הקפה של תל-אביב הקטנה
בשנת 1932 נפתח בתל-אביב קפה רצקי, וכל הבוהמה באה לשתות כוס תה: שלונסקי ואלתרמן, ביאליק ודיזנגוף, לאה גולדברג וחנה רובינא. ספר חדש מביא את סיפורו של המקום ושל יושביו. מי צייר בבירה, מי נעלבה נורא, ומה גרם לסגירתו הדרמטית ולמעבר של הבוהמה ואנשי הרוח לכסית. ביקור בתל-אביב של פעם
בית הקפה הקטן, ששכן ברחוב ביאליק פינת אלנבי, שימש כמקום מפגשם של רבים ממשוררי, אמני, הוגי ובטלני תל-אביב של תחילת שנות ה-30. "בית הוועד למשכילי העיר", כדברי מודעת פרסומת מהתקופה, של הזוג רצקי היה שם הרבה לפני כסית המיתולוגי.
הצצה אל מדור רכילות, אם תרצו, של הימים ההם, אפשר למצוא בספר הנוסטלגי העוסק בבית הקפה הזה, "בית קפה - מקום קטן כה! בית קפה-דבר אדיר!" (ציטוט של אלתרמן, מהקבועים של קפה רצקי) שיצא בהוצאת מודן. אפשר ללמוד ממנו על היריבות בין שלונסקי לביאליק, על השיטה שפיתח האחרון לשתות שלוש כוסות תה במחיר של אחת, מה חשב אלתרמן על כתב ידו ומדוע יצאה חנה רובינא מבית הקפה במפח נפש.
הספר מבוסס על אלבום האורחים של קפה רצקי. החוקרת שולה וידריך גילתה אותו בביתם של דינה שוהם, בתם של הזוג רצקי, ובעלה דוד ז"ל, והבינה מיד שמדובר באוצר. "עד היום לא נתקלתי בספר כזה", היא אומרת. "בכסית זה לא היה קיים, שם האורחים הנציחו את עצמם על הקירות, אבל אדון רצקי כנראה הבין שכל גיבורי התרבות יושבים אצלו ועודד אותם לשרבט באלבום".
בני הזוג שוהם סיפרו לה שהאלבום הישן בעל כריכת העור המהודרת שכן אצלם במשך שנים בבוידעם. "הסתכלתי ולא האמנתי", מספרת וידריך. "לעיניי קפצו שירים וציורים חתומים על ידי גיבורי התרבות של אז, שכאן הם מאוד קלילים ומלאי חוש הומור. הם משרבטים, עוקצים זה את זה. גלשתי עם דינה במנהרת הזמן אל ילדותה בבית הקפה של הוריה. המשפחה גרה ברחוב אלנבי, מול בית הקפה. הרבה מהאורחים שילמו בהקפה וכבר בגיל שבע דינה נשלחה לגבות חובות. לפעמים היא חזרה הביתה רק עם סוכרייה".
קפה רצקי פעל בין השנים 1937-1932 בבניין שנבנה בתחילת שנות ה-20. זמן קצר לאחר פתיחתו הוא הפך למקום מושבו הקבוע של כל ידוען שכיבד את עצמו באותם ימים. ישבו בו ראש העיר דאז מאיר דיזנגוף, חיים נחמן ביאליק ויריבו המושבע אברהם שלונסקי, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג, ראובן רובין, נחום גוטמן, שהיה גם ידיד אישי של משפחת רצקי, אברהם חלפי, חנה רובינא ואהובה אלכסנדר פן, דוד בן-גוריון, שהיה אז מזכיר הסתדרות העובדים, ואחרים. אפילו אלברט איינשטיין פקד את בית הקפה כשביקר בארץ.
בספר מופיעים צילומי הדפים המצהיבים מאז, ובהם שירים, איורים, תווים של יצירות מוזיקליות והערות בכתב ידם וחתימתם של היוצרים החשובים של התקופה (וידריך מספרת שאחד הדפים נכתב בעט טבול בבירה, כי הדיו בעט הנובע נגמר), לצד כרזות, פרסומת ומודעות. ליד כל מסמך מקורי, שלעתים נכתב ביידיש, ברוסית, באנגלית או בגרמנית, מופיע תרגומו לעברית וגם הסברים והקשרים להבנת המקור, שכתב ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור.
הבעלים, צבי (גרישה) רצקי, טיפוס בוהמייני שאהב לשתות ולשיר, עלה ארצה ב-1917 ואחרי שעבד בסלילת כבישים, פתח ב-1932 עם אשתו אידה בית קפה קטן בתל-אביב. עד מהרה התנקזו אליו האמנים, המשוררים, הפוליטיקאים וגם רופאי בית החולים הדסה דאז ופקידי עיריית תל-אביב. לא פעם נאלץ רצקי להתיר לדלפונים שבאורחיו לשלם בהקפה ושמט פה ושם חובות. לעתים זה לא הסתכם בכך ובאי המקום היו משנוררים מבני הזוג הרחומים עוד כמה גרושים לסרט קולנוע.
"כולם מאוד התחנפו לרצקי כדי לקבל בחינם כוס תה, שעלתה אז חצי גרוש", מספרת וידריך. "דינה מספרת שלביאליק היתה דרך לשתות שלוש כוסות ולשלם על אחת. לראשונה היה מוסיף מים ומתלונן שהתה חלש, בשנייה הוא טען שהתה קר מדי ורק השלישית ריצתה אותו". אבל גם חסרי הכל שבין האורחים אכלו בורשט וקציצות מתוך סרוויס רוזנטליס מהודר, וקיבלו שירות מידי מלצרים בחולצות מעומלנות ופפיונים, שהיו חלק מהמורשת האירופית ששררה בבתי הקפה הראשונים של תל-אביב.
בפרק
בתי הקפה התרכזו בדרך כלל באלנבי, בבן-יהודה ולאורך שפת הים. "כשראיתי את בית הקפה רצקי", כתב העיתונאי א"ס ליריק המצוטט בספר, "החילותי להאמין בעתידה של תל-אביב. אין תרבות עירונית בלי בתי קפה, בלי בטלנים".
בתי הקפה השתלבו באופי הבילוי התל-אביבי של אז, שהתנהל ברובו תחת כיפת השמים. ההשפעה התרבותית המרכזית היתה זו שיובאה על ידי היקים ושאר עולי מרכז אירופה. בתי הקפה הציעו מפלט מהדירות הקטנות והחמות בעבור סכום נמוך או בהקפה.
רובם קיבלו רישיונות להעמיד שולחנות וכיסאות על המדרכה, ואפשר היה לשבת בהם במשך שעות, לשתות משהו, לפגוש ידידים וגם לעבוד ולכתוב. לרבים מהאמנים ומהמשוררים ששבו מלימודים בפריז זה הזכיר את בתי הקפה הבוהמייניים בעיר האורות שבהם שותים, מתווכחים ושרים.
"על כן: אשרייך תל-אביב", כתב שלונסקי בספר של קפה רצקי, "קריית גזוז והקולנוע, / בכל אשר תפנה סביב / בתי קפה קוראים פה: בואה".
חלק מבתי הקפה זוהו עם חבורות של סופרים ואמנים, והללו הנציחו את המקומות החביבים עליהם ביצירותיהם. המתרגם, העורך והמבקר ולימים גם המו"ל, ישראל זמורה, כתב: "אם יש את נפשך לפגוש / בתל-אביב משורר מדמיין, / סופר או סתם אדם מעניין / משחק במאי או מבקר / חריף ומטיל אימה - / עליך את קפה רצק' לבקר. / שם גם תשמח ותעלוז / על ספל קפה, על כוס / תה ובקבוק יין... / טוב מקפה רצק' בתל-אביב - אין".
"לבית הקפה", מספרת וידריך, "היו מגיעים כדי להראות לחברים שיר או סיפור חדש ולקבל ביקורת. נערכו בו מסיבות ספרותיות והרצאות. בתי הקפה מילאו תפקיד חשוב בחיי התרבות והבוהמה של העיר. שם התגבשו והתפרקו חבורות, הישיבה בבית קפה מסוים סימנה את ההשתייכות לקבוצה זו או אחרת".
נאור מספר שהמשורר והעורך יעקב פיכמן נהג לשבת בכמה בתי קפה במשך היום לצורכי עבודתו. כששאלו את אשתו היכן הוא, היתה שואלת "מה השעה?", וכך ידעה באיזה בית קפה אפשר לאתר אותו. בית הקפה שימש למפגש ולהפריה הדדית עם יוצרים אחרים וגם למפגשים עם נשים, לאו דווקא אלו שחיכו בבית.
הצייר אריה ארוך דווקא הגיע למקום עם אשתו החוקית ואף רשם בספר האורחים פורטרט שלה. "קשה באידאה לתמוך", כתב בספקנות ידידו המשורר אברהם חלפי בראש הדף, "שזאת היא גברת ארוך". אבל גם חלפי עצמו זכה לפורטרט תחת הכותרת, "זהו חלפי, אך-ואוך! מעשה ידי ארוך".
על הדפים המצהיבים האחרים אפשר למצוא שירים של לאה גולדברג, שלונסקי ואלתרמן בכתב ידם, הערה בנימה מתנצלת של מאיר דיזנגוף על כך שנכנס לבית הקפה במקרה לרגל אסיפת היסוד של המועדון הצרפתי, והבעת תקווה שבעתיד יעדיפו בתל-אביב את העברית על פני הלועזית.
חנה רובינא כותבת ביוני 1932: " הצצתי ונפגעתי ו. . . לא יצאתי בשלום", ונאור מעלה סברה שרובינא ספגה בבית הקפה ביקורת על השתתפותה בהצגה "בקצווי הכרך" של לאנגר בתפקיד זונה. ההצגה עוררה סערה ורבים תהו מה לגברת הראשונה של התיאטרון העברי בתפקיד שכזה, ומנחם אוסישקין, יו"ר קק"ל של אז, ניתק בעקבותיה את קשריו עם תיאטרון הבימה. אגב, למרות הביקורת, ההצגה רצה 65 פעם, מספר לא מבוטל באותם ימים.
העיר תל-אביב, המטרופולין העברי הראשון, עוררה את דמיונם של היוצרים. "תל-אביב המתכוורת / שאי שאון לכל וכל / פה הומה ופה סוערת / עיר כים על שפת החול", כתב בספר האורחים נתן אלתרמן, אז צעיר בן 22 וחצי, ששב מצרפת עם תואר אגרונום. אך כתב היד אינו של אלתרמן אלא של שלונסקי, פטרונו הספרותי, שהעתיק וניקד את השיר עבורו. בצדי הדף מסביר אלתרמן מדוע העניק לשלונסקי את הזכות להעתיק את השיר - בגלל כתב ידו הנאה.
שלונסקי הוציא אז עם הסופר והעורך אליעזר שטיינמן את הביטאון הספרותי "כתובים" של קבוצת יחדיו. הקבוצה היוותה אופוזיציה להנהגת אגודת הסופרים בראשות ביאליק. "קשה להאמין ששלונסקי וביאליק, היריבים המושבעים, ישבו יחד באותו מקום", אומרת וידריך. "כשביאליק היה יושב בפינה הימנית של בית הקפה, שלונסקי היה בורח לשמאלית".
לדבריה , על אף שבדרך כלל בחשו בקפה רצקי בכוס תה, גם הטיפה המרה לא נעדרה מהתפריט. "בתצלום בתחילת הספר, של צבי רצקי ובתו דינה, רואים ברקע שורת בקבוקים מרשימה. צריכת האלכוהול הגיעה ככל הנראה לשיאה בפורים, אז היה בית הקפה פתוח ברצף שלושה ימים ושלושה לילות".
תור הזהב של קפה רצקי הסתיים בסוף שנת 1935. צבי רצקי, שתמיד הסכים לרשום חובות בפנקס ולא ללחוץ יותר מדי, איבד לפתע את סבלנותו ודרש מאחד הקבועים לפרוע את חובו. בתגובה קמה חבורת המשוררים, כך סיפר שלונסקי לימים, ויצאה מבית הקפה שלא על מנת לשוב. את מושבה החדש קבעה החבורה בכסית בגרסתו הראשונה ובעקבותיה שאר אנשי הבוהמה.
תחנוניו של רצקי, שאף הציע לפרסם מודעת התנצלות בעיתון ולממן את כתב העת של שלונסקי, לא הועילו. בית הקפה ננטש וגורלו נחרץ. איש לא זכר לזוג רצקי חסד נעורים, וכעבור שנה וחצי נסגר בית הקפה. במבנה פעלו אחר כך עוד שני בתי קפה ובסוף שנות ה-30 פעלה בחצר האחורית גלידה בלזם.
כמה שנים אחר כך ניסו הרצקים לשחזר את הימים הטובים ופתחו פונדק בירה ברחוב אלנבי, אבל זה כבר לא היה זה. בשנות ה-40 עברו לגדרה והקימו משק עופות. אידה רצקי נפטרה ב-1967 בגיל 65 וצבי רצקי הלך לעולמו ב-1979 בגיל 90.
את האלבום המקורי של קפה רצקי ניתן יהיה לראות בקרוב בתערוכת בתי הקפה שאוצרת בתיה כרמיאל במוזיאון ארץ ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
