לדפוק חתונה
גבי בר - חיים נקלעה העונה לשלוש חתונות מעודכנות, וגילתה מנות בכוסות מרטיני, סושי מדגים נושנים, מוחיטו ועוד חמישה טרנדים מאוסים לאללה, שהוציאו לה את החשק לאכול בגדול
אחרי שמערכת העיכול האופנתית בישראל הקיאה מתוכה את הסלמון, כוכב החתונות של השנים הקודמות, נכנס למשבצת הטרנד החתונתי האנטרקוט. טוב, נו. זה לא באמת אנטרקוט. כלומר, זה אנטרקוט כמו שאנחנו וואספים בחתונה באפר איסט סייד, ולא באולמי
מדובר, למעשה, בחתיכות עצובות של נתח בקר מגויד, עטוי בקליפה מרירה בצבע עכור, ממנו פורשת לך המגישה בשמחה, כאילו בזה הרגע היא המציאה את המונח מדיום רייר. זה היה יכול להיות מצחיק, אם זה לא היה עושה צרבת.
מנות בכוסות משולשות הן דרך לא רעה לנשנש פינגר פוד ועדיין לשמור על איזה שהוא פאסון, גם אם את לא ממש ליידי, אלא יותר מירב מיכאלי. ועדיין, גם אם מנענו את האופציה של טפטוף מרינדה על המכנסיים, יש דברים שיותר עדיף להגיש בכוס הזו (קוקטייל מרטיני) או לא להגיש: נקניקיות, למשל. וזאת, למרות שהג'מעה מהקייטרינג מתעקשת שזה קטע לוהט. ישנן דרכים אחרות להביך את המשפוחע שלכם. נסו חשפנית, למשל.
עשיתם כבר מיונז ווסאבי/ קארי/ כורכום? אם לא, קשה לי להאמין שהפסדתם משהו. הנטייה המעודכנת בלבנט, של בלילת פרודוקטים בתוך הרוטב המסורתי הלז מזכירה במקצת את היסטריית קרם הברולה (ע"ע). המסקנה ברורה: או שנמאס לנו לגמרי מקלאסיקות, או שבעל הבית השתגע.
במקרה הזה אין ספק שהבחירה הנכונה היא ב'. או במילים אחרות: אם המיונז עשוי מחומרים גרועים, זה באמת לא יעזור, גם אם תדחפו פנימה יהלומים. קאפיש?
הסביצ'ה והסושי לעונת החתונות הנוכחית הן כמו פסטלים, סיגרים וכל הג'אז הזה ל-1986. ופייר? אין הרבה דברים מוצלחים בעולם כמו המנות האלו, כשעושים אותן כמו שצריך. קראו לי קטנונית, אבל אני אוהבת את הדגים הנאים שלי טריים, ולא בריח של שפך הירקון ב-40 מעלות. כדי להסוות את מועד תפוגת הדג, הטריק החדש של אנשי הקייטרינג הוא ליצור גלילי בלהה בגודל עצום הממולאים בכל טוב הארץ – מלפפון, סלמי, אבוקדו, גבינה וחביתה. הכל הולך. רק בתוך הפה אתם לפתע מגלים שמתגלגל לכם גושיש מסטיקי, שיש מי שיכנה אותו סלמון. אנחנו מכנים את זה דרעק.
בסביצ'ה, לעומת זאת, המצב לא יותר טוב: במקרה הפרואני, להבדיל מהיפני, מוצאים אנשי המקצוע הערמומיים דרכים אחרות לעבוד על החוגגים: שימוש יתר באבוקדו וכוסברה, למשל, ביניהם מציצים חלקיקיו של דג ים לבן ז"ל. אנא – אם אתם לא מסוגלים לעמוד בסטנדרטים של טריות, תתרכזו בנודלס ואנטרקוט (ע"ע) ותעזבו אותנו בשקט. גם ככה קשה לנו.
פעם דרינקים מדרום אמריקה היו אביזר אופנתי וטעים באירועים. כיום, הם בעיקר מתפקדים על תקן כסת"ח של אנשי הבר. כך תעשו: לוקחים גיגית, ממלאים אותה בקשאסה או ברום זול, תלוי בדרינק הרצוי, זורקים באלגנס מלמעלה כמה עלי נענע משחירים ומקשטים בחתיכות לימון. המגדילים עשות גם מוסיפים המון קרח, שיהיה מהול אש. דבוקת הפראיירים – סליחה, החוגגים – שותה עצמה לדעת, וכך חוסכים על הוצאות הבר. חבל.
קרם ברולה הל/שוקולד/לוונדר/קוקוס ושאר ירקות, הם רק חלק ממעשי האונס שנעשים בקינוח הצרפתי המקסים הזה. כמו בהרבה מקרים אחרים, גם הפעם, כדי להפריז ולשכתב קלאסיקות, יש צורך קודם כל בטעם טוב. אחרת, אתם הופכים להיות בדיחה עצובה על חשבונכם.
מבין המגיפות הקשות שפשו בעולם החתונות הישראלי. בניגוד לבר האקטיבי מהאייטיז, את תקיעות הזמבורה המסריטות מחליפים, במקרה זה, בפטיפורים הנזרקים על הרוקדים. או במילים אחרות: בכניסתם האסרטיבית של המלצרים לרחבה עם מגוון מתוקים, בדרך כלל מז'אנר הפרווה. בשלב זה, מומלץ להתניע את האוטו ולדהור לטחון איזה כנאפה במקום שקט. זאת, כמובן, בתנאי שלא יצאתם חננות והשתכרתם מהמוחיטו (ע"ע) המדולל.
אחרי שחיים כהן הגיש לחיך הישראלי המסוחרר מנות כחציל בטחינה וחינך אותנו מטבח מקומי מהו, הגיעו השפים עזרא קדם ורפי כהן והמשיכו את עניין האוכל האיזורי, ששואב כוח מבישול של מאמות וסבתות בטכניקות צרפתיות ומחומרי גלם מעולים.
אף אחד מהשפים המוערכים המוזכרים לעיל לא היה חותם על גרסת העממיקו הזולה לסיפור, המוגשת במיטב חתונות ישראל. חציל בלאדי (עאלק בלאדי, הוא זקן מת) בטחינה ולחמעג'ון, למשל, הן מנות שניתן לראות כיום בכל אירוע בלירה, ונעשות רק כדי לעשות קולות של קולולו, במקום להשמיע את הדבר האמיתי. כך, אנחנו זוכים בבלוף שהותקן ביד גסה. על כן, רשמו לפניכם: חצילים מרירים וישנים ובשר גרוע המשוטח על פיתה מופשרת לא נותנים תחושה אותנטית, גם לאשכנזים הגדולים שבינינו. אלו מקסימום יעשו לכם בעיות עיכול, אז חלאס. תנו לבלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
