. בסדנת ההורים של'ניצן' למדנו המון וקיבלנו טיפים, חיזוקים ותמיכה".
"היום אני נוטעת בילד שלי ביטחון ומעודדת גם את המורים לתת לו חיזוקים. כתוצאה מכך הוא מאמין בעצמו ולוקח אחריות על החיים שלו. הוא אפילו נראה יותר טוב: הוא עושה ספורט, ירד במשקל ועכשיו הוא חתיך מדהים".
מה מצבו בלימודים?
"אם קודם שלחתי אותו למורות פרטיות, היום הוא זקוק לעזרה מינימלית בלימודים וההישגים שלו השתפרו כי הוא מאמין ביכולות שלו. הוא מקבל ריטלין שמאוד עוזר לו, והכי חשוב - יודע שאני לצדו. גם המורים שלו יודעים זאת".
מכיוון שבשנות בית הספר עיקר הקושי מתבטא בלימודים, הורים לילדים לקויי למידה נמצאים במאבק מתמיד מול מערכת החינוך.
"בעבר הייתי תמיד לצד המורים, ולא היה לי ספק שאנשי החינוך צודקים", מודה רחל (שם בדוי), שבנה הצעיר בן ה-13 וחצי אובחן כדיסלקטי ובעל הפרעת קשב וריכוז. "היום אני יודעת שהמערכת אטומה, אבל קשה לשנות אותה. לכן הכול תלוי בנו, ההורים".
"למערכת החינוך יש משאבים דלים להתמודד עם תלמידים לקויי למידה, היא לא מסוגלת לתת להם מענה", אומרת דנינו. "חשוב שההורה יבין שמורה שעומדת מול 40 תלמידים, לא יכולה לדעת הכול על כולם. ההורה הוא זה שצריך להכיר את האבחון ומשמעויותיו, כי התופעה היא מאוד הטרוגנית ואין שני מקרים דומים".
לדברי דנינו, להיות הורה לילד לקוי למידה פירושו של דבר לצאת למסע ארוך. "השלב הראשון הוא לעבור את תהליך האבל ולהשלים עם העובדה שזה לא הילד שציפית לו", היא מפרטת.
"מצד שני, צריך להבין שילד שאולי לא קורא טוב, יכול להיות מוכשר בתחומים אחרים. אנחנו מראים להורים את מה שמעבר לאבחון, כי שם טמונה ההצלחה של הילד וזה מה שמקנה לו ביטחון".
איך הורים מגיבים כשנודע להם שהילד שלהם הוא לקוי למידה?
"עם הצגת האבחון יש הורים שמגיבים בהכחשה ויש רבים שבוכים ומאשימים זה את זה, כי ידוע שהתופעה היא תורשתית. אמא אחת אמרה לי שהיא לא מאמינה שנתנה כזאת 'מתנה' לילד. מצד שני, יש אמהות שחשות סוג של הקלה. אחרי שבמשך שנים כולם אמרו להן שהן היסטריות, פתאום יש אבחון שמוכיח שמשהו אכן לא בסדר".
האם הורים שחוו בעצמם קשיי למידה יתמודדו בצורה טובה יותר עם בעיות דומות של ילדיהם?
"תלוי עד כמה הם עיבדו את חוויות הילדות שלהם. לעתים הורים מתוודעים לעצמם דרך הבעיות של הילד, ואין ספק שעד שלא יפתרו את הקשיים שלהם עצמם, הם לא יוכלו לעזור לילד".
ואכן, בעקבות הסדנה הבינה רחל כי בעבר גם היא התמודדה עם הבעיות שמהן סובל היום בנה: "גם אני תמיד הרגשתי יוצאת דופן. אני זוכרת עונשים והשפלות. לכל המשפחה יש השכלה גבוהה ואני ירקתי דם עד שסיימתי לימודי הוראה. היום אני מבינה שהיו לי קשיי למידה ושאני לא מטומטמת. חמותי מספרת שגם בעלי היה 'שובב'".
"לדעתי, גם בעלי ואני לקויי למידה ברמה זו או אחרת ולכן יכולתי לזהות את הבעיה של בני", אומרת גם רעות (שם בדוי), אם לבן 13 וחצי שאובחן כבר בכיתה ב' כסובל מהפרעת קשב וריכוז, ולאחרונה אובחנו אצלו גם קשיים בתחום השפה.
"בילדותי היו לי קשיים שליוו אותי גם בלימודים וגם בתחום החברתי. בעלי תמיד היה טיפוס של מנהיג, אבל גם הוא היה ילד שצריך סבלנות והקשבה".
"הקבוצה נתנה לי המון ביטחון. הגעתי אליה עם בעלי כי היה חשוב לי שגם הוא יהיה שותף, אבל אחרי כמה מפגשים הוא הפסיק להגיע. אני קיבלתי שם הרבה עוצמות. את מקבלת פידבקים מאנשים שמבינים אותך ויכולים להאיר את עינייך. היתה בקבוצה כימיה מאוד מיוחדת. נכנסתי בתחושה של הליכה באפלה ויצאתי ממנה מחוזקת".
מתברר שבקבוצות משתתפות יותר אמהות מאשר אבות. "כל המחקרים מראים שהאמהות הן הראשונות ששמות לב לבעיה, אבל יש חשיבות גדולה לכניסת האבא לתמונה", מדגישה דנינו. "כשמגיע זוג הורים לבית הספר, הצוות החינוכי מתייחס לילד בצורה אחרת, וגם הדיאלוג בין ההורים חשוב".
אחת ההתמודדויות היותר קשות עבור הורה לילד עם הפרעת קשב וריכוז היא עם הצד הפסיכיאטרי של הבעיה, שלרוב מצריכה גם טיפול תרופתי. "מדובר בהפרעה שהיא בבסיסה אורגנית, ואין ספק שבחלק ניכר מהילדים הטיפול התרופתי הוא תנאי להשגת תוצאות", אומרת ד"ר מוזס.
"פיתוח תרופות ארוכות טווח כמו ריטלין (הפועל שמונה עד עשר שעות) או קונצרטה (המשפיעה למשך 12 שעות), בא מתוך ההבנה שיש צורך לשפר את איכות החיים של הילדים האלה".
האם אפשר לטפל בבעיות הללו ללא צורך בתרופות?
"כל מקרה לגופו. הפרעות הקשב והריכוז מלוות פעמים רבות בחרדות, דיכאונות ותחלואה פסיכיאטרית, ולכן חשוב לבדל את האבחנות ולבדוק את הבעיה שבה רוצים לטפל. טיפול תרופתי צריך להישקל תוך התחשבות בחומרת ההפרעה, בסביבה, בליקויים הנוספים ובמסגרת הלימודית שבה הילד נמצא. יש ילדים שאפשר ליצור עבורם מסגרת פחות מלחיצה, כיתה קטנה יותר שתתאים לצורכיהם וכו'".
אבל למרות הפתרונות התרופתיים והאחרים, החיים עם ילדים אלה הם עדיין לא פשוטים. רעות טוענת כי המודעות לכך שהילד סובל מקלה על ההתמודדות, ונזכרת בימים הקשים יותר, כאשר עדיין לא ידעה לסמן את הבעיה.
"הבחנתי בחריגות אצל בני כבר מינקותו", היא מודה. "מקשיי הירדמות ועד היפראקטיביות - היה קשה להתמודד איתו. בהמשך הוא הפך לדעתן ועקשן, וכאמא צעירה את לא מודעת לעובדה שמדובר בבעיה. כשבכיתה א' התחילו קשיים בלימודים, לא הייתי שקטה, למרות שהמורה אמרה שיהיה בסדר".
"היה קשה לו לשבת והוא הציק לילדים אחרים כדי לתקשר איתם. במקביל דרשתי ממנו כל הזמן עוד ועוד, וזה רק הלחיץ וייאש אותו יותר. גם אחרי האבחון לא ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות. בעלי סירב להכיר בקושי ואמר שאני סתם מחפשת בעיות".
רעות הציגה את האבחון בפני המורה, אבל הטיפול בבעיה נסחב זמן רב ובינתיים הוצאות השיעורים הפרטיים נפלו על גב ההורים. בשלב מסוים הילד החל לקחת ריטלין ששיפר מאוד את מצבו, אבל עם השנים סירב להמשיך בטיפול והמצב הידרדר שוב.
"עכשיו הוא בחטיבת ביניים בכיתת ספורט, כי הוא ספורטאי מצטיין, אבל כל מצב של שינוי מאוד קשה לו", מספרת רעות. "לפני מבחן אני מסכמת עבורו את החומר, ומבחינה התנהגותית יש פה ושם התפרצויות זעם. כשמשהו לא נעשה לשביעות רצונו הוא יכול להשליך משהו ולקרוא לי בשמות. רוב הזמן אני מבליגה".
גם רחל מספרת על הקשיים שהיא חווה עם בנה: "ההתמודדות עם הסביבה מאוד מעייפת", היא נאנחת. "לא רואים את הטוב שבו, ותופסים אותו בעיקר כחריג. הקשיים שלו גורמים לתסכול והדחייה שהוא חש בה רק מגבירה את האגרסיביות שלו. יש המון הוצאות כספיות על שיעורים פרטיים ואבחונים. לפסיכולוג הוא לא רצה ללכת וטיפול תרופתי לא התאים לו, כי הוא סובל מאפילפסיה".
"היום אני עובדת על חיזוק הביטחון העצמי שלו. אני כבר לא חוקרת אותו כמו בעבר ולא בודקת את המחברות שלו כל הזמן. אני יודעת שאין לו את היכולות, אז למה לי להיות בתפקיד הרעה? אני מנסה בעיקר להקשיב לו ומשתדלת למנוע חיכוכים והכי חשוב - מקבלת אותו כפי שהוא".
"כשאת יושבת בסדנה עם הורים אחרים ומספרת על הבן שלך, את פתאום מבינה שהוא אולי שונה, אבל מקסים. כשהבנתי את זה, ממש בכיתי על כל השנים שהייתי נגדו. עם אויב זר אפשר להתמודד, אבל כשהאויב הוא אמא, זה נורא".
נא להמתין לטעינת התגובות
