נציבת הדורות הבאים
אורלי רובינזון מקדישה את חייה לתיעוד תחומי עיצוב הפנים והאדריכלות בישראל. בימים אלה יוצא ספרה השביעי, "עיצוב מקומות בילוי"
ביסטרו צרפתי שעוצב מחומרים כבדים ומהודרים או בית קפה בסגנון מינימליסטי ועכשווי מהווים עבורנו מקור השראה עיצובי גם מבלי שנהיה מודעים לכך, ודי אם נזכיר את מגמת הרטרו הפופולרית כל כך, שהחלה באופן מובהק בבתי הקפה ובברים. היום תמצאו טפט ושנדליר משוק הפשפשים בכל בית שני בארץ.
אורלי רובינזון, אדריכלית פנים במקצועה, זיהתה את מגמת ההתפתחות של תרבות הבילוי בארץ ואת אחד הנדבכים החשובים בהפיכתה למשמעותית כל כך - העיצוב.
ספרה החדש "עיצוב מקומות בילוי" (בהוצאת "כנרת"), נותן במה לעיצוב הישראלי, מחבר היטב בין חומרי עיצוב מקומיים שמצטלמים נהדר לפורמט מוקפד בכריכה קשה, ומהווה סוג של מסמך המתעד את תרבות הבילוי המקומית מבחינה עיצובית.
הספר, שהוא השביעי בסדרת ספרי העיצוב שאותם הפיקה רובינזון, הופך אותה לשליחה חשובה וכמעט יחידה של הארכיטקטורה והעיצוב המקומיים.
"המטרה היא ליצור ספר עזר לעיצוב", מסבירה רובינזון. "לא בחרתי להציג מקומות מסוימים בגלל שמות האדריכלים שתכננו אותו, ולא בגלל מיתוג כזה
"רציתי להביא את בשורת העיצוב להמונים, וזו הסיבה לכך שבכריכת הספר ישנו צילום של מקום רך יותר בעל עיצוב נעים ומעניין, ולא כזה שמייצג את סצינת הלילה הפרועה. לא רציתי להבהיל את שוחרי העיצוב".
ההקפדה על הפרטים הקטנים ניכרת בספר. את פרפקציוניסטית?
"בהחלט. זה נורא מצחיק וגם עצוב, אבל כשאני מסיימת ספר זו תקופה לא קלה. יש ספרים שלא פתחתי חצי שנה אחרי שיצאו, אני כל כך ביקורתית כלפי העבודה שזה לא נעים לפעמים. יש הקפדה היסטרית על כל פרט ופרט ואם צריך לחזור שבע פעמים למקום כלשהו כדי לקבל את הפריים הנכון והמדויק ביותר, אני אעשה את זה. בשלב מוקדם מאוד הבנו שעל מנת להגיע לרמה הגבוהה שאנחנו מעוניינים בה, אין מנוס מצילום פריימים מקוריים. ערכנו תחקירים מעמיקים במשרדי אדריכלים, חברות בנייה וחנויות רהיטים כדי להגיע לבתים המעניינים ביותר".
היא בת 37, בוגרת לימודי ארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב, נשואה פלוס שלושה ומתגוררת במושב עין ורד שבשרון. כבר שבע שנים היא מפיקה ספרים ומקפידה לעבוד מול צלמים וכותבים מהשורה הראשונה. קודם לכן עבדה בהפקת תצוגות ואירועי אופנה עם שלוה בן גל, ואף פתחה משרד לתכנון וילות ולעיצוב פנים.
"בגלל הבנייה המואצת והביקוש הייתי מאוד עסוקה, אבל אחרי שלוש שנים הבנתי שזה לא בשבילי", היא אומרת. "חיפשתי ערוצי מילוט וכך התחלתי לעבוד ככתבת לענייני עיצוב במגזינים כמו 'בניין ודיור' ו'שמנת'.
"בהמשך אחי, ערן, הקים את 'מרכז הבנייה הישראלי', ובזכותו נחשפתי לענף הבנייה והכרתי הרבה מאוד אנשים מהתעשייה. ביוזמתו נפגשנו עם עורך הוצאת 'כתר'. הצגתי בפניו כתבות שהכנתי וכך נולד הקונספט לספר הראשון שהוצאתי, 'חדרים', שראה אור לפני שש שנים ועדיין זוכה לביקוש אדיר".
הוא בעצם הגדיר אותך מחדש כיוצרת ספרי עיצוב.
"אכן, בשלב מסוים ויתרתי על שאר העיסוקים כדי להתמקד רק בזה. התחלתי לעבוד עם לימור (זומר - אריק, מפיקה ומנהלת אמנותית, א.ר) ומאז ועד היום אנחנו יחד, מתחזקות משרד קטן מאוד".
אחרי "חדרים" המצליח, הוציאה רובינזון ספרים נוספים. "חדרי ילדים", שמיועד לתרגום ולהפצה בחו"ל, "חדרים בעיר", "מטבחים", ושני ספרי רטרוספקטיבה על האדריכלים המובילים - סעדיה מנדל ויונתן מונז'ק.
"אני מבקרת בדירות יוקרה בתל אביב וגם בבית שממוקם במצפה מרוחק בגליל ועבר שיפוץ, ורואה איך מיושמים בהם רעיונות מהספרים שלי", היא אומרת בגאווה. "בניגוד לתחומי הצילום והאמנות, קשה מאוד להציג תערוכה בנושא אדריכלות. בגלל זה כל כך חשוב ליצור מגזינים שמציגים ארכיטקטורה, וספרים שמרכזים אינפורמציה מילולית וויזואלית בצורה ברורה ומובנת".
מלבד זאת, בענף העיצוב חלים הרבה שינויים וספר בתחום הזה הוא מעין אלבום שמנציח את האופנות המשתנות. את חושבת על זה בעת יצירת הספרים שלך?
"האמת היא שאני לא חושבת על ספרים בפרספקטיבה של זמן. הערך התיעודי חשוב, אבל הוא לא מטרה בעיניי".
הדגש על מקומות בילוי הוא מסקרן במיוחד, שכן חללים ציבוריים מוצלחים מתאפיינים כמעט תמיד בתכנון ובעיצוב דרמטיים - בין אם מדובר בעיצוב מינימליסטי ומופשט באופן קיצוני או בעיצוב עמוס, סיפורי ואקלקטי.
"ההתמקדות במקומות בילוי היא בשל העובדה שהם יכולים לשמש כמקורות השראה משמעותיים, בזכות השימוש הרחב והחדשני בחומרים ובאלמנטים נועזים יותר", מסבירה רובינזון. "מעבר לכך, יש המון אנשים שיוצאים לבלות פעם בחודש לפחות, ואני לא מדברת על התל אביבים שחיים את הסצינה יום יום. אני רוצה שהאנשים האלה יידעו מה קורה במקומות הבילוי, לעדכן אותם בדבר האווירה ששוררת שם".
מה היו השיקולים בבחירת המקומות שמוצגים בספר? עד כמה טעמך האישי הוא רלוונטי?
"טעמי האישי אינו רלוונטי. כשחברה מניו יורק אומרת לי שהיא רוצה לתכנן דירה בהשראת עיצוב מעמוד מסוים למרות שבעיניי הוא לא מוצא חן, אני מבינה שהדבר היחיד שמחייב אותי זה לבחור בסגנונות עיצוב שובי לב, בלי קשר למה שאני חושבת עליהם.
"סגנון עיצובי יכול לעצבן או להטריף, אבל הוא חייב לעשות משהו. כשאתה מגיע לדירה שמעוצבת 'פרווה', וברוב המקרים זה ככה, לא נותר בך שום רושם, החוויה היא תפלה לחלוטין. כבר עדיף לבקר במקום שמצליח להזיז בך משהו, גם אם לשלילה".
יש בספר הרבה מקומות נפלאים, אבל בכמה מהם נעשה שימוש יתר בתפאורה, בתהליך עיצוב פשטני ומילולי, לפעמים אפילו גס. כמו למשל לשים עגלה עמוסה תבן ורתומה לפרד ולקרוא לזה "עיצוב כפרי".
"כל עוד מדובר במקום ציבורי, אני יכולה לחיות עם זה. אם הייתי רואה משהו כזה בבית פרטי הייתי מזדעזעת, אבל תפאורה במקומות ציבוריים היא סופר רלוונטית, מהסיבה הפשוטה שמקום בילוי אמור להכניס אותך לאווירה חווייתית בן רגע. כשאני יושבת ב'לוקה', בקניון בהרצליה, אני מרגישה באיטליה. זה מקום שבו אנשים יכולים להתנתק מהמציאות. כמו בתיאטרון".
לא מניפולציה עיצובית קלישאתית בעינייך?
"אין לי בעיה עם מניפולציות. זה הכוח היפה של העיצוב, למשוך אנשים ולהעניק להם חוויה, למרות שאפשר ליצור אווירה אותנטית גם בלי הסמלים המסחריים והקלישאות. אלא שכמו באופנה, גם בעיצוב יש מקומות נוצצים ועמוסי פייטים לעומת כאלה שבהם האיכות באה לידי ביטוי בטיב ובגימור".
על פי רובינזון, יש עתיד לעיצוב הישראלי. "אנחנו נמצאים במקום מדהים היום, אני רואה את זה לפי התגובות החיוביות על הספרים שלי בחו"ל", היא מספרת. "יש גם הרבה מאוד אדריכלים ישראלים נפלאים שזוכים להערכה רבה בעולם. תייר שמגיע לתל אביב ניצב בפני שפע אדיר של מקומות בילוי שמעוצבים נפלא, גם בהשוואה לעולם.
"מלבד זאת, הדרישה לעיצוב בארץ נמצאת בצמיחה מטורפת. כל אחד רוצה למצוא את הסגנון האישי שלו, וזה לא משנה אם מתחשק לך בית בסגנון טוסקנה או לופט ניו יורקי. הרצון לעצב את החלל הפרטי שלך הוא נפלא והעשייה הזאת מרגשת".
איזו תופעה מעצבנת אותך במיוחד בעולם העיצוב המקומי?
"מעצבנות אותי דירות שמעוצבות באופן טוטאלי ודרמטי מאוד. אני מצלמת אותן אומנם, אבל אני לא רואה שם את הנשמה של בעלי הבית. ברור לך שהם שכרו ארכיטקט ומעצב פנים ושלל יועצים, אבל איבדו משהו מעצמם בדרך.
אני מכירה בני זוג שהיה להם בית מלא אופי שכולו רהיטים משוק הפשפשים. הם רכשו דופלקס באחד הפרויקטים החדשים בתל אביב מול הים והפקידו אותו בידי אדריכל שעיצב אותו במינימליזם נטול נשמה. לא שיש לי בעיה עם מודרניזם, אבל אני מחפשת תמיד את הקשר בין חלל המגורים לבני האדם שנמצאים בו. אם אין קשר כזה, אני מסתפקת בצילום החלל בלבד, שיכול להיות מרשים, אסתטי ומעניין".
מה הלאה?
"הספר הבא יסקור 15 אדריכלים מובילים ובתים בעיצובם. נתמקד בחומרים חדשים ובגישה אחרת. זה יהיה ספר בפורמט שונה ממה שעשינו עד עכשיו - הוא יכלול גם הצצה לחו"ל ויהיה אליטיסטי משהו, בלי להתנצל".
נא להמתין לטעינת התגובות
