פצצות לגבות
מרב בטיטו - פריד, כתבת "מעריב", החליטה להתמסר לבוטוקס. תראו מה שקמט אחד יכול לעשות
"למה את מכווצת את הגבות כשאת מדברת על משהו רציני,"? היתה אומרת, "הנה, תראי. אפשר לחייך במתינות, לא חייבים למתוח כל כך את הפה."! עבור נערה תמימה וצחת פנים כבת 20 שהייתי אז, היו אלו דיבורים מופרכים מאין כמוהם.
בזמנו, שום דבר בעולם לא היה גורם לי לוותר על אישיותי המלבבת שהורכבה מהתאמה מושלמת בין קשקשת המילים המתרוננת שזרמה מפי הצעיר ובין תיאטרון הפנים שלי שהדגים כל אמירה שכזו, ותמך בה משל היה זה מופע להטוטים נדיר. רעיונות של זקנה בת 40 נשמעו לי אז כזעקה חלושה מיקום מקביל, ודאי לא כזו שתתגבש לכדי מחט הננעצת שוב ושוב בפרצופי ההמום 16 שנים מאוחר יותר.
היחסים המורכבים שהתפתחו במרוצת השנים ביני לבין אותו קמט בין גביניי, הידרדרו והפכו לסיוט של ממש. בייאושי כי רב, חישבתי לא פעם ליטול סולם ולרדת אל קרקעיתו, לנסות להבין את עומק האסון. אלוהים יודע את מי תכננתי לפגוש שם למטה. כנראה צוות בן חמישה סתתים חרוצים העובדים יום וליל במטרה להוריד אותי ביגון שאולה.
הוא מצדו התעלל בי, נהג להופיע בבקרים קשים ממילא - כאלו שבאו אחרי לילות דלי שינה. מחול החרבות הזה הרס אותי: את המאזניים אילפתי זה מכבר, עם בעיות השיער למדתי להתמודד איכשהו, רק למנוול הזה לא יכולתי.
מראת הארון הניצבת כשומר סף קשוח אל מול מיטתי צלפה בי את האמת מדי בוקר, בישרה לי ללא רחמים את התחזית להיום. כך התחלק השבוע שלי ל"ימים ללא קמט" ו"ימי קמט." אלו האחרונים הלכו והתרבו, ואני הלכתי וירדתי רשמית מן הפסים.
בעוד אנשים נורמליים מעבירים את זמן ההמתנה במכוניתם מול רמזור אטי בחיטוט אינטנסיבי באף, אני הייתי מביטה במראה של המכונית, מותחת את הגבות ומפצירה בקמט שינוח קמעה או טוב יותר, ייעלם.
עורכת מוסף זה, החתומה על השם "הסוגריים הגדולים ביותר בעולם" שקיבלו קמטי החיוך הנלוזים, היא היחידה שהבינה כי אם לא אטפל טיפול מקיף בקמט, אני עלולה באמת לטמטם את כל סובביי. הללו התפעלו מהישגיי המקצועיים, מתפקודי כאם, מנחישותי בחדר הכושר וממה לא.
אולם חזור ושוב הבהרתי כי כל הצרות כולן מתחילות ונגמרות בגרנד קניון המתהווה במרומי אפי וכי בכל הכבוד הראוי, הם עלולים להזדקק בקרוב לצוות חילוץ שיציל אותם במקרה שייפלו פנימה אל "הקמט" במהלך ויכוח סרק עימדי.
ובכן, משימה עיתונאית אינה דבר של מה בכך, ויעיד על כך כל עורך שעבדתי במחיצתו. אני מיטיבה להשתגר אל משימות שונות ומשונות, כאלה הכרוכות בריצה בין קטיושות, שהייה במחיצת פעילי ימין קיצוני או דיבוב כדורגלנים. אולם הפעם, יש להודות, מדובר במשימה קיצונית למדי: להעלים את הקמט (ועוד כמה) באמצעות בוטוקס, ולא זו בלבד - לתעד את כל התהליך לפרטי פרטים.
עד כדי כך מדובר במשימה קיצונית עבורי,
וככל שסבלו מכך בהיותי בת טיפש עשרהמוטרפת,הם גאים בכך היום יותר מתמיד וסומכים עליי כי אעשה את הבחירה הנכונה בחיים לאחר מחשבה מעמיקה והפעלה אינטנסיבית של כל מערכת שיקולים אפשרית, ולא אכנע חלילה לשום תכתיב אופנה או מוסכמה מקובלת.
בעולם הערכים שלהם, כמו זה שלי, החומר הוא משני לרוח. לעולם יחשיבו יותר קורס באוניברסיטה מקורס איפור, תמיד יעדיפו ספר טוב על ארוחה משובחת, לנצח יעריכו הישג מקצועי יותר מאשר החלקת קמט. אשר על כן, מודיעה אני בזאת כי את ההזדמנות להתגבר על קומפלקסים נפשיים במסווה של משימה עיתונאית, אין אני מתכוונת להפסיד גם אם יעלה לי הדבר בנישול מהצוואה.
הבוטוקס הוא רעלן ששימושו ברפואה התגלה בשנת 1978 על ידי רופא עיניים אמריקני בשם ד"ר אלן ב' סקוט שטיפל בעזרתו בפזילה, אך הוא מוכר מאז ,1920 אז תואר כרעל מסוכן המופרש על ידי חיידק הנמצא במזון מזוהם.
מזה 20 שנה משתמשים בבוטוקס להחלקת קמטי הבעה בפנים, אבל הרבה קודם לכן השתמשו בו כדי לטפל באנשים שסבלו מעיוותים בשרירי הפנים ובהתכווצות לא רצונית של העיניים והפנים המכונים "טיקים," או בשפה הרפואית "דיסטוניה."
משהתברר שהבוטוקס יעיל גם בשיתוק השרירים שגורמים לקמטי הבעה, החלו להזריק אותו לצרכים קוסמטיים, ומאז נחשבות הזרקות הבוטוקס לאחד מהטיפולים היותר פופולריים בתחום העלמת קמטי ההבעה. הביקורות מהללות והרופאים מאוהבים.
כולם, עד האחרון שבהם, מדברים על הבוטוקס כאילו היה מדובר בפרח לב הזהב - מאריך חיים, גם אם באופן קוסמטי בלבד.
בשוק המקומי קיימים שני מוצרים: ,BOTOX מתוצרת ארצות הברית, הנושא אישור הFDA- לשימושים נוירולוגיים ולשימוש אסתטי בהתוויה של שיתוק שרירי הקורוגטור בין הגבות (הגורמים לקמטי זעף,( והמתחרה האנגלי .DYSPORT שני המוצרים מאושרים בארץ להתוויות הנוירולוגיות, אך רק הבוטוקס מורשה להתוויה הקוסמטית וגם זה רק באופן חלקי.
מאחר שמרבית הרופאים המשתמשים ב"בוטולינום טוקסין" (בוטוקס) לשימושים אסתטיים לא השכילו להבין את פשר הקביעה שלשריר מסוים בפנים החומר מותר ולשריר סמוך אסור, נוצר מצב (זהה למצב בארצות הברית) שהחומר מוזרק גם למקומות אחרים.
ריכוז הרעלן שונה בשני המוצרים. רופאים שהתנסו בשניהם חלוקים לגבי מי הטוב ביניהם, כך שנראה כי ההבדלים אינם גדולים. יחידה אחת של בוטוקס מקבילה לכארבע יחידות דיספורט. אישור הFDA- בהחלט מספק יתרון לבוטוקס - ששמו המסחרי הפך לשם הנפוץ הכללי לסוג טיפול זה.
ד"ר יצחק רמון, מנהל המחלקה הכירורגית אסתטית בבית החולים "אלישע" בחיפה, מראשוני הרופאים בארץ שהזריקו בוטוקס, נזכר בפעם הראשונה שנחשף לפלא: "זה היה בתחילת שנות ה.'90- הייתי בכינוס של רופאי עור באורלנדו והתקיימה שם הרצאה של שני רופאים שהיו הראשונים שהשתמשו בבוטוקס למטרות קוסמטיות. הוא היה רופא עור והיא רופאת עיניים, שניהם היו בני 50 פלוס וללא קמטים! זה היה מדהים. אחרי ששמעתי את ההרצאה, היה לי ברור שזה טיפול אולטימטיבי, כמעט ללא חסרונות."
ד"ר רמון גם מעביר סדנאות לרופאים אחרים שרוצים ללמוד את תורת ההזרקות, ומדווח על פופולריות הנמצאת בעלייה מתמדת: "רוב הפונות הן נשים, אולם יש גם גברים. הנשים ממילא משקיעות המון כסף בקרמים ובתכשירים נגד קמטים, לכן ברור שיעדיפו לשים את הכסף הזה לטובת טיפול שהוא מוכח לחלוטין כיעיל במלחמה בקמטים".
הבוטוקס, (או בשמו המדעי ,(Botulinum toxin A הוא חלבון המופק מחיידק בשם "קלוסטרידיום בוטולינום." בתהליך מורכב וסודי מיוצר הרעלן לשימוש רפואי. הטוקסין חודר לרווח הקיים בין העצב לשריר ומונע מהעצב לכווץ את השריר, ולפיכך נותרים השריר והעצב שלמים אך אדישים לפקודת התכווצות השריר. ההשפעה היא מקומית בלבד וחולפת כעבור מספר חודשים.
היתרון המרכזי של הבוטוקס הוא שככל שמתמידים בהזרקתו, מתארכים מרווחי הזמן בין ההזרקות, שכן בתקופה בה השריר "משותק" עקב השפעת הבוטוקס, הקמט אינו ממשיך להעמיק.
"השריר נהיה אטרופי, דק יותר," מסבירה ד"ר בתיה יפה מהמרכז הרפואי ברמת אביב. "הוא יורד בנפח עם כל הזרקה של החומר. ככל שלא משתמשים בו, הוא ממשיך לאבד מנפחו ומתנוון באופן מסוים, כך שהקמטים מפסיקים להעמיק עד שהם נעלמים."
ד"ר חיים קפלן טוען שמהפכנותו של הבוטוקס נעוצה בעובדה שהוא הצליח לנטרל את פעילות השרירים שגרמו לקמטים, פעולה שאף אחד מהפתרונות הקיימים בשוק הפלסטיקה לא סיפק. "ניתוח הרמת פנים הנהוג כבר משנות ה,'50- הוא ניתוח נהדר שנותן תוצאה מצוינת," הוא אומר, "אבל לא ידענו איך למלא את הפנים, וגם אחרי ניתוח כזה השרירים המשיכו לעבוד ולייצר קמטים".
"הבוטוקס נותן לנו אפשרות לשלוט על השרירים האלו. נכון, אלו שרירים שאפשר להוציא אותם: לחתוך את השריר שנמצא בין הגבות, וכך גם את השרירים שגורמים לקמטי הצחוק שליד העיניים, אבל כל זה כרוך בניתוח. הבוטוקס פופולרי כל כך משום שאנשים מעדיפים כל שיטה שהיא לא כירורגית. שימוש בסכין הוא האמצעי הכי פרימיטיבי שיש, כבר מהמאה ה,16- לכן ברגע שאפשר לטפל באמצעי אחר הוא הופך מיד ללהיט."
ד"ר יצחק מאייר מהמרכז הרפואי ברמת אביב מחזק את טענתו: "פעם, לפני עידן הבוטוקס, הייתי מבצע ניתוח מתיחת מצח שהיה כרוך בהרבה תופעות לוואי. היום לא עושים ניתוח כזה יותר. מבצעים ניתוח הרמת פנים, ובמצח מזריקים בוטוקס."
לד"ר צחי שלקוביץ, מומחה לרפואת עור אסתטית ובעל קליניקה פרטית חשוב להצביע על היתרונות של קבלת הזריקה דווקא על ידי דרמטולוג: "היו מקרים של פלסטיקאים שפנו אליי ואמרו לי - 'אנחנו לא עושים את זה באופן קבוע, כי רוב העבודה שלנו היא בתחום הכירורגיה.
"אנחנו מרגישים שהשירות שאנו נותנים למטופלים הוא לא הכי טוב, ולכן מעדיפים להפנות אל רופא שמרב עיסוקו הוא בתחום האסתטיקה. היחידים שמכירים את העור באופן הטוב ביותר הם הדרמטולוגים".
"לא פעם אני מקבל טלפון מרופא מתחום אחר שרוצה להתייעץ בנוגע להזרקה לעור חולה. האם מותר להזריק בוטוקס או חומר מילוי כלשהו לעור שנגוע בסבוריאה, פסוריאזיס, וכדומה."
ד"ר שלקוביץ, סגן יו"ר החברה הישראלית לכירורגיה דרמטולוגית, נוגע בבעיה נוספת: "תחום ההזרקות לקמטים הוא בדיוק התחום שנמצא בין רפואת העור לכירורגיה הפלסטית. המקום היחיד בעולם שהתחום הוגדר כתת התמחות רשמית הוא ארצות הברית. בישראל הרופאים לומדים לעשות זאת אחד מן השני.
"יש רופא משפחה שפתח קורס עבור רופאים ובו כביכול ניתן ללמוד את כל תורת ההזרקות. הוא רופא משפחה, וגובה 45 אלף שקל עבור הקורס הזה. מובן שאנחנו מתנגדים לכך. מהגדרת החוק במצבו הנוכחי נוצר מצב שכל רופא יכול היום להזריק. במדינת ישראל אין חקיקה מסודרת בכל הנוגע לתחום הכירורגיה האסתטית, וזה מאפשר למצב הזה להימשך".
גם בלי שיהיה בן שיחי פלסטיקאי מדופלם, אני מרבה לחשוד בו כי הוא שקוע באות הקין הנעוץ במצחי. שערו בנפשכם כיצד נראיתי בסדרת ראיונות עם טובי המזריקים בישראל. היד הפנויה שלא כתבה עיסתה נמרצות את השקע הברומטרי, תוך ניסיונות נואשים להסיט את בני שיחי לחלק אחר, מקומט פחות, בפניי.
אולם הם, מקצוענים שכמותם, לא חסו עליי לרגע. כולם ששים אלי מזרק, ביטלו באחת את צפירות ההרגעה של שוחרי טובתי ופסקו ללא עוררין כי באתי בדיוק בזמן הנכון. אף לא אחד מהם שילח אותי בבוז מעל פניו או היסס לרגע. כולם הסכימו כי זה הגיל להתחיל, ואף הגדילו עשות והפנו אותי לשני אזורים נוספים: המצח והעיניים.
יש נשים שתסרב להזריק להן בוטוקס?
"כן. לרוב אלה נשים בנות 60 ומעלה, שכן החומר כבר לא ישפר את מצבן ולא ישיג שינוי דרמטי במצב הקמט. הן זקוקות לזריקות מילוי או ניתוח."
גם ד"ר מאייר לא יקבל כל אחת: "אם אישה נראית טוב מאוד, משהו כמו תשע מתוך עשר, והזריקה לא תשיג שינוי דרמטי, למה לה לעשות את זה? סתם לקחת כסף? המטרה של טיפול כזה היא להשיג תגובה של 'וואו! איזה שינוי,'! ואם לא תהיה תגובה כזו, חבל על כל המאמץ."
ד"ר קפלן אומר שאין גיל מינימלי לטיפול בבוטוקס: "אני מתבונן בטיב הקמטים ולא משנה בן כמה המטופל. יש לי מטופלת בת 24 שיש לה קמטים מהסוג שמצדיק בוטוקס. אני מרפה את השריר שגורם לקמט - אם הוא נעלם, סימן שזה מתאים לבוטוקס. אם לא, עדיף מילוי".
מסע הדילוגים שאני עורכת בין ארבעת הרופאים מכניס אותי למוד שגורם לי לראות את העולם בפריזמת הבוטוקס. את כולם אני סורקת דרך השאלה: צריך או לא צריך זריקה? המבט שלי קיבל חיים משל עצמו והוא נודד לאן שבא לו, בעיקר אל אזורי ההבעה. אף אחד לא יוצא נקי ממנו. האנשים בקניון, באסיפת הורים, בבית הכנסת.
קיבלתי הוכחה שחור על גבי לבן שמצבי רע ביותר, מצחי חרוש קמטים ועיניי טובעות בתוך שלל קפלים משל היו חצאית פליסה פריזאית, וכולי אושר: "רואים? אני נורמלית! גם לא מדמיינת דברים וגם מזדקנת ממש לפי הספר."! גם כן אושר.
ד"ר רמון הסביר לי בסבלנות שישנם שני סוגי קמטים: קמטים בתנועה וקמטים במנוחה. "אצלך הם בתנועה," קבע נחרצות. "כשאת לא מכווצת אותם, הם אינם. כאשר את מדברת, צוחקת או מתרגזת, הם מופיעים. את בשלב הקלאסי לקבל טיפול בהזרקה של לאיזו מנת בוטוקס הגונה בפנים.
בתוך פנטזיית המחטים המטורפת מתחיל הלחץ מכיוון המערכת. עליי להחליט מי מהרופאים יזכה להתמודד עם המפלצת שבימים האחרונים העמיקה בכמה מילימטרים טובים עקב ההתלבטות הקשה. הכימיה עם ד"ר קפלן התכליתי, נטול השטיקים והמלבב היא שהכריעה את הבחירה.
כמו שאר הרופאים, גם ד"ר קפלן חושב שה"סוגריים" התוחמים את חיוכי אינם במצב כה נורא, וכי ניתן לחכות עוד כמה שנים עד לטיפול בהם, אולם אני מתעקשת. הקמטים בחלק התחתון של הפנים אינם מטופלים בבוטוקס. יותר מדי שרירים חשובים נמצאים שם: הדיבור, האכילה והשתייה, החיוך והבכי.
לא נכון יהיה לשתק את השרירים הללו מחשש לבעיות קשות של אובדן שליטה על השרירים באזור זה, ולכן מקובל לטפל בקמטים הללו בחומרי מילוי.
תוכנית העבודה של ד"ר קפלן מלהיבה ומרגשת: הוא יזריק במצח במספר נקודות, ירדים את "הקמט" בין הגבות וייתן בקטנה גם בצדי העיניים. אני מאושרת, מתחזרת, מסיתה אותו להרביץ עוד כמה, ככה על הדרך.
מועד המתת החסד של "הקמט" וחבר מרעיו נקבע ליום שני בשמונה וחצי בבוקר. אל מרפאתו של ד"ר קפלן אני מגיעה ברגליים כושלות. מצד אחד תומכת בי אחותי המסורה א,' ומן הצד השני הצלם ההמום ר.' שניהם משוכנעים לחלוטין שהתחרפנתי ומקפידים כל העת להתלחש ביניהם כאילו הייתי איזה שכיב מרע שעדיף לא להטריד אותו בזוטות.
ד"ר קפלן פוקד עליי לעשות שלל העוויות מגוחכות של כעס, דאגה וצחוק. הוא מנציח אותי ברגעיי האוויליים ומתפנה לסמן בעט שחור את נקודות ההזרקה. שוב אני מתבקשת לכעוס, לדאוג ולשמוח כדי לוודא שהבוטוקס אכן יגיע לתעודתו. ואז, כשאבעבועות דמה מעטרות את פרצופי, הוא מורח אותי במשחת אלחוש ועוטף את המצח המשוח בניילון נצמד, זאת במטרה להבטיח שהמשחה השיגה את האפקט שלה.
40 דקות המתנה חולפות לאטן. כשהד"ר מנגב את המשחה, אני לא ממש מרגישה את האלחוש. ההזרקה מתבצעת בישיבה כדי שהרופא יקבל תמונת מצב אמינה של השרירים, ולא ישתק אותם כשהם שוכבים. בקשתי האחרונה ממנו היא שלא יחשוף בפניי את הזוועה. כלומר: את המחט אני בשום אופן לא רוצה לפגוש פנים אל פנים.
החינוך שקיבלנו, א' ואני, הוא לבדו מנע משתינו להרעיד את הקליניקה הסולידית בזעקות שבר. היא כי גרסתי את ידה בתנועת בלנדר, ואני - משום שנתקעה מחט בפניי. גם אם אתאמץ מאוד, לא אוכל לקבוע בוודאות למי כאב יותר - לי או לה. רעיון ההזרקה לאזור כה עדין כמו צדי העין הופך את קרביי. אולם כאשר קורה הדבר, נדמה שהכאב לא נורא כל כך.
"הקמט," אני מרגישה, נלחם כאריה. ממש אפשר לשמוע את פרפוריו האחרונים. ד"ר קפלן הזהיר שהזריקה במקום תכאב, וכך היה, אבל אני לא הופתעתי כלל. ידוע ידעתי שכזה מבנה טופוגרפי מפואר לא ניתן לחרב באיזו דקירונת עלובה, הו לא. כאן ייאלץ הדוקטור להשתמש במנת רעל כפולה ומכופלת על מנת להרדים את הדוב ולהכניסו לשנת חורף אמיתית.
וכשזה נגמר, הכול כבר היה קל יותר, המצח היה פיס אוף קייק. עוד ועוד דקירות רפרפו על מצחי כעדת פרפרים שיכורים, מבטיחות בלחישה תסרוקת אסופת שיער אמיצה וחושפת מצח בשלושת החודשים הקרובים לפחות.
לא יותר מרבע שעה ארך העניין כולו. ההקלה האדירה, פלוס לילה מתוח ונטול שינה קודם הטיפול, התנקזו לכדי כאב ראש אחד גדול. א' נהגה הביתה תוך שאני שוקדת על פיתוח תסמיני שפעת. שני "אדוויל" והופ למיטה, לא לפני שד"ר קפלן מתקשר לוודא שהכול בסדר איתי. לפני שאני נכנסת למיטה אני מגלה שמשהו בפניי חסר. קמטי הצחוק בצדי העיניים אינם. בלי לומר עליהם קדיש אני נופלת לתרדמה עמוקה.
בוקר המחרת: הצצת הבוקר הקבועה במראה הניצבת אל מול המיטה מתגמלת אותי במצח חלק לחלוטין. אזור הפה נפוח קלות וחבורה כחלחלה ועגולה מקשטת את הזווית השמאלית של פי. "הקמט" - לא במהרה תיפול מצדה. הוא עדיין כאן.
כאב הראש התפוגג, אך לא לחלוטין. תחושת כבדות משונה אופפת את המצח. ההרגשה היא שלכל חיידק בוטולינום שיושב אצלי בשריר העניקו משקולת מילימטרית. אני מרימה את הגבות והן מסרבות להתרומם. ליתר דיוק, רק החלק החיצוני שלהן נע כלפי מעלה. החלק הפנימי שקע בתרדמת, כמו גם שרירי המצח. שקט ושלווה.
כעבור שלושה ימים: בן דודו של "הקמט" ושכנו הקרוב נפרד מאיתנו. אולם הוא עצמו, המנוול, עדיין שם. לאה ועגום, הוא בקושי מניע את עצמו, בכוחותיו האחרונים מאותת לי "לא במהרה."
כעבור חמישה ימים: הרהורי עבירה באים ומתקיפים אותי גלים גלים. שחזור המעמד למוד הזריקות מניב חרטה שהולכת ומשתלטת עליי, מאשימה אותי בהפניית עורף לכל ערך שהאמנתי בו אי פעם, מצביעה עליי כקורבן אומלל של הבלים וקשקושי חומר.
הו, זה בדיוק הזמן לדבר עם סוציולוגית דעתנית הממהרת להטיח את האמת בפרצופי. "נשים נאלצות להתאים את עצמן לנורמה החברתית שדורשת מהן להסתיר את גילן," אומרת ד"ר רינה שחר, מרצה בכירה במכללה האקדמית באריאל.
"זה עצוב, כי יש המון כוח בגיל המבוגר של האישה. אם היא היתה מבינה כמה היא חזקה בגיל הזה, היא לא היתה נכנעת לתכתיבים הללו." ד"ר שחר מודה שלנשים מבוגרות קשה למצוא עבודה, וכי כל המחקרים מוכיחים שככל שהיא תיראה מבוגרת יותר ונאה פחות, יהיו לה גם מעט חברים.
"בעיניי זו חולשה," היא מגיבה כלפי האופציה הפלסטית, ונתקפת הלם כשאני מבשרת לה מה עוללתי לעצמי. "אני בטוחה שאת אישה חזקה," היא מנסה לעודד אותי. "וכנראה שזה הציק לך מאוד. יש חשיבות אדירה לאופן בו אנו רואים את עצמנו. העניין החיצוני חשוב מאוד בעולם המודרני - אישה שנראית טוב יותר, תקבל שכר גבוה יותר. לצערי, זה סוג של מחלה תרבותית, הרצון הזה להיראות צעירים יותר ממה שאנחנו באמת."
עכשיו, משקיבלתי אישור אקדמי להיעדר חוסן אישיותי, אני מציגה בפניה את סוגיית מסיבות הבוטוקס: אירוע שכולו על טהרת נשים המתאספות בבית פרטי או במועדון, מזמינות רופא שנותן הרצאה קצרה והלז מזריק לכל אחת בתורה.
"נשמע נחמד," היא מפתיעה. "זה סוג של תמיכה קבוצתית, עם עוד חמש חברות קל ונעים יותר לעבור את זה. מה עבר עלייך לבד? בטח היה לא קל." היא צודקת לחלוטין. אני נזכרת בפנים התמהות של אחותי ובהבעתו המזועזעת של הצלם בעודי סופגת את המחט.
ד"ר שחר מקפידה לעשות הבחנה בין התערבות כירורגית של ממש לבין בוטוקס: "נשים שעוברות מתיחת פנים מאבדות את ההבעה הטבעית שלהן ונראות כמו בובה. זה פתטי ואף עצוב בעיניי להיראות כך בגיל ,60 לכן הבוטוקס הוא אפשרות סבירה יותר מאשר מתיחה."
האישור מרומם מעט את רוחי ואני זורקת מבט למראה. במבט פרונטלי הוא איננו, אך בזווית מסוימת עדיין רואים אותו. האם הוא שם? האם זוהי רק רוחו שעדיין רודפת אותי? לא אנוח עד שד"ר קפלן יחזה בפניי ויודה בפה מלא: "אף אחד לא יכול לו, לקמט שלך."
המבט בראי נעשה יותר נוח, אבל לא לגמרי. צילה של המפלצת עוד מגיח לפעמים, מציץ אליי באקראי דרך מראה מזדמנת, צוחק לי בנבזות בסוף יום עבודה מאומצת.
הביקור אצל ד"ר קפלן הבהיר לי שאפשר לגרש לגמרי את החטוטרת מבין גבותיי, אולם זה יעלה לי בהיעדר הבעה. "את רוצה שזה ייראה טבעי, לא,"? הולם בי הדוקטור עם טיעון שאין לעמוד בפניו. בטח רוצה להיראות טבעית, אחרת אראה כלבתא פתטית המנסה בכוח להציל את עלומיה הכמושים.
במחשבה שנייה, אולי כדאי שתישאר איזו אנדרטה צנועה לאסון הטופוגרפי שהתנחל על פרצופי, שתזכיר לי בעוד כמה חודשים כשיפוג הפלא, להניח בצד כמה מעות לפעם הבאה. בזאת אני נשבעת - אוותר על עוזרת, אשלול מבנותיי שיעורים פרטיים במתמטיקה, אחסוך לחם מפי. אצעד ברגל אל מרפאתו של ד"ר קפלן כדי לחסוך את מחיר הדלק, אקיש על דלתו בכוחותיי האחרונים, ורגע לפני שאתמוטט אלחש: 'בוטוקס'.
נא להמתין לטעינת התגובות
