בעקבות האוצר האבוד
בתפקיד המפה הסודית: "מגילת הנחושת" שנמצאה בקומראן שבמדבר יהודה ועוד עשרות כתבי-יד, סיפורים ואגדות. בתפקיד האוצר: כמות בלתי נתפסת של 200 טונות זהב וכסף הטמונים ב-60 מקומות שונים בארץ, כלי המקדש האבודים ואפילו המיטה המלכותית של הורדוס. ובתפקיד אינדיאנה ג'ונס המקומי: מטיילים, הרפתקנים וגם שודדים מקצועיים המנסים להגשים חלום ומחפשים את המטמון
המקור לסיפור נמצא ב"מגילת הנחושת", שנמצאה ב-1952 בקומראן שבמדבר יהודה. המגילה המרהיבה, שאורכה 2.40 מטרים, כוללת רשימה חרוטה באותיות עבריות של לא פחות מ-60 אוצרות אבודים הטמונים במקומות שונים בארץ ישראל.
חוקרים מסוימים אומרים שהרשימה מוצפנת, מציבה אתגר קשה למפענחיה ומותירה מקום רב לפרשנויות. אחרים אומרים שהיא קשקוש מוחלט. אבל יש גם מי שמוכן להישבע שמדובר בתיעוד נדיר של אוצרות עתיקים, שאת גודלם הדמיון מתקשה לעכל: 3,282 כיכרות כסף, 1,280 כיכרות זהב, 65 מטילי זהב, 619 כלים עשויים מתכת יקרה ועוד, המסתכמים בכמות דמיוניות של 200 טונות כסף וזהב.
באחת השבתות האחרונות, בשעת בוקר מאוחרת, יצאתי לחפש את המטמון בחורבת חרובה. על פי אחת הפרשנויות של פסקה א' במגילת הנחושת, שם טמון אחד האוצרות. חיפוש מהיר במפת סימון שבילים העלה את מיקומה המדויק של החורבה, על ראש אחת הגבעות באזור.
אחרי דקות ארוכות של טיפוס מהוואדי הסמוך זיהיתי מרחוק ערימת סלעים שוממה, ולבי התמלא מחשבות על התעשרות מהירה ועל חיים נטולי דאגות. שחזרתי בראש את ההוראות מהמגילה: מתחת למדרגות, בעומק 40 אמות אריח (חמישה-שישה מטרים), חבוי ארון ובו 17 כיכרות כסף, או במונחים עכשוויים - יותר מחצי טונה של המתכת היקרה.
בריצה מהירה הגעתי למרגלות הסלעים והתחלתי לטפס במרץ. ערן הצלם, שהתלווה אליי, נתן בי מבט מוזר. "איך אתה מתכנן לחפור כאן שישה מטרים באדמה?", שאל משועשע. שאלה טובה. בהתחשב בעובדה ששום סוג של מדרגות לא נראה באזור, ושממילא שכחתי להביא איתי את חפירה, הלכה והתגברה בנו התחושה שעם אוצר כבר לא נצא מכאן. במילה אחת: אכזבה.
"לא נורא", אמרתי לערן בדרך למטה, תוך כדי צעידה בתוך שדה קוצים דוקרניים, "נותרו עוד 59 מקומות לחפש בהם. מה אתה עושה בשבת הבאה?".
מגילת הנחושת היא רק מקור אחד מתוך מאות מגילות, כתבי יד, אגדות עם וסיפורים על אוצרות אדירים של זהב וכסף שהוטמנו לאורך ההיסטוריה במקומות שונים בישראל ורק ממתינים להיחשף על ידי אינדיאנה ג'ונס מקומי. חלק מהסיפורים נולדו ממקורות יהודיים עתיקים. אחרים עברו מאב לבן ואין איש יודע את מקורם. ברשות העתיקות נאלצים מדי שנה להתמודד עם מאות ניסיונות של מטיילים, הרפתקנים וגם שודדים מקצועיים המנסים להגשים חלום ולאתר את האוצרות (ראו מסגרת).
יש , אולי, גם מי שכבר מצא אוצר והתעשר ברגע. כך לפחות עולה מהסיפור המפורסם על משפחת אלה, משפחת קבלנים ירושלמית ידועה שעלתה מכורדיסטן בשנות החמישים. האגדה מספרת כי בזמנו התגוררו בני המשפחה במערה בשכונת שייח באדר, ליד בנייני האומה. יום אחד רצה האב להרחיב את המערה. כשהחל לחפור מצא לפתע פח בנפח 18 ליטר. כשפתח אותו, כך אומרים, גילה שכולו מלא זהב.
הסיפור על המטמון של משפחת אלה מסתובב בעיר כבר שנים, אבל מעולם לא זכה לאישור רשמי. פרקליטה לשעבר של המשפחה, עורך הדין אהרון פריצקי, מכחיש בתוקף. "שטויות", מתעקש פריצקי, "בזמנו פתאום ראו שלמשפחה יש קצת כסף, אז המציאו את האגדה הזו". כך או אחרת, כבר מזמן הפכה המעשייה לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הירושלמי.
לא בכדי מתמקדים רבים מסיפורי האוצרות האבודים בירושלים. המושכים מכולם הם אוצרות בית המקדש, שרובם לא
האגדה מספרת כי כאשר רוקעים ברגליים על לוח השיש, ניתן לשמוע הד עמום המוכיח את קיום החלל שמתחתיו. עוד מקום שנאמר עליו כי נמצאים בו אוצרות בית המקדש נמצא ברובע היהודי, בדרך משער ציון לכיוון הכותל המערבי, בכנסייה ביזנטית שנבנתה בשנת 543 לספירה.
מוקד משיכה נוסף בבירה הוא מבנה המכונה "קברי המלכים", באזור בתי המלון סמוך למעבר מנדלבאום, לא רחוק מאמריקן קולוני. במקום זה קבורה הלני המלכה, ואיתה כל אוצרותיה. "הלני חיה במאה הראשונה לספירה בעיר סורית בשם תדמור", מספר נתנאל ליפשיץ, חוקר תולדות ירושלים. "כ-30 שנה לפני חורבן בית שני היא הכירה יהודי בשם אליעזר שסיפר לה על היהדות. סיפוריו הרשימו את המלכה עד כדי כך שהיא החליטה להתגייר ולעלות לארץ עם בעלה מונבז. הם הגיעו לירושלים, חצבו בסלע בית מפואר ובו כניסה סודית, ושם כנראה החביאו את כל כספם".
גם מנזר עמק המצלבה בבירה, לא הרחק ממוזיאון ישראל, טומן בחובו סיפור על אוצרות בית המקדש. על פי האמונה הנוצרית, הצלב שעליו נצלב ישו נבנה מעץ שצמח במתחם המנזר. האגדה מספרת שמתחת למנזר מצויות מחילות, ובהן חבויים כלי כסף וזהב רבים שהובאו לשם מהמקדש לאחר החורבן. הסיפור הביא אל המקום לא מעט שודדים, שנכנסו למערות הרבות המקיפות את המנזר וניסו לחפור דרכן, בתקווה להגיע למחילות הסודיות.
מי שירחיק 12 קילומטר דרומה מן העיר בחיפוש אחר האוצרות יגיע להרודיון, התל קטום הפסגה שעליו בנה המלך הורדוס את ארמונו. לפי עדות יוסף בן מתתיהו, הורדוס עצמו קבור שם ואיתו, כמנהג המסורת באותם ימים, גם כל אוצרותיו. "יש תיאור שלם של מיטת זהב של הורדוס שקבורה שם, נזר זהב וכל מיני כלים שהביאו, הכל מזהב", אומר אספן העתיקות רוברט דויטש. "מי שימצא את זה יהיה אדם מפורסם ועשיר".
רבים מהשודדים המקצועיים הם פלשתינים או ירדנים, המגיעים לעתים לשטח לא רק עם אתי חפירה אלא גם עם מכשף צמוד, מעין סמכות רוחנית עם ידע על חושי, המורה לחבריו איפה בדיוק לחפש. אחרים מגיעים עם מפות שונות ומסתוריות, חרוטות בכתב יד עתיק. כשליש מהשודדים שנתפסים הם יהודים. בשטח מסתובבות הרבה מפות סתרים בסגנון אלדין, שמקורן לא ידוע. "אוצרות בית המקדש משגעים את האנשים", אומרים ברשות העתיקות.
אזור הדרום שופע גם הוא מעשיות על אוצרות ועל מטמונים. אחד הסיפורים הידועים ביותר, שהצית את דמיונם של אינספור אנשים במאה האחרונה, הוא סיפורו של אוצר הזהב הטורקי. מעשה בגובה מטעם משרד האוצר הטורקי, ששהה בעזה ב-1917 ואסף כספי מסים לשלטון באיסטנבול, בירתה של האימפריה העות'מאנית הגוססת. לאחר ששמע כי הבריטים עומדים לפלוש לעזה וקרבים לשערי העיר, הוא החליט לברוח צפונה עם ארגז המסים שהיה מלא זהב. הגובה עלה לרכבת עם מספר מלווים, אך בדרך הבין שמאוחר מדי להימלט והחליט לעשות מעשה: הוא ירד אי שם מהרכבת, ירה בכל מלוויו מטווח אפס והטמין את ארגז הזהב באתר עתיקות סמוך למסילת הרכבת. אחר כך, מספרת האגדה, שרטט מפה כדי שיוכל לשוב למקום כאשר תח? זור השלווה לארץ הקודש ולשלוף את הזהב. אלא שבינתיים מת האיש, ונטל עימו אל הקבר את סוד מיקומו של ארגז הזהב.
הסקרנות ודאי אוכלת אתכם: איפה בדיוק עצרה הרכבת והוטמן האוצר? ברשות העתיקות יודעים לספר על שני מוקדים עיקריים של עלייה לרגל, שאליהם מגיעים אנשים נחושים כדי למצוא את המטמון. המקום הראשון הוא חורבת אבו חוף, אתר עתיקות ענקי בנגב הצפוני הממוקם שני קילומטרים מערבית לקיבוץ להב. מדובר באתר שהיה מיושב ברציפות מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לימי הביניים. רק בחודש מארס האחרון הגיעה אל המקום כנופיית גנבים שביקשו לבדוק את נכונות האגדה על הזהב הטורקי וערכו חיפוש מאסיבי בכניסה למערה שבמקום. נראה כי השודדים השתמשו במפה כלשהי, שסומן בה מיקום המטמון.
האתר השני הוא תל-נג'ילה, אתר עתיקות יפהפה השוכן עשרה קילומטרים דרומית לקריית גת, על גדות נחל שקמה וליד גשר הרכבת הטורקי הישן. התל, שהיה מיושב לסירוגין מהתקופה הכלכוליתית לפני כ-7,000 שנה ועד ימי הביניים, ממוקם כיום במרכז חוות פיליפ, אחוזה חקלאית פרטית בבעלות יוחאי הרשברג. האגדה מספרת שהזהב טמון בראש התל, סמוך לעץ אשל עתיק בן 400 שנה. גם שם ביקרו במארס השנה שודדי עתיקות, שהגיעו מצוידים בכלים מכניים כבדים ובמגלי מתכות (מכשיר שאסור לשימוש באתרי עתיקות) וחפרו בור גדול סמוך לעץ. לדברי הרשברג, בשנות השבעים נמצאו מספר שלדים במערה שנמצאת למרגלות התל. אם להאמין לאגדה, ייתכן שמדובר בעצמותיהם של המלווים, שהגובה ירה בהם בטרם הטמין את התיבה.
"הסיפור הזה משגע עשרות אנשים", מספר מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, אמיר גנור. "מדי שנה אנחנו מוצאים חוליות שלמות של אנשים שהולכים בעקבות האוצר. מלבד חבר'ה ישראלים, מדי פעם נמצא גם איזה אזרח טורקי שמגיע עם מפה או זקן ירדני שמוכן להישבע שבתור ילד, כשעבר במקום עם עדר הכבשים שלו, ראה במו עיניו איך הגובה הטורקי מטמין את הארגז".
כמה עשרות קילומטרים משם, באזור חולות פלמחים סמוך לחוף הים, ניצב נבי רובין, קבר שייח שגם הוא זוכה לעתים קרובות לביקור של מחפשי אוצרות שאפתנים. למבנה זה, מהתקופה הממלוכית, מיוחס מקום קבורתו של ראובן בן-יעקב. בתקופה העות'מאנית נהגו רבבות מערביי ארץ ישראל להתכנס להילולה סביב מבנה הקבר. צריח המסגד הגבוה קרס בראשית שנות התשעים. כיום המקום מוזנח ונשכח, למעט כמה יהודים הבאים להתפלל במקום. גדר כורכר מקיפה חצר רחבה אשר באחת מפינותיה נמצאת הכניסה לבסיס מגדל המואזין שקרס. בסמוך אליו חדר קטן ואפלולי בעל כיפה, ובמרכזו מצבת הקבר.
חפירות שוד נוספות בוצעו גם בתל-הרור שבנגב (בערבית: תל אבו הרירה), אתר השוכן על גדתו הצפונית של נחל גרר, ליד מושב שיבולים. מדובר בתל עצום בגודלו, שבראשו בית קברות טורקי מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ניתן לראות שם את קברו של שייח אבו הרירה, שעל שמו נקרא התל. בחפירות שנעשו בעבר במקום נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים מזמן התקופה הכנענית ומהתקופות שלאחריה, ואף שרידי יישוב מזמן התקופה הפרסית. אין פלא אפוא שהמקום מושך הרפתקנים רבים המבקשים לגלות מה לקח איתו שייח אבו הרירה לקברו.
גם באזור הצפון נפוצים סיפורים רבים על מטמונים נחשקים. אחד האתרים הבולטים הוא עין-כחל, מעיין מדרום לצפת, סמוך לעכברה. בהר הסמוך למעיין, כך מתארים מקורות יהודיים עתיקים, קבור מטמון של כלים ואוצרות מבית המקדש, או על פי גרסה אחרת - מימי בר-כוכבא. בספר "עמק המלך" מתאר רבי נפתלי בן-יעקב אלחנן את האוצרות: כיכרות כסף וזהב רבים, כיורי נחושת, מחבת מזהב, שולחנות של זהב שעליהם היו מניחים לחם ועוד.
בספר אחר, "שערי ירושלים", כתב רבי משה ריישר כי כאשר כבשו כוחותיו של נפוליאון את ארץ ישראל בשנת 1799, עסקה אחת מהיחידות גם בחיפושים אחר המטמון: "ומלך צרפת נאפולעאן זה כחמישים שנה, שהיה בארץ ישראל, וגם אצלו היה ידוע על ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשווא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו".
במאמר שפרסם בשנת 1992 בכתב העת "טבע וארץ" כתב עמנואל דמתי, ארכיאולוג מחוז גליל מזרחי ברשות העתיקות, כי נראה שהמפולות האדירות המוטלות לרגלי המצוק של סלע עכברה השפיעו על ריישר ועל אחרים והם קשרו אותן ל"חפירת חצי ההר" על ידי הצבא הצרפתי. ייתכן, הוא מעריך, שהחיפושים התבצעו בקטעים מצומצמים יותר בתחתית המצוק, הנראים כמחצבה. ויש הרואים בחלק מן המפלות תוצאה של פיצוצים בחומר נפץ או של הפגזת תותחים בכינון ישיר לעבר המערות שבמצוק.
אתרים פופולריים נוספים בצפון ובבקעת הירדן האהובים על ההרפתקנים הם גשר הרכבת הטורקי בתל-זן, דרומית לבית?שאן, ואתר עתיקות באזור מלכישוע, ליד קיבוץ מירב.
אבל לא רק ביבשה נחבאים אוצרות, גם בים התיכון יש לא מעט. חבורות שלמות של ישראלים עוסקות בחיפוש האוצרות הימיים, בעיקר בבטן ספינות משא שטבעו מאז החלו ספנים להפליג בים התיכון, 3,000 שנה לפני הספירה. הקמתו של סכר אסואן גרמה להפסקת שקיעת החול בים התיכון, ואחרי כל סערה החול זז מעט ונחשפות אוניות. ב-1997 נתגלתה חבורה מאשקלון שניסתה את מזלה במצולות.
לפני שנה וחצי נלכדו על ידי רשות העתיקות חבר'ה משדות-ים שיצאו למשימה עם ציוד הצפה מקצועי וזיווד מלא. עיקר המוקדים שבהם אנשים מחפשים הוא מול חופי אשקלון, אשדוד, שבי-ציון, עתלית, קיסריה ורכס הכרמל.
"הוויכוח המתמיד בין החוקרים הוא אם האוצרות אמיתיים", אומר פרופ' חנן אשל מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שנחקר אשתקד בחשד שרכש מגילה גנוזה ורבת ערך בלי לדווח לרשות העתיקות. "שמונה משלחות יצאו לחפש את אוצרות מגילת הנחושת מקומראן מאז שהיא נמצאה, ועד עכשיו שום דבר לא נתגלה. סיפורים יש המון, אבל ממצאים הרבה פחות".
הארכיאולוג הירושלמי מגן ברושי ממהר גם הוא לצנן את ההתלהבות. "הארכיאולוגיה הישראלית בת 140 שנה", הוא אומר, "ו-140 שנה איש לא מצא כאן אוצר של ממש". מצד שני, תמיד יהיו כאלה שימשיכו לנסות, לא רק כדי להתעשר בן לילה, אלא גם כדי לשמר את קסמן של האגדות על כד זהב הממתין לנו אי שם מתחת לאדמה.
150 אנשים נתפסים מדי שנה בגין שוד עתיקות אסור. על אף שיעור ההרשעה הגבוה - 85 אחוז - היקף התופעה גדול מאוד. לאחרונה הוחמר העונש המקסימלי על עבירה זו, והוא עומד כיום על חמש שנות מאסר.
רשות העתיקות היא הגוף היחיד המוסמך על פי חוק לחפש עתיקות וממצאים ארכיאולוגיים בישראל, והיא האחראית לאכיפת החוק נגד חפירות פיראטיות ושוד עתיקות. היחידה לאיתור שודדי עתיקות מפעילה שיטות מודיעיניות ומעסיקה סוכנים חשאיים על מנת לאתר את העבריינים, וקציני היחידה מחזיקים בסמכויות מעקב ומעצרים.
"לפי החוק, כל העתיקות שייכות למדינה", אמיר גנור, מזכיר מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, למי ששכח. "מי שמוצא - מחויב למסור זאת לנו". שלא לציטוט אומרים ברשות העתיקות כי אזרחים שמצאו אוצרות באופן מקרי, תוך כדי טיול למשל, ויפנו אליהם, לא יזכו ליחס מחמיר. "לא נהיה קשים עם אזרח תמים שייתקל בכד מלא זהב וירים טלפון", אומרים שם. "השודדים המקצועיים הם המטרה האמיתית שלנו".
רון קהתי, סגנו של גנור ברשות העתיקות, נזכר באחד ממבצעי הלכידה המסעירים שניהל, לפני שנה וחצי. "גילינו כנופיה שחפרה במשך כמה לילות רצופים במעבה האדמה במערת קבר די גדולה בירושלים באחד המורדות שיורדים מהעיר העתיקה לכיוון סילואן", נזכר קהתי. "יצאנו לשטח מחופשים לעוברי אורח תמימים ובמשך שלושה ימים צפינו בהם ואספנו מודיעין. בליל התפיסה פשטנו על המקום, סגרנו את פתח המערה והוצאנו אותם אחד אחד. למרבה ההפתעה גילינו ביניהם שוטר שהכרנו אישית מתחנת דוד של העיר העתיקה. היינו בהלם".
בתוך הקבר התגלו המון כלי חפירה ידניים. חלק מהעצורים הודו בשוד עתיקות וסיפרו שבאו לחפש זהב. כולם הורשעו עד עכשיו מלבד השוטר, שמשפטו ממשיך להתנהל. "לנו אין ספק שהוא יורשע", אומר קהתי, "בית המשפט מתייחס בחומרה לעובדת היותו שוטר, וזה עשוי להחמיר את גזר דינו".
בראשית המאה ה-20 הגיעה לישראל משלחת מיוחדת, שבראשה עמד בן אצולה אנגלי בשם קפטן מונטגיו בראונלו פארקר, במטרה לחפש את האוצרות האבודים של בית המקדש הראשון. פארקר וחבריו התבססו על גילויים מפתיעים שהעלה יוזם המשלחת, אזרח פיני בשם ואלטר הנריק יובליוס, מודד קרקעות במקצועו.
יובליוס ערך ניתוח חדש של מקורות מקראיים ונתונים טופוגרפיים של ירושלים הקדומה, והעריך שבאזור מעיין הגיחון, בתחתית נחל קדרון, יש מחילות תת-קרקעיות המוליכות לחללים נסתרים, שם שוכנים זה אלפי שנים ארון הברית ואוצרות בית המקדש.
בהמשך חבר יובליוס לקפטן פארקר, וזה התלהב מיד מהרעיון והחליט לעזוב את הצבא ולייחד את זמנו למציאת האוצרות. במאמרה "בעקבות אוצרות המקדש: סיפורה של משלחת פארקר", שיצא בהוצאת יד בן-צבי, מתארת נירית שלו-כליפא את הלהיטות שגילו בעלי הון לתרום למימון המבצע. זאת לאחר שהובטח להם נתח שמן מאוצרות המלך שלמה כשיימצאו, ותהילת עולם כמובן. המצב הגיע לידי כך שיובליוס ופארקר נאלצו לבסוף לדחות לא מעט משקיעים. אפילו לורד רוטשילד הבריטי הביע עניין.
ב-22 ביולי 1909, בשעת בוקר מאוחרת, יצאה המשלחת לדרך. זמן קצר לאחר הגיעם החלו עבודות החפירה, שנמשכו לסירוגין עד אפריל 1911. נקודת המפנה הגיעה בערב חג הפסחא באותה שנה. פארקר, ששיחד ככל הנראה את הממונה על מסגדי הר הבית מטעם הוואקף, הצליח להיכנס באישון לילה עם אנשיו למתחם הר הבית עצמו במשך כתשעה לילות רצופים ולערוך שם חפירות באורוות שלמה ובבאר הרוחות שמתחת לאבן השתייה.
בשלב מסוים התגלה דבר החפירה, ובירושלים פרצו מהומות והניסו את חברי המשלחת עד יפו. יהודים, מוסלמים ונוצרים זעמו על חילול הקודש. לפי השמועות, עזבה המשלחת את העיר עם עשר תיבות מלאות באוצרות בית המקדש: מטהו של משה רבנו, ארון הברית, המנורה, כלי המקדש, כתר שלמה המלך, טבעתו, חרבו ועוד ועוד. פארקר ואנשיו הצליחו לעלות על סיפון היאכטה של וילסון ביפו והפליגו לאנגליה, אך הדי השערורייה רדפו אותם כל חייהם.
פארקר לא שב עוד לחפור בירושלים. מלחמת העולם הראשונה קטעה את תוכניותיו. הוא שב לצבא, נפצע וזכה בעיטורי גבורה. בתום המלחמה שב לעסקי המשפחה, ובאפריל 1962 נפטר באחוזתו בפליימטון, בגיל 83. האם אכן מצא את האוצרות? את הסוד הזה הוא לקח איתו לקבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
