סנאים ליום אחד
עם שלוש ילדות בהשאלה, תיאבון ערני ויצר תחרות חייתי אפשר לאסוף ב"ארץ האגוזים" שקים מלאים בפקאנים, תאווה לשיניים. בין לבין יש גם משחקים, להטוטנים, וסלסילת פיקניק מלאה כל טוב
היום ארוחה במסעדה היא הסיבה ליציאה, וכל מקום שמכבד את עצמו חייב לכלול מזון, ובשפע, אחרת בשביל מה בדיוק הגענו עד הלום? לכן, כששמעתי על האפשרות לבלות את בוקר שבת בטבע, תוך כדי קטיף פקאנים ואכילתם עד שהבטן מתפקעת, ידעתי שאין מנוס מלבקר ב"ארץ האגוזים".
את האתר בו יש יותר פקאנים מאנשים הקימה משפחת דנון במושב עטרות, הנמצא מעט דרומה מתל-אביב, בסמוך לצומת הטייסים - באחד משלושת מטעי האגוזים שהיא מטפחת כבר שנים. הפעילות, כך הסביר אתר האינטרנט, מתאימה במיוחד לילדים בשל סדנאות היצירה, פינות השעשועים הקשורות באגוזים והקרקס שמתקיים בזמן הפסקת הצהריים.
בבוקר יום שבת ארזנו בשמחה סל פיקניק, כובעים, מים, מפצח אגוזים, קצת במבה לילדים, ועמדנו לצאת לדרך, כשפתאום נזכרנו בפרט שולי. אין לנו ילדים. טלפון קצר סידר את העניין והשאלנו לכמה שעות תמורת פיקדון את שלוש האחייניות, שהיו נרגשות לקראת ההרפתקה של איסוף אגוזים שלא מהסופרמרקט.
"ארץ האגוזים" קידמה את פנינו עם שמש נעימה, שהחליטה להפציע דווקא בשבת (למרבה המזל, כיוון שבשבתות גשומות האתר אינו פעיל), ועם בחורה צעירה שנתנה לנו הדרכה קצרה על מה שמצפה לנו. החתמנו את הדרכונים, הצטיידנו בשובר לאגף היצירה בחמר וצעדנו אל המדינה הקטנה, שבמקום רצפה יש לה קרקע מלאה בעלים, המחביאים היטב את הפקאנים.
כאן התבררה לנו עובדה חשובה בעסקי האגוזים: פקאנים לא קוטפים, אלא אוספים מהקרקע אחרי שהם נושרים במצב פריך למאכל. את הדקות הראשונות בזבזנו לריק, מחפשים לשווא אחר הפקאנים שהסוו עצמם היטב בין העלים.
אולם עד מהרה התרגלו עינינו לאתר את האוצר החום-מפוספס, ופתאום החלו הבנות למלא את השקים הקטנים שנתנו להם בכניסה במהירות מסחררת. כשהתחננו למנוחה והן סירבו, גילינו לפתע את הסיבה להתרגשות.
מהצד ראינו ילד אחר, ממלא גם הוא את השק הקטן של סנטה
אחרי שעה קלה ושלושה שקים כבדים, שכנענו אותן להציץ במשחקי העץ הפזורים בארץ האגוזים - המדינה הקטנה ביותר בעולם (שמישהו יספר למדינת הוותיקן שגנבו לה את התואר). בטורניר מפרך שיחקנו הוקי שולחן על משטח עץ פקאן שעליו דסקית שעשויה גם היא מ... ניחשתם, עץ פקאן, בצלו של עץ. פקאן כמובן.
גם מתקן קליעה למטרה ניצב שם, שבנוי מסירים צה"ליים אליהם משליכים את הפקאנים, אבל המשחק נחל כישלון חרוץ. אולי בגלל שבכל פעם שהגדולה מבין שלוש הבנות השליכה פקאן לעבר הסל, כלומר הסיר, היא רצה להביא אותו והתעכבה כדי לאסוף עוד שלושה בדרך.
בסך הכול, הסידור התנהל להפליא. הבנות אספו, אנחנו זללנו. כשהצענו להן לטעום מהפקאן, הן הצהירו שהשק מיועד להורים בבית. אנחנו לא התלוננו ובפה מלא אגוזים הצענו לעצור לפיקניק קצר. על מחצלת ענקית שהאתר מספק למבקרים השתרענו כולנו, וקיבלנו סלסילה ענקית של בראנץ' אותה אפשר להזמין מראש, בתשלום של 45 שקל לאדם.
הסלסילה, חסרת תחתית כנראה, הכילה שלל מזונות מושקעים ומעוצבים כיאה לארץ מיניאטורית, אותם מכינה אחת מחברות המושב, בעלת חברת קייטרינג. לצד תרמוס הקפה שקיבלנו, לא נעדרו כמובן גם מיני פאי פקאן מופלאים. הבנות, אגב, החליטו לסמן כמטרה דווקא את הג'חנון שהבאנו מהבית.
בעוד הביס האחרון נבלע בקרבנו, עבר בחור צעיר וצלצל בפעמון. עוד ארוחה? התפלאנו. אבל לא, הוא פשוט הזמין את כל הילדים להגיע לרחבה המרכזית כדי לצפות בקרקס. במהירות של טורפים מסמני טריטוריה רצנו עם המחצלת כדי לתפוס מקום מול הלהטוטן, ובמשך חצי השעה הבאה הילדות היו מרותקות לרצף תעלולים, שכלל ג'אגלינג עם מוטות בוערים באש, רכיבה על אופניים זעירות, וגם קפיצת ראש משונה שניסה הליצן לבצע לתוך דלי מים.
בסיום המופע הגיע הזמן לקפל את הפקלאות ולספור את השלל. בעוד אנחנו שוקלים את שקי הפקאנים שנאספו כדי לשלם עבורם ביציאה (שניים וחצי קילו, כמו תינוק), גילו הבנות את ההרפתקה האחרונה לאותו יום - גשר הימלאיה העשוי מחבלים שנמתחו בין העצים. כשהן נופלות וקמות שוב ושוב בעקשנות, הן הצליחו לבסוף להתייצב ולרוץ מעץ לעץ - ממש כמו סנאים אמיתיים.
"ארץ האגוזים" - מושב בני עטרות, טלפון: 052-8966833, אתר: www.egozim.co.il.
זמני פתיחה: בכל שבת (לא בשבתות גשומות), בשעות 16:00-10:00, מעתה ועד סוף החורף.
עלות כניסה: 35 שקל לילד, 30 שקל למבוגר.
מחיר האגוזים שאוספים במקום: למבקרים באתר - 20 שקל לקילו. למי שמגיע למקום רק כדי לקנות - 30 שקל לקילו (יש מארזי פקאנים מוכנים).
נא להמתין לטעינת התגובות
