וילדע חיה

"על השביל חיכה לנו יצור מעורר בעתה. אבל אי אפשר היה לברוח, הילדה רצתה ללטף". עינת ניב תוהה מדוע אי אפשר לחנך אותה שהעולם לא מגיע בכלובים, ושחיות בטבע זה דבר מסוכן

עינת ניב | 26/7/2006 8:45

בשביל היורד ממגרש החניה, אחרי שאני עוברת כניסה אחת וכמעט את השנייה, עוצרת אותי קרן. היא גרה קומה מתחתינו. היא ועד הבית. "הלו", היא אומרת לי. זה הלו של "אני לא זוכרת את השם שלך, אבל תעצרי שנייה". "תגידי", היא מושיטה יד חצי רועדת אל כניסת הבית הסמוכה לשלנו. "מה זה?".
אני עוצרת ומביטה. אחר כך, אוטומטית, אני מרחיקה מהשביל את הילדה שהבאתי מהגן. קרן מביטה בי באימה. "זה בדיוק מה שאת חושבת שזה", אני נמנעת מלומר את השם המפורש. "לא יכול להיות", יורדת גם קרן מהשביל. "לא בגודל הזה".

אני מביטה שוב. שתינו יודעות שאני צודקת. שתינו מבינות היטב שהחיה הבינונית, ארוכת הזנב ואפורת הפרווה, היא לא חתול סיאמי קטן שהלך למישהו לאיבוד. מדובר בחולדה. גדולה. בארבע וחצי אחר הצהריים. באמצע השביל. אופס, עכשיו בצד השביל.

"זה לא ייאמן", אני מאמצת את הרעידות הקטנות של קרן, "היא בכלל לא פוחדת מאיתנו". קרן מביטה בי בתימהון. "למה שתפחד?", היא אומרת. "תראי איך אנחנו נראות". בסדר, אנחנו נראות רע. אם מישהו היה מסלק את החולדה הזו מהשביל, אפשר היה לחשוב שפגשנו שודד עצבני. "תכף בעלי יגיע מהסופר", אני אומרת, ומתביישת אבל לא מסוגלת להפסיק. "ואז. . . ואז הוא יגרש אותה".

"א-מא! ", קוטעת הילדה את להג הפחד שלי, "תראי, קיפוד! ". "לא כל כך קיפוד, מתוקה", אני חושבת מהר מהר איך להמשיך. "יותר ככה, הייתי אומרת, חולדה". " אז אני רוצה ללטף".

הנה, בבקשה. הרי ידעתי שזה יגיע. הרי דיברנו על זה בבית. הרי צחק עלי האבא של הילדה ואמר שלא מאוחר עדיין להתחרט ולמצוא אישה אחרת. "את פסיכית ואת יודעת את זה", אמר כשמצא אותי ממרקת בחבילת מגבונים שלמה את ידיה של הילדה, "זה בסך הכול היה גרביל". לא , רגע, סליחה.

זהירות! אמא

ממש כמו שירי הילדים החדשים שקופצים עלייך בגיל 30 עם הקלטת הראשונה של הדצים, ככה בדיוק עם החיות. "מה רע בארנבים? מה יש להם נגד כלבים? למה לא זיקית?". " כי זה חוג הטבע של הגן", מתעקש האבא של הילדה, "ושם, לצערך, את לא יכולה לקבוע". " אבל למה גרביל? מי בכלל שמע על חיה כזו? והירבוע, שמעת שהביאו להם ירבוע? זה לא מה שריצ'רד גיר דחף לעצמו פעם?". " מה את רוצה, תגידי?". " אני רוצה שילמדו אותה לפחד מירבועים", אני אומרת. "אני רוצה שהיא תדע שהעולם לא מגיע בכלובים, ושחיות בטבע זה דבר מסוכן. אני רוצה שהיא לא תנסה לתפוס עכברים בגבעה, אלא תטפס על אבן ותצרח יפה כמו אמא. זה הרבה לבקש?". " נאשפז אותך בהזדמנות הראשונה", סוגר את השיחה האבא של הילדה.

ועכשיו, ממש עכשיו, כשהילדה הבלונדינית שלו רודפת אחרי חולדת השכונה, אני כל כך מצטערת שהוא עומד לידי ושותק כמו אחרון הירבועים עלי אדמות. "מתוקה, זה לא רעיון טוב", אני מושכת את הילדה בפראות לאחור. הילדה מביטה בי בתדהמה. אבא שלה, מתברר, מרשה לה ללטף את כל כלבי השכונה, ובימים טובים - גם להאכיל את חתולי הפחים.

"אבל הקיפוד חמודה", מתעקשת הילדה. "גם את", אני אומרת, ומשתדלת שלא להקיא כשאני חולפת על פני החיה. "ויש כמה דברים שאת עוד לא יודעת בגיל שלוש", אני ממשיכה. "למשל, שיש דברים בשכונה הזו שצריך להיזהר מהם". " בטח", משמיע פתאום האבא את קולו. "אבל בעיקר חשוב לך להיזהר מאמא שלך".

לכתבה זו אין לפרסם תגובות. ליצירת קשר עם הכותבת לחצו כאן