לידיעת הרוחצים בים
חוף ים חורפי, אוויר קריר, פרנו ופירות ים. דני ססלר מעביר ארוחת בוקר במסעדת מאנטה ריי, ששוכנת בחוף ימה של תל אביב
רחוק מהם ישב זוג. הוא ישב יציב והביט רחוק לכוון האופק והיא נשענה עליו והסתכלה קרוב יותר, למקום בו הגלים פוגשים את החוף. ממקום מושבנו, החוף הכמעט שומם עם האנשים הרחוקים והזוג שהביט בים, נראה תמים ומרתק, כמו חוף אחר.
עם הטיילת הסמוכה למסעדה יש לי יחסים מורכבים. החוף הנשקף ממנה הוא, כאמור, יפה. מצד שני, אין בעולם כולו טיילת תזזיתית כזאת שמטיליה זריזים כל כך בתנועתם. מהסיבה הפשוטה, אין מעקה לאורך הטיילת. היות ונוף הים הוא כל כך יפה ורך, העוברים והשבים נוטים לעצור ולהביט בהם.
היות ואין מעקה (בעל שני שלבים: הנמוך כדי להניח עליו את הרגל והגבוה יותר כדי להשעין עליו את המרפקים - תוך כדי בהייה בשקיעה, למשל), קשה מאוד לעמוד מול הנוף בלי לקבל סחרחורת, לכן כולם ממהרים, נמצאים בתנועה, כדי לשמור על שיווי משקלם, כדי לא למעוד. טיילת תזזיתית ועצבנית. לפעמים, אני חושב לעצמי, "מעצב נוף" זה ההיפך מ"משמח נוף".
הזמנו ראשונות ממגש המאזטים הגדול. "אחד כזה", הורתי על צלוחית עם שרימפס תרד בורגול ומנגו, וגם בקר ברוטב אסייתי, וסשימי פלמידה בסויה שהיו טובים עם לחם בסגנון בלקני, כבד, עגול ומבריק בתוספת ברוכה של מלח גס. כל צלוחית כזאת עולה 14 שקל. אכלנו לאט.
ישבתי בחברתו של ידידי שמעון צימר, סופר, שספרו השלישי "רע לתפארת" (פורסם לפני כשנה) זכה לביקורות מחמיאות. צימר, זאת יש לדעת, הוא אדם מדויק. הוא מדייק בדיבורו, בכתיבתו ובעיקר באורח חייו. שזה מצרך מעט נדיר אצלנו, בפרט העניין עם הדיבור.
אנשים שמדייקים בדיבורם הם אנשים אמינים, אמינים במובן שקיפות כוונותיהם. ואין דבר מרגיע יותר מאשר לשוחח עם אדם כזה. עיקר תכונתם של המדייקים הוא שהם שחררו את עצמם מלא מעט חיבורים וקישורים למערכת ההשלכות של עצמם. וכך, האמת – או לפחות העובדות שהם מציינים תוך כדי שיחה, מתבררות כנכונות, ומשחררות את הצד השני מלאמת ולהצליב את הדברים "עם המציאות". בקיצור, זה מאד נוח, ובעיקר נעים. נעים במובן הגופני - כן כן, עד כדי כך.
צימר ניסה (והצליח) להסביר לי את מקורות הצמחונות שלו בזיכרון הרחוק שלו כילד שצופה בשוחט העופות השכונתי, "אבל זה לא הכל, השוחט היה גם המוהל שלי". באותו יום צימר לא היה שלם עם עצמו והזמנו עקריות דגיות: מנה של שרימפס מטוגן בחמאה והונח על ניוקי עם תרד וכרישה ברוטב גבינת סנט - מור ומנה נוספת של לנגוסטין (כמו הכלאה
שתי המנות היו טובות. שרימפס המטוגן בחמאה תמיד יוצא טוב. ולמרות שטעם השום בלט הפעם בחסרונו, המנה היתה טובה. גם בגלל הניוקי שהיו בעלי מרקם מדויק (לא רכים מדי ולא צמיגיים מדי, למרות שהיו ספוגים ברוטב) כשהתרד והכרישה מוסיפים למנה מעט מרירות נעימה.
הלנגוסטין, שנחשבת ל"חיה אצילה" – בינינו, רק בגלל גודלה – היו חצויים לאורכם והיה אפשר לדלות את בשרם הענוג בקלות ובאותה קלות גם לאכול אותה (לעומת בשר הסרטן הכחול שצריך למצוץ את גופו כדי להנות ממנו. מעשה די מביך, בפרהסיה). הלנגוסטינים הוורודים נחו להם על גבעת פירה טובה ומתובלת ברעננות. צימר, שלא נוהג לאכול "מאכלים כאלה" אהב את השרימפסים ופחד מהלנגוסטין.
יפה במאנטה ריי והאוכל הימי טוב. במקרה אחר, בזמן אחר, ארוחת הבוקר שאכלתי שם היתה מהנעימות. קחו חוף ים חורפי, מעט שמש, אוויר קריר ופרנו, הוסיפו לכל זה חברה נעימה. ומה תקבלו? (נכון, תשוקה). מחיר ממוצע לארוחת צהרים יהיה כ - 120 שקל לאדם. ללא יין.
מאנטה ריי, חוף עלמה ביץ' (הכניסה מול בית האצ"ל), תל אביב. טל': 5174773 - 03
נא להמתין לטעינת התגובות
