עשרת הרגעים של השנה
מה הביך אותנו? מי השפיל את עצמו בפומבי ואיזה מסעדות רצה עם ישראל? מערכת nrg סטייליסימו מנסה לסכם את השנה. ואיך נאמר? טוב שזה נגמר
באופן טבעי, קשה לתהות על קנקנם של רגעים ספציפים באופנה ובאוכל, שהפכו לאבן בוחן בתשס"ו. אבל מבט כללי על השנה הזו כמכלול, מוכיח כי היא היתה לא פעם מופת של טעם רע. פעם אחר פעם, התפלש עם ישראל בביצה מבעיתה של זילות, חוסר טעם וכניעה לטרנדיים עולמיים - לאו דווקא מוצלחים.
ולא מדובר במקרה זה רק על המצב בתחום הלייף סטייל, אלא על המתרחש בכל התחומים בישראל: מהתרבות והתקשורת ועד החברה והפוליטיקה. מהקרוקס ותרבות הרייטינג, דרך גאידמק ועד למסעדות יקרות בהן האוכל לא משחק תפקיד, כמו גם סטיילינג טראשי. הכל נובע מאותו מקום והכל משלנו. ועדיין, שאלוהים יעזור לנו - אנחנו לא יכולים לחיות בשום מקום אחר.
קצת קשה לשים את האצבע על הרגע המכונן - בה' הידיעה - של המסעדנות הישראלית השנה. ולא שחסרו כאלו, אלא שכמו מנה ראויה או דרינק מוצלח, בסופו של דבר אובייקטים מתכלים מסוג זה מפנים מקום לבאים אחריהם.
ובכל זאת. אם כבר פרויקט מיוחד וכל זה, גם לזירה הקולינרית בהחלט מגיע כבוד - במיוחד על השנה האחרונה.
אחרי מספר שנים של מיתון, קיפאון ושאר ירקות, השנה הראו המסעדנים הישראלים שגם סופלה שנופל יכול להתרומם מחדש. התוצאה: מסעדות רבות מראות סימני התאוששות ואיזון אחרי תקופה לא קלה כלל ובמקביל, נפתחו כאן לא מעט מסעדות בתקציבי ענק גרנדיוזיים, שלא היו מוכרים לחיך הישראלי קודם לכן. רשימה חלקית של אלו תמנה את רוקה הספרדייה מהרצליה, איזדורה בראשון לציון, צ'ויה האסיאתית, לילית המחודשת וסושי סמבה, שלושת האחרונות בתל אביב.
על העיצוב הגרנדיוזי של רובן, כמו גם על תשומת הלב שמקבל האוכל בזירה אופנתית שמקדשת את הראוותנות אפשר -
הטרנספורמציה הנ"ל מצביעה על שינוי לגבי תרבות האוכל המקומית. אחרי שתפס כאן מקום כמעט אובססיבי בשיח הציבורי של השנים האחרונות, העיסוק באוכל מפנה את מקומו לדיון מסוג אחר, שגם בו טמונות לא מעט בעיות. מנגד, הוא לפחות מראה שמשהו קורה כאן. ובימינו, גם זה לא מעט.
גבי בר-חיים
באמת שניסיתי לגוון, ואף חשבתי להעניק את התואר הנוכחי למלכת הדרמה רונית אלקבץ, לשחקנית הצעירה נטע גרטי שמסתובבת בעיר עם מבנה גוף מושלם, או אפילו להריון המוצלח של יעל רייך. אפילו רציתי לכתוב על המטמורפוזה ההריונית של דנה ספקטור, שמאז שצימחה בטן, גם צימחה מעט סגנון וטעם אופנתי.
אבל מסתבר שכשיש לך את זה ביג-טיים וקוראים לך במקרה גם מלאני פרס, כס המלוכה נשמר לך מזה כמה עונות.
הרבה להוסיף על הגרדרובה המוצלחת של מלאני פרס - אין לי, אבל ברשותכם, הנני מוכן לחזור על נימוקיי הרבים לכך שבגיל 35 פרס אוחזת בשיק שהוא הרבה יותר מורכב ומעניין מרשימת הטרנדים האחרונה שחקקה אנה וינטור בגיליון ספטמבר.
איתי יעקב
מאז הופיע הצמד חמד עדי הימלבלוי את שירה וילנסקי בתכנית "פספוסים" לפני פחות כחודש (וכן, אני צופה גאה של התכנית), מלווה אותי תחושת הלם. לא היה קל לחזות בצמד היוז'וריות הללו, שכאשר הן נטולות מלביש טלוויזיוני וכל חוש אופנתי, עושות פוגרום טלוויזיוני, בעוד הציבור הרחב מלקק אט אט את פצעי המלחמה.
קשים במיוחד היו מכנסי הג'ינס הקרועים בגזרה רחבה של וילנסקי, שחוברו אל נעלי שפיץ שבצבצו מתחתם כסרח עודף. כל זאת היה נסבל, אילולא נצפו השתיים כמה ימים לאחר מכן בהשקה של סלולארי חדש, במפגע לא פחות קשה. הימלבלוי בשמלה שעשתה פלאים למלי לוי כמה ימים קודם לכן באירוע אחר ומחרוזת זהה, ווילנסקי - סורי, אבל הסטתי את ראשי באותו רגע. זה פשוט היה קשה מדי.
כבר רצים לטוקבקים? רגע, ר-גע! נכון, יש עוד רבים ורעים מוילנסקי & הימלבלוי. מודה. החל מענת עצמון ויונתן רוזן האנונימיים ועד לפלצות הסטיילינג של מיכל אמדורסקי ויהודה לוי, שמרכיבים "טעם רע משובח".
הבעיה המרכזית עם הימלבלוי את וילנסקי, הוא דווקא לא האטיטיוד המוגזם איתו הן חגות בברנז'ה המקומית, אלא השפעתן על דור צעיר של מתלבשים התר אחריהן ותצלומי הפפראצי של השתיים באירועים חברתיים שונים. והרי בי נשבעתי: שנית לא תיפול מצדה. זאבי, כמובן.
לכן בנות, הסכיתו ושמעו: זה הזמן לאמץ סטייליסט מוביל שיוביל אתכן לדרך נאותה וראויה. אחרת נשלח לכם את חיננית לסיכול ממוקד, ברור?
איתי יעקב
תכל'ס, היו לא מעט רגעים מרגיזים השנה. למשל, טרנד הקינואה, שהפך את הגרעין הבלתי מזיק הזה לרעה חולה – ובדרך כלל גם מבושלת רע – בכל מסעדה, בחסות הטרנד הבריאותי.
למשל, אותה מנת חציל בלאדי בטחינה, שהוכיחה ברוב המקרים כי קשה מאוד לשחזר קסם של מנה פשוטה עם חומרי גלם גרועים. למשל, תודעת השירות בישראל, שמבכרת העסקת קטינות זקורות פטמות מאשר מלצרים בעלי ניסיון וקילומטראז' קולינרי ושירותי הולם.
אבל אם נשים את כל אלו בצד, מבט על המרחב הקולינרי המקומי יגלה סימפטום מדאיג הרבה יותר מאשר עוד חציל ישיש או קינואה סמרטוטית. הרי את אלו יחליפו בשנה הבאה רעות חולות אחרות, בעוד שבטלוויזיית האוכל תמשיך למשול אותה טרויקה מוכרת לעייפה – חיים כהן, צחי בוקששתר וישראל אהרוני.
אז נכון, שלושתם עושים יופי של עבודה, אבל בלי קשר לפרומולות הקבועות - והמצליחות שלהם - יש בישראל צורך אקוטי בטלוויזיה חדשה על אוכל, שתרענן, תחדש ותחרמן את הצופים.
תכניות כמו "ג'יימי אוליבר עושה בית ספר" או מיזמי הריאליטי של גורדון ראמזי הן דוגמאות לתכניות היוצאות מפרדיגמות ההגשה האנכרוניסטית מאחורי הדלפק במטבח, פלאס מתכונים וטיפים, לפרשנויות מגרות יותר של הסצינה הקולינרית העכשווית. כשבטלוויזיה נתפרים ללא הרף פורמטים למידותיהם של מדיומים אחרים (לעזאזל, אפילו ל"פרויקט מסלול יש ורסיה ישראלית), מישהו חייב להרים את כפפת המטבח הזו, ומהר. אחרת, נשאר עם איזה שהוא "שגב במטבח". ואתם לא באמת רוצים לראות את זה, נכון?
גבי בר-חיים
בנות "קום איל פו" למדו כבר מזמן איך לתת לקהל הלקוחות שלהן בדיוק את מה שהן רוצות – בגדים יקרים מדי במסווה של אג'נדה מנופחת ומרגיעת מצפון. קשה לתמצת את כלל הרגעים המזויפים שעולים מהמותג הזה לכדי רגע אחד, אבל ננסה.
נקדים ונאמר רק כי התחושה שעולה מה"קום" במשך זמן רב היא שמשהו לא ממש מתאזן שם. לצד המסרים הנשיים - חברתיים בלירה שהן מנסות לשווק מדי עונה, נדמה שהן לא מקדישות מספיק מחשבה לכך שרוב האוכלוסייה הנשית הממוצעת כלל לא יכולה להרשות לעצמה לרכוש את המוצרים שלהן.
כך, למשל, נפתחה לפני כחודש במתחם "בית בנמל" של החברה חנות נעליים לפני כחודש. הקונספט? להביא את הנוחיות לנשים. בחנות לא תמצאו עקבי סטילטו דקיקים, מקסימום נעליים שטוחות עם עיצוב די גברי שמתכתב (איך לא?) עם בגדי המותג.
הפרקטיקה? מחירי הנעליים בחנות מתחילים ב-758 שקל ויכולים לעבור גם את רף ה-4,000 שקל פלוס. מעניין. ואנחנו חשבנו שנשים שיכולות להרשות לעצמן להוציא סכומים כאלה על מגפיים יכולות גם להרשות לעצמן להעסיק מעסה טוב ואורטופד מוצלח עוד יותר. חבל שדווקא הנשים שעומדות על הרגליים כל היום וזקוקות לתמיכה נוחה לא יכולות אפילו להרשות לעצמן לפנטז על נעליים גבריות עם אמירה חברתית חזקה.
מה גם שכבר קצת נמאס לנו הוא שאומרים לנו איך הנשיות שלנו צריכה להיראות, להרגיש ולהתנהג. השיח המגדרי הזה מצמצם את הפרספקטיבה של בנות המותג לרוחב מילימטר והאמת? זה כבר מתחיל קצת לעייף. אולי בשנה הקרובה הן יפנימו את קיומם של אופני נשיות קצת אחרים. ולכו תדעו. אולי, חלילה וחס, הן ירשו גם ללקוחות הקבועות שלהן לצעוד על עקבים.
רותם רוזנטל
זה התחיל בטפטופים. הן צצו פה ושם, בפינות רחוב חשוכות ועל רגליהם של טבחים קשי יום. כמעט מבלי ששמנו לב, כמו השתלטות חייזרים עוינת (או פלישת חוטפי הגופות), הפכו כפכפי הקרוקס המגושמים והגסים לחלק בלתי נפרד מחיינו.
אם נזקקנו אי פעם לדוגמה לחסרונותיה של תרבות העדר, שהולכת שולל אחרי יענו - אינדווידואליות ומגיעה שוב ושוב לאותו מבוי סתום בו כולם נראים אותו דבר, הרי שהקרוקס הן הדוגמה המובהקת ביותר לשנת תשס"ו. הזוועה מקולורדו שיגעה את האמריקאים בשנים האחרונות ובשנה האחרונה היא פשוט לא מפסיקה להכאיב לנו בעיניים.
אחרי הכול, אם לכפכפי בירקנשטוק עוד היתה הילה של שייכות מגדרית או ארומה כמעט סקסית של אחות רחמנייה, הרי שהקרוקס, על חוריהם הגדולים, הם פשוט מפגן של טעם רע. חלאס.
לא בא לנו לראות אותם, לא בא לנו לשמוע עליהם ובעיקר לא בא לנו על מגיפת המדינה חסרת הפשר הזו. הם לא מחמיאים, לא יושבים טוב ובטח ובטח שלא מוסיפים דבר לשום לוק או בגד.
אם נשאר לכם עוד קצת טעם בבלוטות, אם האסתטיקה חשובה לכם ולו במעט, הרי שהגיע הזמן שתבינו שאת הקרוקס יש להעיף לכיוון סנדלי השורש המזוויעים. קרי, לפח האשפה העמוק של ההיסטוריה. בכל זאת, שנה חדשה וכל זה.
רותם רוזנטל
שינוי בפרסונות של שפים הם תמיד חומר טוב לדאחקות או לדיון מושכל. במקרה של ג'יימי אוליבר, הכי כיף לתהות על קנקנו של השף שפעם היה סמל מין עם ידי זהב והפך במחי אצבע משומנת לסוג של קרתן עם כרס בירה.
אודה באמת: מעולם לא חיבבתי את אוליבר. הפרסונה העליזה והסמוקה שלו, תנועות הגוף הגמלוניות והמבטא הבריטי העממיקו, מעולם לא נראו לי כמסתירות את המאור הגדול של הקולינריה העולמית.
אני מעדיפה את השפים שלי מרושעים וגאונים כגורדון ראמזי או אנטיפאתיים וידענים כז'ואל רובושון. על כן, ספג ממני אוליבר לא מעט חרפות וגידופים בשנתיים האחרונות, האחרונה שבהן על תוכניתו בעלת הארומה החברתית - "ג'יימי אוליבר עושה בית ספר".
בתוכנית, מנסה אוליבר לזנוח מאחוריו את הפרסונה הנהנתנית עימה זוהה, לטובת תדמית של לוחם צדקן הבוחש בקלחות חברתיות ומנסה לשפר את רמת התזונה של ילדי בתי הספר באנגליה. צפייה חוזרת באחד מפרקי התכנית - כמו גם הפרויקט הזה, היא סיבה טובה להתנצל על חוסר הפרגון ההוא.
אמנם, בגלגולו החדש אוליבר אינו מהווה השראה לא להתקנת ריזוטו ולא לדולצ'ה ויטה, אבל הוא מסמל שינוי שמוטב היה שגם שפים ישראלים יפנימו - את היכולת לשדר אג'נדה חברתית ולהשפיע דרך המטבח, החיך או הבטן, על תהליכים חברתיים. דווקא בישראל, מדינה שמספר הבעיות החברתיות שלה זהה למספר הטקטיקות להכנת קונסומה, בכירי התחום מעדיפים להתחפר במטבח מאשר להגיד משהו בעל משמעות למציאות המיידית. נכון, כל האג'נדה הזו מעט טרחנית, אבל עדיין - היא יכולה להיות מעניינת. זה אולי לא סקסי כמו טרטר טונה אדומה, אבל זה חשוב לא פחות.
גבי בר-חיים
בריטני ספירס הוכיחה למעלה מכל ספק השנה שלהיטים ותינוקות היא אולי יודעת לייצר, אבל סטייל ולוק מוצלח - לעומת זאת - ממש לא.
תמיד ידענו שספירס היא חומר גריסה באדיבות איזה טריילר בלואיזיאנה. לעזאזל, זה היה אפילו חלק מסוד קסמה, לפחות בעיני. יו נואו, הנערה שהצליחה להעפיל לגג העולם למרות כל הסיכויים, וכו'. איכשהו, ברוב המקרים היא הצליחה לשמור על איזון בין הפרחיות הידועה שלה ואיזשהו קמצוץ של סטייל סביר.
אבל בשנה האחרונה התגלה הטעם האמיתי של ספירס במלוא כיעורו. זה התחיל בצביעת השיערלשחור והמשיך בשער ההריוני והמביך למגזין "הארפר'ס באזאר". ובניגוד לדוגמה האלגנטית שהציגה על השער דמי מור בשעתה, ספירס הפגינה (גם בעירום!) לוק מיותר. הענק שהצמידו לצווארה נראה כתאונת עבודה, השיער המתנופף נראה לא קשור לגמרי לסצינה ואפילו החיוך ההריוני והפורה שלה היה לא משכנע. בקיצור, מוונאבי משתדלת מינוס היא הפכה בשנה אחת למופת של טעם רע.
לפני כמה שבועות, נתפסה ספירס בתמונה שהרעידה צהובונים בארצות הברית ובאנגליה. בסיבוב אגבי שערכה עם חברה בין חנויות למוצרי תינוקות, היא נקלטה בעדשות המצלמה בפלטפורמות ששוק הכרמל היה מתבייש בהן, גופייה מוכתמת, שורטס לא הגיוניים והגרוע מכל – גומיית קטיפה ניינטיזית אימתנית על פרק כף היד. המסקנה: הזבל הלבן שלחה את כל הסטייליסטים לחופשה יחד עם ההיריון. מה נאמר, אם היא עדיין לא הגיעה למסקנה ההכרחית, אנחנו מוכנים לפרש לה: כפרה, את מנמנמת בזמן שאגילרה משתלטת לך על כל חלקה טובה. תתעוררי.
רותם רוזנטל
שנה לא קשה במיוחד עברה על כוחות האופנה בישראל. נכון, קולקציות משעממות יותר או פחות נשלחו אחר כבוד אל עבר המסלולים וחלונות הראווה, אך נדמה כי מעל כולם האפילה תצוגת הגמר של בוגרי המסלול לאופנה ב"בצלאל".
הזוועה הויזואלית, שעבורי הייתה 90 דקות של סבל מזוכך, הוצגה במחצית יולי באולם היוצאים של טרמינל 1 ז"ל בנמל התעופה בן גוריון. שמונה בוגרות הציגו את מרכולתן, במה שייזכר לעד כנקודת השפל – ונקודת אל-חזור, אם תרצו – של החוג לאופנה.
למעט שלוש עבודות מוצלחות שהפגינו כישרון, הרכבת קולקציה ובניית גזרה, מרבית העבודות היו רדודות, עלובות, ובעיקר – נטולות כל קשר והיגיון למילים אופנה או לבוש. מה עוד אפשר לומר - היה רע ורע שהיה.
איתי יעקב
עיתונאים, קניינים מכל העולם, ידוענים ודוגמניות הוטסו השנה לאילת במפגן כוח של חברת "גוטקס", שארגנה לעצמה מסיבת יומולדת לפנים. האירוע, שציין את חגיגות היובלשל המותג, הצליח ליצור באזז גם בזכות יציאת ספרה של הלן שומאן "גוטקס – בגדי ים הוט קוטור" בהוצאת אסולין הצרפתית. מצד שני, ככה זה כשאתה מותג.
התוצאה: מופע זיקוקי די-נור בדמות שיירת גמלים שהובילה דוגמניות בבגדי ים מתקופות שונות ומיצגי אופנה רבים מספור. אפשר להתווכח על המראה של חלק מבגדי הים שמעצב גדעון אוברזון לחברה, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה ש"גוטקס" היא חלק בלתי נפרד ממפת האופנה העולמית.
בגדי הים האיכותיים של המותג מככבים על יאכטות של עשירים מפונפנים בכל העולם. אוברזון מצליח ליצור מדי קולקציה מגוון רב של דגמים נשיים ששומרים על מעמדו של המותג שנה אחרי שנה.
כידוע, ב-1955 לאה וארמין גוטליב הקימו את "גוטקס", לאחר שעלו ארצה מהונגריה ב-1949. ב-1984 הם עיצבו ושיווקו בגד ים שפרסם אותם מחוף לחוף – דגם נטול כתפיות שהפך לדגם הנמכר ביותר בעולם.
בגדי הים של בני הזוג הפכו ללהיט עולמי והדוגמנית המנוחה תמי בן-עמי, שכיכבה בקמפיינים שלהם, הפכה לפנים מוכרות ברחבי הגלובוס. בשנות ה-90', לעומת זאת, המותג קרס כמעט לגמרי בעקבות ניהול כושל ואי התאמה עיצובית לרוחות הזמן המינימליסטיות.
ב-1997, משפחת גוטליב מכרה לבסוף את כל מניותיה והעסק נרכש על ידי איש העסקים לב לבייב והאימפריה שלו, "אפריקה ישראל". לאה גוטליב, אגב, לא הוזמנה לחגיגות באילת. כיום היא מעצבת קו מתחרה לחברה שהקימה, תחת השם "לאה גוטליב". אבל אם נעזוב לרגע את ההתפייטות הביוגרפית, ניתן לראות בגוטקס תמצית מזוקקת של מותג כל ישראלי, כולל הטעויות, הבחישות והנחישות האופנתית. בקיצור, יעשה לנו טוב לדעת שהוא לא היחיד באיזור.
רותם רוזנטל
נא להמתין לטעינת התגובות
