תשאירו את זה לתיירים
שגיא כהן טוען שרובע בטיניול הוא הזדמנות לראות איך חיים ואוכלים הפריזאים האמיתיים
אבל כל השירים שבעולם לא היו מזיזים אפילו עלה שלכת אחד אילו הכל היה פרי דמיון רומנטי. שהרי, כמובן, גם בפריז ההיא, האמיתית פחות, זו השוכנת לגדות הסיין, הסתיו הוא באמת תקופה מהשירים.
זו התקופה שבה פריז עצמה - לא המונומנטים, לא המוזיאונים ובטח שלא בתי הכלבו - היא האטרקציה. זה זמנם של ספסלי הגנים, של שולחנות בתי הקפה שליד החלון מכוסה האדים ושל השכונות הקטנות, הלא מתוירות, שבהן הרומנטיקה של פריז בסתיו היא היום-יום של בני המזל.
שכונה אחת כזו היא שכונת בטיניול. השכונה הקטנה הזו, השוכנת במרכז הרובע ה-17 (לא רחוק מתחנת המטרו Rome ורחובה המרכזי הוא, כמובן, Boulevard des Batignolles), הפכה בשנתיים האחרונות לעוד אחד מאותם אזורים שאוהבים לומר עליהם שהם המארה הבא.
כאן, בניגוד למארה, שבו הדברים קרו מעצמם, או לרו דז-אבס שחב את הפופולריות שלו לסרט מצליח, השגשוג של השכונה הוא תולדה של תכנון קפדני לטווח הארוך. למען האמת: קפדני מדי ולטווח ארוך מדי. פריז היתה משוכנעת שהיא הולכת לארח את אולימפיאדת 2012.
המתחרה הרצינית היחידה היתה לונדון, עיר שמבחינת תחבורה ציבורית או תשתיות (שלא לדבר על עלי שלכת) לא נחשבה בפריז למתחרה של ממש. לכן הרבה לפני שהוועד האולימפי החליט רשמית, בפריז כבר החלו בהכנות. ודבר ראשון, הם איתרו שטח לבניית הכפר האולימפי.
השטח שנבחר היה אזור של מוסכים ותעשייה זעירה, שגבל בבטיניול. המוסכים והמבנים התעשייתיים פורקו, הסככות נעלמו, הפחונים נהרסו, והאזור כולו היה מוכן וממורק לתחילת הבנייה של הכפר האולימפי. הצרפתים אפילו תכננו מה הם יעשו עם הכפר האולימפי אחרי האולימפיאדה: הוא נועד להיות שכונה יוקרתית לזוגות מבוססים. אחרי ככלות הכל, בתים עם נוחיות של בנייה מודרנית ויתרונות של חיים באמצע פריז הם לא דבר שכיח.
ואז קרה מה שלא יכול היה לקרות: לונדון זכתה באירוח אולימפיאדת 2012. אחרי שהצרפתים נרגעו מהעלבון (מילא להפסיד, אבל לאנגליה?), הם התחילו לחשוב מה לעשות עם הכפר האולימפי. הפתרון היה ברור: הוא ייבנה על פי התכנון ויאוכלס במהירות האפשרית.
מחירי הדירות ברובע הקטן קפצו, כמעט בן לילה, ב-150 אחוז, ויחד עם הקפיצה במחירי הדירות התחילו להיפתח ברובע עסקים אופייניים לרבעים הפופולריים של פריז: מסעדות, בתי קפה, ביסטרו קטנים וכל מיני מוסדות אכילה נפלאים אחרים.
נקודת המוצא שלהם היתה קלה: בדומה לרבעים אחרים בפריז, גם לבטיניול יש שוק משלו. זה שוק מקורה, קטן, שמלמד שבחלקים האמיתיים של פריז עדיין נהוג לרכוש אוכל בכל יום. וכך, שתי חנויות הגבינות מחזיקות רק גבינות עונתיות, היצע הבשר והדגים משתנה עם חודשי השנה, הירקות והפירות מופיעים ונעלמים כמו פעם, ורק מעט חנויות מציעות מוצרים אקזוטיים כמו נקניקים מאיטליה או גבינות מספרד.
מה שעוד סייע להצלחה של בטיניול היה האווירה: בטיניול הוא כפר קטן באמצע פריז. יש לו בולאנז'רי משלו (אחדים), חנויות טבק משלו (אחדות), וכשאתה יושב באחד מבתי הקפה המצוינים שלו, יושבי השולחנות שליד מברכים אותך לשלום ומגלגלים שיחה קלה. זו פריז אחרת מזו של האזורים המתוירים: נינוחה, מסבירת פנים וידידותית.
גם המסעדות כאן נינוחות
אין טעם להמליץ על מסעדה מסוימת באזור הזה (אם כי קשה שלא לאהוב את קינמון, מסעדה צרפתית זולה למדי עם תפריט קטן ומשתנה מדי יום, שעושה אוכל טעים שרק נראה פשוט, ואת המסעדה האיטלקית ב-Place du Docteur Felix-Lobligeois בצל כנסיית סנט מארי דה בטיניול, שמגישה צלחות אנטיפסטי מטורפות בגודלן בסכומים מצחיקים ומנות פסטה מעולות במחירים שלרגע משכיחים את שער האירו), כי האטרקציה כאן היא להסתובב, להתרשם ולראות מה בא באותו רגע.
כדאי להגיע לכאן לפנות ערב, לעשות סיבוב קצר בשוק, לשבת ולשתות קפה, ואחר כך אפריטיף, לגלגל שיחה קצרה עם זרים, ואז לעשות סיבוב ולראות איזו מסעדה הכי מגרה בעיניכם. וברקע, מתוך ערימת עלי הערמון המסתחררת ברוח, אתם כבר תשמעו מאליהם את הצלילים: "סט'און שאנסון, קי נו רסמבלה, מואה קי ט'אמה, טואה קי מ'אמה...
Cinnamon, 15, place Richard Baret, 75017, Paris
טל': 01-43876451
Le Bistral, 80, rue Lemercier, 75017 Paris
טל': 01-42635961
נא להמתין לטעינת התגובות
