דרישת שלום מ"אם הפחם"
למרות החששות והשעה המוקדמת הסקרנות גברה והפור נפל: סיור באום אל-פחם. בתוך העיר, המשקיפה על נוף יפהפה, התגלתה לתומר נויהאוזר ערבובייה מעניינת של ישן וחדש, מסורת וקדמה, אדיקות דתית ואמנות מודרנית. וכן, גם הכנסת אורחים נעימה
המסלול הקצר ביותר לאום אל-פחם מהמרכז עובר בכביש 65, שבעבר הרחוק שימש כדרך הקצרה ביותר שקישרה בין עיראק לבין מצרים. עד היום מוצאים לאורכו עתיקות מתקופות שונות, החל מהתקופה הממלוכית.
אום אל-פחם נזכרה לראשונה בשנת 1265 בכתבי ההיסטוריון המוסלמי אל-מרקיזי. משמעות השם היא "אם הפחם", כיוון שתושבי העיר התמחו בהכנת פחמים מעצי הסביבה. כתוצאה מכך, האזור שהיה פעם שופע עצים, חשוף כיום בחלקו הגדול, ורק יער ריחן נשאר למזכרת. שטחו של היער כ-3,000 דונם בלבד וניתן לראות בו עצי אלון, חרוב ואלה ארץ-ישראלית.
אחרי שאספנו את מדריך הסיור שלנו, מוחמד רבאח, עלינו לתצפית מאזור כפר מועאוויה הנמצא ממערב לאום אל-פחם, ואזור החוף נפרש לעינינו מגבעת אולגה בדרום ועד חיפה בצפון.
לפתע עלה באפינו ריח שריפה קלוש, ואנו עקבנו אחריו עד שהגענו לשריד האחרון לאותה תעשיית פחם מפוארת - מפעל ייצור הפחמים האחרון באזור, הפועל בהיתר מיוחד ומייצר פחם בכמות קטנה בלבד.
אום אל-פחם התפתחה מיישוב כפרי בשנת 1948 לעיר המונה כיום כ-50 אלף תושבים. ניתן להיכנס אליה במספר דרכים. אנו נכנסנו דרך ואדי שריע - ואדי יפהפה שמתחיל מאזור יער ריחן והיישוב מי עמי ולאורכו יש מסלול הליכה המסומן בצבע אדום.
שכונת מועלקה, אליה הגענו, הייתה פעם כפר וכיום היא חלק מהעיר. בדרך שמענו סיפורים על "המעיין התלוי" שנמצא בה, שהיה מעיין מרשים, אך תוחם בבטון על ידי התושבים, לאחר שנהרס בשיטפון.
תחושת האכזבה שחשתי למראה רחבת הבטון ממנה יוצאים שני צינורות מים קטנים, התפוגגה מעט כאשר ראיתי מספר נשים מגיעות עם שקים מלאים בבקבוקים ריקים כדי למלא אותם במי המעיין. טעמתי מהמים וטעמם היה נפלא, ממש "'מי עדן' של אום אל-פחם", כדברי אחד התושבים.
מכאן התחלנו לטפס בעלייה תלולה ופתלתלה להר אלכסנדר (ג'בל שיח' איסקנדר), המתנשא מעל שאר הגבעות עליהן מתפרשת העיר. בעודנו בולעים בעינינו, מגובה
למוסלמים יש חמש תפילות - בבוקר, בצהריים, אחר הצהריים, בעת השקיעה ובערב. על-פי האגדה, האל (הקרוי אללה באסלאם) ציווה להתפלל 50 תפילות ביום, אך הנביא מוחמד, מייסד האסלאם, התחנן לפניו מספר פעמים, בעידודו של משה רבנו, מסתבר, עד שהאל הוריד את מכסת התפילות לחמש בלבד ביום.
על פסגת ההר ניצב מסגד של בני העדה הסופית, המהווים מיעוט בעיר. כמה מטרים ממנו נמצא קברו של שיח' איסקנדר, שעל שמו נקרא ההר. בתקופה הצלבנית, כשסלאח א-דין כבש בחזרה את הארץ מידי הצלבנים, הוא הציב שומרים-תצפיתנים במקומות אסטרטגיים. אחד מהשומרים היה שיח' איסקנדר, אשר תיצפת מההר, למקרה שהצלבנים ינסו לתקוף מכיוון הים, שאז היה עליו לאותת ולהודיע על הסכנה באמצעות מדורות וסימני עשן.
ממול לקבר ישנו גם גן שעשועים פסטורלי, אבל אם לרגע שכחתי היכן אני, מיד צצה לה תזכורת בינות לעצים בדמות גדר ההפרדה, הממוקמת על הקו הירוק. למעשה, התוואי המקורי של הגדר תוכנן רחוק יותר מהעיר, מזרחית לקו הירוק וקרוב יותר לג'נין, אולם תושבי העיר ביקשו לקרב את הגדר לקו הירוק.
מסתבר, שכעשרת אלפים העובדים הפלשתינאים שנהרו לאום אל-פחם מדי יום לפני הקמת הגדר, העלו את רמת הפשיעה בעיר (גניבות רבות), התחרו בתושבים על מקורות פרנסתם וגם היוו סיכון ביטחוני. לכן, בתקופה בה כיהן אהוד ברק כראש ממשלה, הוקמה הגדר על תוואי הקו הירוק במהירות יחסית ובשיתוף מלא עם אנשי העיר.
מההר התחלנו לרדת ברגל אל העיר, ובתוך כך נחשפתי לתערובת המעניינת שבין עיר לכפר שעדיין מאפיינת את אום אל-פחם. למרות שמדובר בעיר הנמצאת בתנופת התפתחות, והכוללת קניון, גלריה לאמנות, קאנטרי קלאב חדיש וגם בית ספר תיכון לילדים מחוננים מהמתקדמים בארץ, היא עדיין שומרת על מידה מסוימת של אורח חיים כפרי.
ולראיה, במהלך סיורנו בעיר, בכל מקום בו עברנו בירכו אותנו לשלום. כשעצרנו בכיכר הישנה של העיר מיד ניגש אלינו אחד התושבים עם בקבוק מים ומספר כוסות. מסתבר, שלמרות הדעות הקדומות והחששות, שגם אני חטאתי בהם, שוררת במקום אווירה נעימה ומזמינת אורחים.
בתוך העיר המשכנו לשוטט בסמטאות הצרות שהתפתלו כנחשים, כשריחו העז של קפה קלוי כמו מושך אותנו קדימה באפינו, עד שמצאנו עצמנו מול המסגד הגדול והמרשים של העיר - מסגד אבו עוביידה. כאן חלצנו את נעלינו ונכנסנו לאולם רחב ידיים, שרצפתו כוסתה מקיר לקיר בשטיח כחול נעים למגע.
בעודנו יושבים ומקשיבים להסברי המדריך על דת האסלאם, החלו המתפללים להיכנס לקיום התפילה השלישית של היום - תפילת הצהריים, ולפתע הרגשתי כיצד משתררת במקום אותה אווירת קדושה מיוחדת, שקשה לתאר במילים, המאפיינת גם את זמן כניסת השבת.
בצאתנו מהמסגד המשכנו לשוטט בסמטאות העיר, נהנים מקרני השמש החמימות. למרות הפקקים שיצרנו בלית ברירה בסמטאות הצרות, לא שמענו אפילו צפירה עצבנית אחת. יעדנו הבא היה ארוחה מזרחית טובה, אותה קינחנו במאפים מתוקים נוטפי דבש ובקפה שחור חזק.
אחרי הארוחה גבר עלי מאוד יצר הנמנום, אולם האוטובוס החרוץ המשיך ונשא אותנו לתחנה האחרונה במסלול - הגלריה לאמנות אום אל-פחם, שהיא גם הגלריה הערבית הראשונה והיחידה בישראל.
בדרכנו לגלריה חלפנו בשכונות החדשות של העיר, ואם תהיתם, אז תמורת סכום פעוט יחסית של 170 אלף שקל תקבלו קרקע מוכנה לבנייה, כשכל מה שנותר זה רק להקים עליה את בית החלומות.
בגלריה לאמנות נהנינו מקבלת פנים חמה בשילוב קפה שחור וארומטי. הגלריה עצמה מרשימה מאוד ומציגה לאורך השנה מגוון תערוכות של אמנים שונים, מהארץ ומחו"ל, ערבים ויהודים. עם המפורסמים שבאמנים שהציגו בה נמנית יוקו אונו.
הגלריה החלוצית בתחומה אף הציגה יצירות אמנות ברחבי העיר, והן מקשטות את הרחובות עד היום. את פעילות הגלריה עתיד להרחיב ולחזק המוזיאון לאמנות ותרבות פלשתינית, שיוקם באום אל-פחם ואשר נמצא כעת בשלבי תכנון ראשוניים.
בגלריה פועלים חוגי אמנות למבוגרים ולנוער, כולל חוג מיוחד לבעלי מוגבלויות. בקרוב יוצאת הגלריה במבצע פיתוח סביבתי, שבמסגרתו יסומן מסלול מעגלי באורך תשעה קילומטרים ברחבי העיר, באמצעות חמסות שיכינו ילדי העיר, והוא ייקרא "מסלול החמסה".
בנוסף, אפשר להשיג בגלריה עלון של סיכוי (Sikkuy) - העמותה לקידום שוויון אזרחי, שכולל מפה סכמתית טובה של אזור אום אל-פחם עם מגוון מסלולי טיול - החל ממסלולים של שעתיים ועד למסלולים של יומיים.
בצאתנו מהגלריה הגיעה גם העת להיפרד לשלום מהעיר. למרות הספקות והחששות שמילאו את לבי קודם לסיור, התגלתה לי אום אל-פחם כעיר בעלת צביון מיוחד במינו, תולדה של הערבוב בין ישן לחדש, בין מסורת לקדמה.
• הכתב היה אורח חברת "תגליות - ארכיאולוגיה לכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
