משפחת לק
האחיות רותי דיל ואתי לוירר נסעו לאיטליה, למדו את העבודה וחזרו כדי להקים בירושלים מפעל לגלידות ולקינוחים
המפעל כולו הוא רק שני חדרים וחצי, ובהם מכונות גלידה ופיסטור, מקררים, דליים מהם נודף ריח הליקר של הטירמיסו, קופסאות ביסקוויטים וקישוטי גלידה המיובאים מאיטליה, עמדת אספרסו ועוד.
מאחת המכונות שבזווית החדר משגיחה רותי על זרימת הגלידה לתוך מכלי הנירוסטה, אותם היא מאפסנת בשוקר - שאמור לתת ל"גלידה הבתולית", כפי שהיא מכנה אותה, מכת קור. משם עוברים המכלים למקררים והלאה, עד נקודת המכירה שבבניין כי"ח בירושלים.
בסופו של יום עבודה היה להן זמן להתיישב לריאיון, אבל לא לפני שמילאו את השולחן הגדול שבמרכז המפעל בגלידות בשלל טעמים וצבעים: פירות יער, אגוזים, מנטה ושוקולד, אמרנה (דובדבנים על בסיס לבן), מנטה עם שוקולד, סטרצ' אטלה (פצפוצי שוקולד עם בסיס לבן), פרח החלב, חמאת בוטנים, תאנים, תמרים, טירמיסו, סורבה לימון, וגם קינוחים כמו סמיפרדו, פנה קוטה, קסטה סיציליאנה, קרוסטטה (מינים של פאי פירות) ועוד.
"אנחנו מייצרות גלידה מסורתית", אומרת אתי, ורותי מגלגלת בלשונה את המינוח האיטלקי: "ארטיג'נלה". מובן שאי אפשר היה לעמוד בפיתוי.
סיפורו של מפעל הגלידה מתחיל בסוף שנת 1984. רותי, האחות הגדולה, השתחררה מהצבא לצפון איטליה כדי לבקר קרובים וחברים. בזמן שהמתינה לאתי, הצעירה ממנה בארבע שנים, היא למדה טכנולוגיית מזון.
"רציתי לתת לגיטימציה לשהות שלי", היא צוחקת. כשאתי הגיעה החליטו השתיים להתמקצע בנושא הגלידה ולמדו באופן פרטי ממומחים בתחום. "היינו אטרקציה בעיני האיטלקים", אומרת אתי. "שתי נשים ישראליות שהיו חיילות בצבא, לא מערבבות חלב עם בשר וגם מדברות איטלקית. כל מי שפגש אותנו שאל אם בישראל יש יותר גמלים ממכוניות".
באותה עת חברו השתיים לדונטה פנצ'רה, נשיאת הגלידות האיטלקית, שבזכותה התחברו לכל מי שהוא מישהו ומשהו בתעשיית הגלידה האיטלקית. "היא הדריכה אותנו, שיבצה אותנו במקומות עבודה, וטסנו למקומות שונים כדי לבקר במפעלי גלידה", מספרת רותי. "האישה הזאת היא האוניברסיטה של הגלידה".
בהמשך קבעה דונטה שעל אחת משתי הגרציות הישראליות להדרים עד סיציליה כדי להתמחות בקונדיטוריה. הן הטילו מטבע.
"אלמלא הקשרים של דונטה הייתי מנפה קמח במשך שנה לפני שמישהו היה מתייחס אלי", היא משחזרת. "הבעלים הוא איטלקי קשוח כמו מפקד בצבא. העובדים רעדו מפחד בכל פעם שהוא עבר לידם. כאן למדתי להכין החל בלחמניות ופיצות ועד לעוגות, ויצאתי עם ידע של קונדיטורית".
במשך התקופה האחיות נפגשו מדי פעם. "היא היתה קופצת לבקר אותי עם החבר שהיה לה אז, נהג מרוצים", מספרת רותי, "שדהר את כל הדרך מסיציליה ועד טריאסטה".
בסופה של תקופת ההתפצלות שבו השתיים והתאחדו בעבודה בגלידרייה של משפחת פנצ'רה שבאי גרדו, לחוף הים האדריאטי, שהיא סניף של רשת נודעת בכל איטליה. "מדי יום ייצרנו במפעל 800 אלף קילו גלידה", אומרת אתי. בשנת 1990 שבו השתיים ארצה עם מכולה עמוסה בציוד שנועד לפתיחת גלידרייה משלהן. "היה לנו ברור שאנחנו חוזרות לישראל", הן אומרות, "כאן הבית שלנו".
לקראת פתיחת הגלידרייה הראשונה ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים הצטרפו אליהן שני מוריהן המסורים מנטורה ולנדרו ופרנקו ליאני, שבמשך שבועות עמלו יחד איתן על התאמת הגלידה לחומרים המקומיים. "המים קשים, החלב לא שמן כמו באיטליה, הקקאו בעייתי ואבקת החלב מלוחה", מסבירה אתי.
ביום הפתיחה ירד מבול. "יצאתי לרחוב והזמנתי עוברים ושבים לטעימות גלידה חינם", מספרת רותי. "אישה אחת, גרמנייה, הכניסה את הכפית לפה ויצאה מהמקום. הייתי בטוחה שהגלידה גרועה, עד שפתאום שמעתי אותה צורחת: 'הלמוט, קום, קום', והבנתי שיש לנו מוצר אטרקטיבי. ובאמת, זה תפס מיד. רבים ביקשו זכיינות כדי לפתוח סניפים שלנו, אבל אנחנו לא חשבנו ביזנס, רצינו שזה יהיה רק שלנו".
13 שנה פעלה הגלידרייה, ששימשה אז גם מפעל הייצור, ובהמשך פתחה אתי סניף בעמק רפאים שבמושבה הגרמנית. "היה לנו סכסוך", מספרת אתי, "שנה לא דיברנו. אבל כשרותי ראתה שאני מצליחה, היא התחנפה אלי וזה הצליח, אז חזרנו לעבוד ביחד". לרוע המזל האינתיפאדה, שהכריעה הרבה עסקים מצליחים בירושלים, פגעה גם בקונוס.
באחד הימים התבצר באחד הסניפים אדם שהתברר שהוא עבריין פלילי. "כל כוחות המשטרה הקיפו את האזור", נזכרת אתי. "עצמתי את העיניים והרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהגוף. היה לו פלאפון ביד והייתי בטוחה שהוא מחבל מתאבד שעומד להפעיל עם הפלאפון את חגורת הנפץ".
שלושה ימים לאחר אותו אירוע נסגרו הגלידריות, והשתיים עברו למפעל בגבעת שאול, בו הן מייצרות גלידות ומנות אחרונות לקייטרינג ולמסעדות בירושלים ובשפלה.
בחדר הכניסה למפעל יש פינת הנצחה שהעמידו האחיות לזכרו של סרן שחר שמול ז"ל, שנפל ב-2003 בפעילות מבצעית בבית-לחם, ועבד איתן מאז שהיה נער. לפני מספר חודשים פתחו השתיים מחדש גלידרייה בבניין כי"ח שבבירה, המציעה 42 טעמי גלידה, כולל עוגות ומנות אחרונות סיציליאניות. אם תבקשו, תוכלו אפילו לקבל ספגטי גלידה היישר לגביע שלכם.
בחודשים הקרובים ייפתחו נקודות מכירה נוספות ברחבי העיר, ייחנך קו מוצרי סורבה פרווה, והן מתעתדות לשווק את מוצריהן למעדניות ולמרכולים מובחרים. בנוסף הן גם משכירות עמדות גלידה לאירועים.
כששאלתי אם הן יכולות להצביע על הטעם הירושלמי המועדף, התנדב לענות דווקא בעלה של אתי, יונתן לוירר: "יש 42 טעמים, אבל הירושלמי הממוצע מבקש שוקו-וניל. זה קצת מתסכל". יונתן, מנהל משאבי אנוש בעיריית ירושלים, הוא גם חובב גלידה מושבע. "התחתנו רק בגלל הגלידה", הוא צוחק.
בעלה של רותי, שמעון דיל, הוא רואה חשבון, וגם הם הכירו דרך הגלידרייה, בה נהג לסיים את הבילויים בימי שישי ואליה נהג להביא את לקוחותיו כדי להתענג על האספרסו והגלידה. "נמאס לי לחכות לו בימי שישי, אז הצעתי שאני אביא לו את הגלידה הביתה", נזכרת רותי בחיוך.
"התחתנו לפני שמונה שנים והבן שלנו אמיר, בן שש, מתחיל לרקוד כשהוא מקבל גלידה". ונשאר רק לשאול איך השתיים מצליחות לשמור על הגזרה כשהן מסתובבות כל היום ליד גלידות וקינוחים מופלאים.
"אנחנו עובדות עבודה פיזית", אומרת רותי, "כזאת ששורפת קלוריות. עומדות על הרגליים כל היום ולפעמים גם במשמרות לילה, סוחבות שקים במשקל 25 קילו כל אחד. אבל כל אלה רק תירוצים, כי גלידה - בלי שווארמה או פלאפל - לא משמינה. באמת".
קונוס המפעל, כנפי נשרים 28, גבעת שאול, ירושלים; קונוס גלידרייה, בניין כי"ח, רחוב אגריפס, ירושלים. פתוח בימים א'-ה': 08:00-18:00, ו', 08:00-13:00. כשר.
נא להמתין לטעינת התגובות
