הגיע זמן טיפול
מתי צריך לקחת ילד לטיפול פסיכולוגי? איך אפשר לדעת מתי הפחד שלו הוא שלב התפתחותי נורמלי, ומתי מדובר בבעיה שמצריכה סיוע מקצועי? ומאיזה גיל בכלל אפשר לקחת ילד לטיפול? מומחים מסבירים
פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג קליני וחינוכי, מנסה לאבחן מקרים שבהם מומלץ לקחת ילד לטיפול: "כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כשחלים שינויים מתמשכים בתפקוד השגרתי של הילד, כשהתפקוד ואופן ההתנהגות חורגים מההתנהגות ומהתפקוד של בני גילו, כשהתנהגות הילד גורמת לו או למשפחתו סבל ניכר, כשהשינוי בהתנהגות לא נובע משינויים בסביבתו של הילד (למשל, כשנולד אח חדש והילד מרטיב - זה מטריד פחות), כשאין התאמה בין התגובה של הילד לסביבה שבה הוא נמצא (למשל, ילד שמבטא פחד על אף שהוא בסביבה בטוחה) או כשההתנהגות הבעייתית של הילד משבשת את מהלך חייו. למשל, ילד שמפחד מכלבים זה בסדר, אבל אם הוא לא יוצא מהבית בגלל הפחד מכלבים - אז זה דורש טיפול".
רנה גורן, פסיכולוגית חינוכית, אומרת ש"הכול עניין של כמות ועוצמה. זה בדיוק כמו חום גבוה, נותנים אקמול ואם זה לא עוזר אז ממשיכים הלאה לאמצעי הבא. כך זה גם עם בעיות נפשיות אצל ילדים. קודם כול צריך לדבר עם הילד, לנסות לעזור בעצמנו, ורק אם זה לא עוזר אז פונים הלאה.
"למשל בנוגע לפחדים. כמעט לכל ילד יש בשלב מסוים פחד - סביב גיל שמונה חודשים זה פחד מנטישה, אחר כך סביב גיל שלוש מופיעים פחדים אחרים. פחדים וחרדות אצל ילדים ברמה מסוימת הם דבר נורמטיבי, משום שלילדים אין יכולת הדחקה טובה כמו
"במקרים של ילדים תוקפנים, לא ממושמעים, עם בעיות חברתיות, ילדים בודדים שלא יודעים לדבר בשפה החברתית, ילדים עם פחדים וגם עם כל מיני בעיות התפתחויות שיש להן השפעות פסיכולוגיות, למשל ילד שיש לו עיכוב בדיבור, לפעמים זה יוצר אצלו תסכול שבו ניתן ורצוי לטפל".
אחת השאלות שמעסיקות הורים היא מאיזה גיל אפשר להפנות ילד לטיפול פסיכולוגי, ואיך בכלל מטפלים בילדים. "אפשר לפנות לטיפול מגיל שנתיים על אף שבגיל כה צעיר האבחנה בין גוף לנפש היא לא פשוטה, ולכן מה שחשוב הוא לעשות אבחון נכון ואז לפנות לשיטת הטיפול המתאימה", אומר פרופ' רביב.
לדברי פרופ' מולי להד, פסיכולוג רפואי בכיר ממכללת תל חי, "עד גיל ארבע הטיפול נעשה עם ההורה והילד או באמצעות הדרכת הורים, משום שילדים בגיל הזה יכולים להפיק מעט מאוד מטיפול, ולכן החשיבות של הטיפול היא בכך שאיש מקצוע מתבונן בילד ומדריך את ההורים כיצד לסייע לו.
"בערך סביב גיל ארבע-חמש יש שיטות שעובדות באופן אינדיווידואלי עם הילד. ברובן הגדול אלו שיטות שמשתמשות במשחק, בדמיון וביצירתיות, ופה יש מגוון רחב של טיפולים שמקנים לילד התנסות יצירתית וחווייתית, כשהמטפל מתערב רק באופן עדין ביותר, וקורא דרך התוצרים האמנותיים את עולמו של הילד.
"לפעמים התועלת היא בכך שיש אדם מבוגר שמגיב לדברים שהילד מביא בצורה שמעבירה מסרים, וזה לכשעצמו עוזר. בדרמה-תרפיה, למשל, תפקיד המטפל הוא להכניס להצגה מסרים באמצעות המשחק. נגיד, במקום שהזאב בהצגה יטרוף את הילד - הוא יגונן עליו.
"יש גם שיטת עבודה שנעשית באמצעות ארגז חול: הילד משחק בחול ודרך המשחק עובדים על עולמו הפנימי, כמו שעובדים עם מבוגרים באמצעות חלומות. מגיל תשע ומעלה אפשר להתחיל לעבוד עם ילדים בכל השיטות המקובלות לעבודה עם מבוגרים-שיחות, עבודה קבוצתית או שיטות התנהגותיות שמחזקות התנהגות רצויה. למשל, כדי להתגבר על פחד מפני כלבים, חושפים את הילד בהדרגה לכלב: בהתחלה רק לציור של כלב, אחר כך למודל מוחשי יותר, ובהדרגה עוזרים לו להתגבר על הפחד".
"למטפלים נפשיים שלושה סוגי התמחויות שונות: פסיכולוגים חינוכיים מתאימים לילדים בגיל בית הספר וטובים לאבחון בעיות התנהגותיות, קוגנטיביות ונפשיות. פסיכולוגים התפתחותיים טובים לאבחון מגיל לידה ועד גיל שש ולטיפול הורה וילד בגיל הרך".
"פסיכולוגים קלינים טובים לאבחון ילדים ולטיפול בהם כשהמוקד הוא טיפול נפשי ולא הדרכת הורים. יש גם פסיכולוגים רפואיים שהמוקד שלהם הוא חולי של הילד שבעקבותיו נוצרות בעיות נפשיות, כמו ילד שחולה בסוכרת".
"יש חפיפה רבה בין ההתמחויות, בדיוק כמו שקיימת חפיפה ברפואה. מה שחשוב כדי שטיפול יהיה מוצלח הוא שהמטפל ייצור קשר טוב עם ההורה ועם הילד ויהיה מוכן ליצור דיאלוג טוב עם ההורה. השיטה היא לא שההורה שם את הילד ב' מוסך' ומקבל אותו מתוקן".
לדברי פרופ' רביב, "רשמית, רוב העזרה הפסיכותרפיסטית נעשית על ידי פסיכולוגים קלינים או חינוכיים והתפתחותיים שעברו השתלמויות בנושא. יש גם וריאציות שונות של עובדים סוציאלים ומטפלים באמנויות, אבל זה תחום מגוון ולכן קצת פרוץ, ועל כן יש יתרון שגוף ממסדי מפנה אותך למטפל המתאים".
אם כבר החלטתם לפנות עם הילד לטיפול פסיכולוגי, דעו שיש כמה דרכים לקבל ייעוץ כזה. אפשר לעשות זאת באמצעות השירותים הציבוריים - אם זה באמצעות פסיכולוגים חינוכיים שעובדים במערכת החינוך, אם זה דרך קופות החולים, המרפאות של משרד הבריאות או מרפאות חוץ של בתי החולים (באמצעות רופא המשפחה בדרך כלל). כמו כן קיימות מסגרות פרטיות שאליהן פונים באופן פרטי.
אבל מה עם סטיגמות? איך נדע שעצם הפנייה לטיפול פסיכולוגי לא תתייג את הילד כ"בעייתי", באופן שאולי יפריע לו בעתיד?
"זה אחד הפחדים השכיחים ביותר", אומר פרופ' רביב. "אדם חושש שהידיעה על הטיפול תשמש לרעה נגדו, בעיקר במערכת הצבאית. עם זאת צריך לזכור שקיים חסיון סודיות מוחלט על הטיפול הפסיכולוגי הן בשירות הציבורי והן בשירות הפרטי, שניתן להפרה רק בדרישת שופט במקרים שבהם אדם עלול לסכן את חייו או את חיי אחרים, אבל זה דבר נדיר מאוד".
"ערכנו מחקר ובדקנו את הנכונות של אנשים לפנות לשירות הציבורי מול הנכונות לפנות לשירות הפרטי, וגילינו שאנשים חוששים לפנות לטיפול בשירות הציבורי בגלל החשש מפני סטיגמה, ואילו הפניה לשירות הפרטי נתפסת בעיניהם בטוחה יותר מבחינת סודיות".
"עם זאת, ברור שלכל טיפול יש עלויות מסוימות. אתם כופים על הילד לקבל חיסון נגד מחלות או תרופות מרות, וגם טיפול פסיכולוגי הוא משהו שיש לו מחיר. בפועל, הרבה בגלל עניינים של סטיגמה, רק 20 אחוז מהאנשים (כולל ילדים) שזקוקים לטיפול, מגיעים אליו - וזה חבל. האלמנט של הסטיגמה קיים הרבה יותר אצל ההורה מאשר אצל הילד, וחבל לא לקחת את הילד לטיפול רק בגלל דבר כזה".
לדברי פרופ' להד, "צריך לפנות אל הילד ולהגיד לו: תראה, הבעיה לא נפתרת מעצמה, בוא נבקש ממישהו מקצועי שיעזור לנו, הרי כאב לב כואב לא פחות מכאב ראש ובטן".
אז כמה ילדים באמת מתיישבים בסופו של דבר על ספת הפסיכולוג? נתון שיקיף את מכלול האפשרויות לקבלת טיפול פסיכולוגי, הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי והממשלתי - אין בנמצא. טיפולים פסיכולוגיים הם כאמור חסויים, ועל כן לא קיים רישום כזה.
על פי נתוני משרד הבריאות ועל פי מספר הפניות הממוחשבות למרפאות הממשלתיות (מלבד אלה הנמצאות בבתי החולים), בשנת 2004 פנו 9,163 ילדים ובני נוער לטיפול פסיכולוגי. עם זאת, אם מביאים בחשבון שהחלק הגדול של הטיפולים נעשים במסגרת קופות החולים והשירותים הפרטיים - אפשר להניח שמספר הילדים ובני הנוער שקיבלו טיפול פסיכולוגי הוא גבוה בהרבה. מנתוני משרד הבריאות גם אפשר לראות שבכל שנה מטופלים יותר ויותר ילדים, וכי מספרם עולה בהתמדה (8,866 ילדים ב-2003, 7,624 ב-2002).
נא להמתין לטעינת התגובות
