השמורה הנמוכה בעולם
שמורת עינות צוקים, הסמוכה לים המלח, טומנת בחובה עניין רב לחובבי נופים, טבע והיסטוריה: חווה קדומה בה הופק בושם האפרסמון המיוחד, עדר חמורים רב תועלת, חרקים החיים בדו קיום מופלא, וכמובן מעיינות ובריכות טבעיות
במקום הנמוך בעולם, בין המדבר לים, מסתתרת שמורת טבע מופלאה וקסומה - עינות צוקים. קבוצת מעיינות מים מתוקים (יחסית למים המלוחים של ים המלח), הנובעים בחלקו הצפוני של ים המלח, ויוצרים קרקע פורייה לשגשוגם של מיני צמחים ואפילו לכמה בעלי חיים, נסגרה לשמורה ענקית ששטחה 2,700 דונם.
השמורה מחולקת לשלושה חלקים: החלק הצפוני מכונה "השמורה הסגורה". שם, ללא התערבות יד אדם, הטבע אומר את דברו באין מפריע. כניסת מבקרים לחלק זה של השמורה אסורה, והיחידים המורשים להיכנס הם אנשי רשות הטבע והגנים, וגם זאת לעתים רחוקות בלבד.
חלקה המרכזי של השמורה הוא "שמורה קולטת קהל", ובו יש בריכות להנאת הקהל, סככות ושולחנות פיקניק. זהו מקום נהדר לסיים בו את הטיול שלנו, אבל לא לפני שנבקר בחלקה הדרומי של השמורה - "השמורה החבויה".
כדי לשמור על האופי המיוחד של השמורה, כניסת מבקרים לשמורה החבויה מותרת, אך נעשית באופן מבוקר, ורק בלוויית מדריך. בשישי ובשבת ישנם סיורים מודרכים היוצאים בשעות 10:00, 12:00 ו-14:00 ובאמצע השבוע יש לתאם סיור מראש בטלפון: 02-9942355.
איך מגיעים: מירושלים ממשיכים לנסוע בכביש מספר 1 מזרחה, עד לצומת הלידו שבצפון ים המלח. בצומת פונים ימינה, על כביש מספר 90, לכיוון קיבוץ קליה, חולפים על פני הגן הלאומי קומראן וממשיכים לעבר השמורה - עינות צוקים (עין פשח'ה).
קדימה לדרך: תחילת המסלול היא ב"חוות האפרסמון". לא, לא מדובר באותו פרי כתום ומתוק שמשמח לנו את החורף, אלא בצמח מסתורי ומיוחד, שכיום אין איש יודע בוודאות מהו. כל שידוע הוא שהאפרסמון היה צמח אנדמי (ייחודי) לאזור ים המלח, שצמח פה לפני 2,000 שנה (בתקופת בית שני) וממנו הפיקו בושם יקר שהיה שווה את משקלו בזהב.
בושם זה יוצא לארצות שונות ונרכש על ידי נשים עשירות במיוחד, אשר יכלו להרשות לעצמן להשתמש בו. מספרים שריחו היה משכר כל כך, עד שנשים היו קושרות בקבוקון קטן לסנדליהן ובשעה שגבר נחשק היה עובר לידן, הן היו מנפצות ברגלן את הבקבוקון וזוכות לתשומת לבו בזכות הריח הנפלא.
בבית הכנסת העתיק בעין גדי הסמוכה התגלה פסיפס עתיק. לשון אחת השורות בפסיפס היא: "כל מי... שיגלה את סוד הקריה לגויים... הוא יתן פניו באיש
"חווה האפרסמון", הנמצאת בתחילת המסלול, היא חווה חקלאית קדומה, אשר שימשה להפקת בושם האפרסמון. ניתן לזהות בחווה שני מתקנים חקלאיים להפקת הבושם: בריכת השריה גדולה ובור איסוף.
בבריכת ההשריה, שהוזנה במימי המעיינות, הונח הגזם של שיח האפרסמון (הענפים, העלים, הקליפה והזרעים). הגזם רוסק על ידי אבנים גדולות שנמצאו באתר, והתמצית המזוקקת זרמה באמצעות תעלה אל בור האיסוף - מתוכו נאספה בקנקני חרס והועברה למתקן הבישול, שהיה אולי בקומראן.
נמשיך לעבר שער השמורה הסגורה ונתקדם עם השביל עד לעץ התמר הגדול. התמר הוא צמח טרופי שאינו יכול להתמודד עם תנאים מדבריים. הוא זקוק לטמפרטורת קרקע של מעל 25 מעלות ולכמות נכבדת של מים.
לכן, צמיחת התמר מסמלת מים במדבר. התמר הוא צמח שימושי עד מאוד: כפות התמרים נותנות צל ומשמשות להקמת סכך (לאו דווקא לסוכות); לתמר פירות טעימים; הסנסנים - אותם ענפים דקים מהם משתלשלים הפירות, יכולים לשמש כמטאטאים; ניתן לקלוע חבלים מהעלים ועוד. כמו כן, בפתגם "ארץ זבת חלב ודבש" הכוונה היא לדבש תמרים ולא לדבש דבורים, שכן התמר הוא אחד משבעת המינים.
אם יתמזל מזלנו, ניתקל בחמור המשוטט בשמורה. החמורים הובאו לשמורה לפני כ-20 שנה כדי לדלל את צמח הקנה שמשתלט על כל חלקה פנויה. בעבר היה ניסיון דומה עם עזים, אך מכיוון שמי הנביעה הם מים מינרליים שבהם יותר מ-1,000 מיליגרם כלור לליטר (פי חמש מאשר במי השתייה שלנו) העזים חלו.
בהמשך ניסו להביא גמלים (שלהם קיבה קצת יותר חזקה...), אך אלו נוהגים ללכת בשיירות ודורסים ללא היכר את הנתיב בו הם צועדים. הפתרון התגלה בצורת חמורים. בתחילה הביאו ארבעה חמורים מיריחו, אולם גורלם של חמורים אלו לא שפר עליהם. שניים מהם לקו בהתקף לב והשניים האחרים נטרפו על ידי נמרים שחיו אז באזור.
רק בהמשך הביאו חמורים נוספים שהתאקלמו היטב. כיום יש מעל למאה חמורים בשמורה, ומדי פעם מוציאים חלק מהם כדי לדלל את האוכלוסייה שהפכה גדולה מדי. אם תהיו שקטים, תוכלו אולי לפגוש בחלק מדיירי השמורה האחרים: זאבים, תנים, נמיות, דורבנים, סרטנים ועוד.
עד שנת 1967 היה אזור עינות צוקים בשליטה ירדנית. השמורה הייתה שייכת למשפחת עלמֱה שקיבלה את האזור מהמלך חוסיין, והקימה בו חווה לגידול דגים. בני המשפחה ייבאו לכאן את האמנון, שהוא דג אפריקאי, ובנו פה סכר קטן. לצערם, האמנונים שגדלו היו קטנים (ואולי גם לא מספיק טעימים..) ולכן העסק לא התפתח לרמה מסחרית.
יש לציין, שהאמנון הגדל בשמורה הוא חיה מוגנת, שכן הוא התפתח לזן מעט שונה מהמוכר במקורות המים האחרים, הנקרא אמנון עינות צוקים. מאחר שהריבוי הטבעי נעשה רק בין הפרטים בשמורה, אין גיוון גנטי (כל הדגים כאן הם קרובי משפחה). דג נוסף שחי במים הוא נאווית המלחות החי בקו התפר שבין מי המעיינות לבין מי ים המלח.
אחד הצמחים השולטים בשמורה הוא עץ האשל. האשל מותאם מאוד לאזורים מליחים. הוא שואב את המים מן הקרקע, אך מוציא מהם את המלחים אל העלים. בלילה נשטפים המלחים עם הטל ומוחזרים אל הקרקע. הקרקע סביב האשל מלוחה מאוד ומונעת מצמחים אחרים לגדול לידו ולהתחרות איתו על משאבי המים המוגבלים.
צמח נוסף שיודע להתמודד בצורה דומה עם המלח הוא המלוח הקיפח (קיפח פירושו גבוה). נוהגים להשתמש בו לבישול, כמו בתבשיל המלוחייה המצרי הידוע. רעיון למתכון לדוגמה: טגנו בצל עם עלי מלוח (שטופים!). את המילוי הכניסו לכיסוני בצק. בשלו במים רותחים או טגנו בשמן. עלי המלוח טעימים גם כתוספת לסלט של עלי רוקט מתובל בשמן זית. שימו לב: אומנם המלוח אינו צמח מוגן, אך אין לקטוף ממנו בתחום השמורה.
על האשל נוכל למצוא כחמישים מיני חרקים. אחד מהחרקים המיוחדים ביותר הוא הנמלה האורגת. נמלה זו מייצרת קורים ומצמידה בעזרתם ענפים זה לזה כדי ליצור את הקן שלה. הנמלה האורגת נקראת כך בשל שיתוף פעולה מיוחד שלה - קשר סימביוטי - עם חרק אחר בשם גבנונית האשל.
חרק זה מפריש סוכרים אותם הוא מפיק ממזונו. הנמלה אורגת לגבנונית "רפת" - בבוקר היא לוקחת את הגבנונית מהרפת למקום בעץ בו היא תוכל לייצר את הסוכרים שהנמלה צריכה ובערב היא מחזירה את הגבנונית בחזרה לרפת. אכן דו קיום מרשים.
נמשיך עם השביל, עד שנראה את ים המלח. קל להבחין כי הים נסוג. ישנן מספר סיבות לירידת מי ים המלח: אידוי כתוצאה מחום, העדר מקורות מים משמעותיים לאגם (פרט לעינות צוקים, לעינות קנה, לעין סמר, לעין גדי, ולמימי שיטפונות מועטים המגיעים מאזור ירדן ומדבר יהודה) ושאיבת מים על ידי מפעלי ים המלח לטובת הפקת אשלג.
ירידת המפלס היא בקצב של מטר לשנה לערך, וכתוצאה מכך נחשף מדי שנה קטע חוף משמעותי. בקצב הזה, בעוד כ-40 שנה יהיה ים המלח קטן יותר מהכנרת! לשם המחשת העניין יצוין, כי בשנת 1920 גובה פני ים המלח היה 392 מטר מתחת לפני הים, ואילו כיום גובה המים צנח לכ-418 מטר מתחת לפני הים - פער של 26 מטר.
עומק ים המלח עצמו הוא כ-400 מטר. בצלילות שנעשו בו עוד בתחילת המאה העשרים גילו אמודאים מצרפת צמרות עצי אשל מתים בעומק של 70 מטר מתחת לגובה פני הים דאז. מכאן ניתן להסיק, שים המלח עבר גם בעבר תקופות קשות שהביאו את פני הים למצב נמוך יותר מכפי שהם כיום. הקרקע שנחשפת עם ירידת מפלס המים לא טובה לדבר, מאחר שהיא מלוחה ביותר.
מכאן יש להמשיך עד לשער היציאה מהשמורה, וניתן ליהנות מבריכות המים הטבעיות.
הכתבה נלקחה מאתר טיולי - אתר המציע מסלולי טיול מפורטים, מנוע חיפוש מסלולים, מגדיר צמחים של צמחי ארץ ישראל, ואגדות.
נא להמתין לטעינת התגובות
