היי שלום!
לפני שהיא אורזת את הארגזים ועוזבת את העיר, לוקחת אותנו דוידה לסיבוב בין הפינות שמזכירות כמה תל-אביב באמת יפה. סיור פרידה
אחרי שלוש שנים של מגורים משותפים, החלטתי לעזוב את העיר שהיתה לי בית זמני, לא לפני שאעניק לעצמי מתנה ממנה: טיול בכמה מהמקומות שיותר אהבתי בה. עדיף לזכור, כך חשבתי לעצמי, את הנקודות היפות, הרומנטיות והמצחיקות שיש לתל-אביב להציע, מאשר לחרוט בראש דווקא תמונה של ערימות אשפה, קולות אמבולנסים וריחות של אגזוז שרוף. אך עד כאן שליליות, מכאן מתחילה הנימה האופטימית בטור אורבני במיוחד.
צילום: אלירן חיאט, עריכה: שלומית חביב
השיר: "לא נרדמת ת"א", באדיבות יואב גרוס
את המקום הראשון תופסת אצלי שכונה עם שורשים עמוקים בעץ התל-אביבי. אני מתחילה את הסיור בנווה צדק ברחוב שלוש, על הגשר הקטן שנבנה מעל מסילת הרכבת שהובילה בזמנו, מתל-אביב לירושלים. איש חשוב היה שלוש, מבעלי הקרקעות של נווה צדק והראשון שהקים את ביתו בשכונה, ועל כך יעידו הרחוב, בית הכנסת והבית המפואר שנושאים כולם את שם משפחתו.
אחריו ממתין בפינה מימין, ביתו של הסופר ש"י עגנון, שדומה להפליא לתיאוריו את הבית ב"כתמול שלשום". מתחת לחלון, ממתין וו קטן מגולף בצורת פניו של אדם זקן, שנמצא שם כביכול להחזיק את התריס פתוח. אבל יודעי דבר מספרים שהיה לו תפקיד ייחודי: כאשר היה המאהב מתקרב אל הבית, הוא היה בודק אם ה-וו מורם או מורד, וכך ידע אם האישה מחכה לו – או שאולי הבעל בבית, וכדאי לו לנוס משם.
בהמשך הרחוב הצבעוני אני מגיעה אל ביתו של שמעון רוקח, שהיה מכונה "השר" לא רק בגלל ראשי התיבות, אלא גם בגלל הכבוד שרחשו לו תושבי השכונה הקטנה. כיום ביתו מפואר לא פחות, עם שלל הפסלים שהציבה שם נכדתו לאה מג'רו-מינץ, שהפכה את הבית למוזיאון אומנות.
נווה צדק היא בעיקר פינה שלווה
היציאה מהשכונה לוקחת אותי מרחק כמה צעדים ישר לחוף. ערימה של גלים כחולים עם קצת קצף לבן נערמת לפניי ותוחמת את עצמה בין מסגדי יפו משמאל, מלונות תל-אביב מימין ואופק מעורפל מקדימה. הסלעים הצמודים לחוף עם הדשא, בשילוב טבע "טבעי" וטבע מעשה ידי אדם ועירייה, משוננים לפחות כאילו הגעתי למצוק מחורץ במדבר. אבל תל-אביב רחוקה ממדבר כמו שעזריאלי רחוק מלהיות מכתש.
מבחוץ, הים התל-אביבי נראה בדיוק כמו הים של אשדוד ובדיוק כמו הים של חיפה. אבל כמו תמיד, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. את החוף הזה אי אפשר לדמיין בלי שובר הגלים, בלי אבולעפיה מכאן ויטבתה משם ובלי הדולפינריום ומוזיאון האצ"ל השקוף, שהפכו למונומנטים של ממש.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. שהיו כאן דגים וצמחים ונחל זורם וסירות. בעצם, את סירות הפדלים אני עוד זוכרת. על הירקון באמת עברו כמה שנים לא טובות, של זיהום ושפכים שהבריחו כל נפש חיה מפה.
היום חזרו למים הקיאקיסטים האמיצים שמתאמנים במשך היום, הזוגות והצועדים החרוצים שמתהלכים לפנות ערב, והמשפחות עמוסות המנגל, כיסאות הפלסטיק והאורנג'דה שמנפנפות בכל שבת. אני בורחת לכאן בכל פעם שאפשר, אפילו לחצי שעה של קפה קר בין העצים. מישהו עשה עבודה טובה בשיקום גדות הנחל, ואם יש לי מזל ספסל העץ השווה הסמוך למים, נותר פנוי.
מאחורי פינת הדשא שהתנחלתי בה, עוברות אינספור דמויות על שני השבילים, אחד מיועד לאופניים והשני להולכי רגל, לפחות לפי הסימנים ששורטטו עליהם. כמה כלבים לא ממושמעים רצים לכל עבר, מבלי להתחשב בסימון השבילים שהקצו להם, בודקים כמה מהר ימצאו משהו לאכול או יבריחו בנביחה עוד ציפור מהעץ. כמה מבני האדם הממושמעים עוד פחות, עוצרים בנחת לפגוש מישהו, מאלצים רוכב רולר-בליידס זריז לחמוק מהשביל המיועד לנסיעה ולעקוף דרך זה המיועד להליכה. ומכל זה אני עדיין מתפעלת גם אחרי שלוש שנים, לא בתוך שמורת טבע אלא בתוך העיר השנייה בגודלה בישראל.
אנחנו אוכלים בשביל לחיות, אבל בהחלט חיים בשביל לאכול במיוחד בתל-אביב. עשרות מסעדות, בתי קפה, מאפיות ושאר ירקות אפשר למצוא תחת כל עץ רענן. קשה לעקוב אחר המצאי, ודירוג המקומות המועדפים עליי מאותגר בכל יום מחדש. אבל נאמנות היא בכל זאת ערך חשוב.
כשהזמן מאפשר, אני מסיימת את הסיור וגם את השבוע בשוק האוכל של דיזנגוף סנטר. אם אני במצב רוח הרפתקני, יש סיכוי שאבדוק מה חדש באגף ההודי או הסיני. אם בכל זאת החלטתי ללכת על בטוח (ובדרך כלל אני מבטיחה לגוון אבל נשאבת לשם בכל פעם מחדש), אני ניגשת לפינת השוק. שם, ביד רמה, מנצח הבעלים על המאכלים העיראקיים, ושולח לעברי את הקובה הצהובה והקבועה, שמוצאת דרכה לצלחת המרק שבידי.
אפשר לדבר ימים ולילות על כור היתוך, אבל הייתי מציעה לחוקרי האקדמיה לקפוץ לצלחת של ג'חנון או ניוקי בשוק האוכל. עומס האנשים לצד העושר של המזונות, מעניקים ארוחת צהרים טעימה ופשוטה, מוגשת יחד עם חוויה תרבותית שלא צריך להרחיק בשבילה. ובסופו של דבר, גם מודל של תל-אביב הגדולה – הרבה רוח וצלצולים, אבל גם לא מעט פינות קטנות לנפש.
נא להמתין לטעינת התגובות
