לחתוך את אמריקה לשניים
תעלת פנמה מחברת בין שני האוקינוסים הגדולים בעולם ובין שני חלקי היבשת הענקית, אמריקה. מסע מרתק מים אל ים
לפני שבע שנים פגשתי בטיילת הרפתקנית בהירת שיער ושזופה בשם "בטי" שהזכירה לי את החוקרות המטיילות של הנשיונל גי'אוגרפיק. מיד כששמעתי על מסעותיה המרתקים כמדריכת צלילה באי קוקו, בקוסטה ריקה ובאינדונזיה, הפכה אצלי למושא הערצה. באחת משיחותינו שאלתי אותה כיצד אפשר לחצות את תעלת פנמה ואם אפשר להמשיך משם לפאסיפי והיא סיפרה לי כל שידעה על התעלה המיוחדת.
והנה אני בפנמה סיטי עם חברתי הגרמניה, על המזח שבמעגן הסירות "בלבואה" הנושק לתעלה. כפי שסיפרה לי בטי, אז בפגישתנו באילת, חיפשנו את משרדי המעגן וביקשנו להעביר משם הודעה דרך מכשירי הרדיו על "ליין הנדלרס" בהתנדבות לחציית התעלה. אחרי שניהלנו כמה שיחות קולניות עם הקפטנים השונים דרך הקשר, סיכמנו לשוב למחרת ולנסות את מזלנו שנית.
אחרי שלושה ימים של חיפושים מאסיביים, בקשר, במודעות כתובות ומפה לאוזן, שמענו על יאכטה פרטית קטנה שמנוהלת על ידי קפטנית אמריקאית בשם כריסטינה. בטלפון היא סיפרה שהיא מעדיפה בחורים לקשירת החבלים הכבדים, הנזרקים מדפנות התעלה אל היאכטה שמונה פעמים במהלך השייט ואף שהיא שמעה על מקרים בהם כפות הידיים של מחזיקי החבלים נפצעו עד זוב דם. בכל זאת, הבטיחה שאם לא תמצא בחורים עד למועד המתוכנן, תיצור עמנו קשר.
על מנת לחצות את תעלת פנמה ביאכטה, סיפרה לי אז בטי, צריך ארבעה אנשי צוות, כנגד ארבעה חבלים, וקפטן. שכן התעלה מחברת בין האוקינוסים ועוברת דרך אגם הגבוה מהם בהרבה. לכן משתמשים בסוגרי ענק (לוקס), אותם מציפים בכמויות אדירות של מים, בעוד שהסירה קשורה לצידי
עברו יומיים וכריסטינה חזרה עם בשורות משמחות: "מצאתי שני בנים ואתן, שתי בנות, ללא תשלום עבור העבודה, פרט להוצאות הנסיעה חזרה מהעיר קולון בסיום השייט וארוחת הצהריים שיהיו עליי". שמחות ונרגשות דילגנו לאורך המזח מוקדם בבוקר שלמחרת, מחכות לזודייאק האיסוף שיבוא. כמה דקות מאוחר יותר כבר עברנו מהזודייאק ל"פליסיטי", יאכטה קטנטנה ומטונפת, שבירכתיה חיכו לנו כלוב עם שני תוכי ארה יפיפיים וקפטנית רזה ומקומטת במיוחד.
אחרי היכרות עם אנשי הצוות, התפנינו לעבודת החבלים (שאת רובה עשו הגברים) ולעבודת הצילום והבידור בה התמחיתי אני. התקדמנו לכיוון המיצרים (לוקס) הראשונים מהצד הפאסיפי, הלוא הם מיצרי "מירהפלורס" והמתנו כשעה ב"פקקים".
כניסה למיצרים, שהם בעצם מרווח של קילומטר צר כצוואר בקבוק, יחסית ליתר התעלה, משמעותה עבור מפעילי התעלה, איבוד מאסיבי של מים. לכן, על יאכטה לעבור יחדיו עם מיכלית ענקית או ארבע יאכטות נוספות באותו הזמן, על מנת שאובדן המים ישתלם כלכלית. מיד כשהגיעה מיכלית הענק לירכתנו, קיבלנו את הסימן לחצות. עבור הקפטנית, הייתה זו חוויה ראשונה מסוגה וראו זאת על פניה ועל גופה. כשהצטרף אלינו מלווה מטעם הנהלת התעלה, היא נרגעה מעט.
אני ישבתי מרותקת ממה שעומד שסביבי. סכרי ענק עשויים ברזל נפתחו בפנינו, מאחורינו מיכלית עצומה כספינת הטיטניק, שאנשיה נראו כנמלים. לאחר שהצלחנו להידחק בשטח הקטן, נסגרו הסוגרים מאחור והמים החלו להתסובב תחתינו במין טורבינות ענק, מעלים את המפלס בעשרה מטרים. למזלנו הרב, נקשרנו למתאמת, סירה נוספת של הנהלת התעלה, שעשתה את עבודת החבלים הקשה עבורנו.
כך המשכנו במעלה הנהר, לאורך שלושת מיצרי "מירהפלורס", כשהמיכלית תמיד מאחורינו. עברנו את גשר האמריקות המקסים, המחבר בין היבשות ואת גשר "יובל המאה" שנבנה רק לאחרונה. התעלה נפתחה לרוחב כששטנו לאורך אגם מירהפלורס ונסגרה שוב באזור מיצרי פוארטו מיגל, שם עברנו שני סכרים נוספים. בשעות הצהריים הגענו לנהר הצ'אגרס ולאגם גאטון שיושב עליו, אגם מלאכותי בנקודה הגבוהה ביותר בתעלה. היו אלה האמריקאים שמצאו את הפתרון לאיבוד המים הגדול, על ידי הקמת שני אגמי ענק, גאטון ומיראבל, שימלאו את נהר הצ'אגרס בעונת הקיץ הארוכה, אז עוברות יותר סירות ויש אידוי מים גדול.
למשמע שריקות שהגיעו מאזור הג'ונגלים הקרובים, התעוררו לחיים שני התוכים היפייפיים, שהפכו בינתיים לחבריי הטובים, וכיבדו אותנו בציוצים קולניים. על העצים באיים הקטנים שעל האגם, ראינו קופים ועצלנים עכשיו ואפילו השמש החליטה לכבד אותנו בחומה. כשאנחנו מוקפים בטבע יפהפה, הרשינו לעצמנו לערוך את צלחות ארוחת הצהריים.
תוך כדי לעיסה, הסביר לנו המלווה על ההיסטוריה האדירה של התעלה, שיצרה כור היתוך נדיר בפנמה בין אין-ספור תרבויות שיושבות בה עד היום. הצרפתים היו אלה שהגו את הרעיון והחלו בתכנון ובבנייה ב-1880. לשם החציבה, הביאו עשרות אלפי עובדים שחומי-עור מהאיים הקאריבים, שנשארו עד היום לאורך החוף המזרחי של פנמה. גם צרפתים ואירופאים רבים הגיעו לעזור בפרוייקט המסובך יחד עם משפחותיהם. מתכננים, מהנדסים ושייטים צרפתים והולנדים בעיקר, שכמוני, התאהבו גם הם ונשארו.
אחרי תשע שנים מתישות ואובדן של 13,000 איש למחלת המלריה ולמפלות בוץ קשות, נפסקה העבודה. את שני השלישים הנותרים נאלצה ארצות הברית להשלים 15 שנה מאוחר יותר. במרוצת השנים, הגיעו לאזור יהודים וערבים רבים שהבינו את משמעותה של תעלה כזו כצינור מסחרי גדול, סינים ש"קפצו מהמיכליות" ונשארו בה גם הם למטרות מסחר ואמריקאים כמובן, חיילים מבסיסי הצבא שהקיפו את התעלה עד לשנת 2000, אנשי מנהלת התעלה ומהנדסים ורבים אחרים שמצאו בה את ביתם.
עד כה עברנו בערך שש שעות מהמסלול ונותרה לנו כמחצית הדרך על הנהר. אחרי שחצינו את האגם והאדרלנין הספיק מעט לרדת, הגענו לסט המיצרים האחרון - גאטון, שם עברנו חוויה די דומה, רק שהפעם לא הרגשנו את הטורבינות החזקות מכיוון שמפה החלה הירידה חזרה לגובה פני הים. הנוף החל להשתנות מעט לקאריבי יותר וכבר יכולנו לראות את הים.
בשש אחר הצהריים, הגענו למפרץ לימון, שם הורידה אותנו הקפטנית ונפרדה מעמנו לשלום. היא המשיכה לאזור הקאריביים ומשם לפלורידה ואנחנו, לכיוון תחנת האוטובוס בחזרה לפנמה סיטי.
בכתבה הבאה אספר על חוויה מיוחדת באיי סן בלאס, איים בתוליים מדהימים על הגבול המזרחי בין פנמה לקולומביה, ששייכים כולם לשבטי הקונה. טיסה במטוס קל מעל הג'ונגלים, שייט בסירות קנו מחוררות ושלושה ימים מסעירים יחד עם 11 אנשים נוספים, על אי בודד בנוסח "הישרדות".
נא להמתין לטעינת התגובות
